החולה שיתף: הייתי נורמלי ופתאום התחלתי לרקוד על השולחן בסלון וצעקתי שאני המשיח

>> למגזין המלא - לחצו כאן

אני בן ארבעים ושלוש. כפי שאתה רואה אני נראה כלפי חוץ כאדם רגיל ותקין. אני נשוי עם אישה מקסימה וצדיקה וילדים מקסימים.

אני יושב ולומד חצי יום בכולל וחצי יום אני מנהל עסק קטן ששייך לי. הכול נראה ורוד ויפה. האדם המסתכל עליי מבחוץ יגיד: 'זה אדם מאושר, זה אדם מצליח, זה אדם שמסודר בחיים'. אבל לכל מטבע שני צדדים.

התחתנתי בגיל עשרים בשמחה ואושר, הכול הלך טוב ויפה עד שזה קרה יום אחד, ורק החמיר מאז.

התחלתי להרגיש מן הרגשה של היי גדול, של עוצמה בלתי רגילה. הרגשתי כזה חצי משיח. היו לי באותו זמן תוכניות רבות: לבנות רבי קומות, לטוס לחו"ל, לפתוח רשתות, בקושי הצלחתי להירדם בלילה מרוב ריבוי המחשבות שהיו לי.

אשתי הצדיקה התחילה לשים לב שמשהו לא תקין קורה איתי. היא שאלה אותי: 'הכול בסדר? אתה נראה מדי במתח ומצד שני גם בהיי ובשמחה מדי גדולים, כמו שעכשיו פורים'.

אני ישבתי ושכנעתי אותה שהכול בסדר, רק ברוך השם קיבלתי מהשם יתברך הרבה כוחות בתקופה האחרונה ואני מרגיש מלא אנרגיה ורצון לעשות דברים גדולים.

אשתי נרגעה, אבל רק ליום יומיים, כי היא ראתה שאני פתאום מתחיל להוציא כספים בכמויות לא רגילות ומתחיל לקנות לה מתנות בסכומים גדולים.

היא שאלה אותי: 'בעלי היקר אתה בטוח שהכול בסדר? זה לא נראה לך קצת מוגזם הסכומים שאתה מוציא! אני מאוד מעריכה את מה שאתה קונה, אבל זה מוגזם. הוצאת בתוך שבוע מהבנק מעל עשרים אלף שקל!'

ברוב כישרוני לדבר בצורה יפה ומשכנעת שוב הצלחתי לשכנע את אשתי שהכול בסדר. הכול מתוכנן, שקול, ומדוד.

השכנוע שלי עזר עד ללילה הנורא ההוא. באמצע הלילה אשתי תפסה אותי עומד על השולחן במרכז הסלון ותוקע בשופר, כי אני הולך להביא את המשיח.

מאותו רגע הכול השתנה. אשתי התקשרה בדחיפות לרב שלי וסיפרה לו מה קרה בדיוק לבעלה בתקופה האחרונה, ולקינוח, איך שהיא מוצאת אותו באמצע הלילה על השולחן בבית תוקע בשופר כדי שיבוא המשיח.

הרב שלי הפנה אותנו לפסיכיאטר והוא אבחן שאני סובל ממחלת נפשית ששמה: 'מניה דפרסיה', ואני חייב להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי באופן דחוף.

אושפזתי וזה היה כמעט בעל כורחי, חצי בכפייה, כי אני הייתי בטוח שהכול בסדר איתי ואני נורמלי ביותר. לאחר שהתחלתי לקבל תרופות כמו: 'זיפרקסה' ו'ליתיום' התחלתי לחזור לעצמי לאט לאט.

הבנתי שאני לא הולך להביא את המשיח, אני לא מיליונר, ואין לי כוחות על.

ואז התחילה הדפרסיה שאחרי המניה, ההיי הגדול הפך לדיכאון קשה.

לאחר מספר שבועות של אשפוז שוחררתי הביתה, הייתי שבור לרסיסים מהידיעה וההבנה שיש לי מחלת נפש. הייתי בטוח שהבית שלי הולך להתפרק, שאשתי בוודאי תעזוב אותי. גילו לי בגיל עשרים ושמונה שיש לי מחלת נפש. זו הייתה ההתפרצות הראשונה שלי, ועל אף שבחיים לא סבלתי משום בעיות רגשיות או הורים בעייתיים.

אשתי הצדיקה, שאני חייב לה את כל החיים שלי, הוכיחה לי נאמנות בלתי רגילה – היא הייתה איתי ונשארה לצידי והבטיחה לי שהיא בחיים לא תעזוב אותי.

לאחר תקופה, כשהגעתי לאיזון טוב עם הכדורים, חזרתי לתפקד כרגיל כמו פעם. אדם רגיל לחלוטין.

הכדורים גרמו לי קצת תופעות לוואי מסוימות כמו עייפות מרובה ובעיות אחרות שאין כאן המקום לפורטן, אבל בסך הכללי הכול היה נראה חוזר להיות תקין וטוב.

כך עברו מספר שנים והכול הלך למישרין עד שיום אחד זה קרה שוב. הייתי בהילולא של רשב"י במירון ושם התחלתי להרגיש שוב את ההרגשות של ההיי הגדול. אני זוכר שרקדתי כמעט לילה שלם בלי הפסקה מרוב האנרגיות שהרגשתי. הרגשתי שרבי שמעון בר יוחאי ממש רוקד איתי יחד.

אשתי היקרה שמה לב ששוב משהו לא תקין, ומיד הלכנו לפסיכיאטר. לאחר בדיקה קצרה, לא היה לו כל ספק, הוא אמר ששוב צריך אשפוז בדחיפות. אושפזתי שוב, והפעם הייתי מאושפז כחודשיים בבית החולים הפסיכיאטרי.

הייתי שבור לרסיסים. הבנתי שאני חולה במחלה חשוכת מרפא שאין לה פתרון ממשי חוץ מנטילת כדורים חזקים ולהגיע לאיזון בכדורים.

חוץ מאשתי שביקרה אותי בבית החולים, לא ביקר אותי איש!

אי אפשר להבין ולתאר מהי ההרגשה כשנמצאים באשפוז במקום כזה. גם מקום שהוא לא דתי, גם ההרגשה של הלבד. חוץ מהסבל שאתה עובר, הכדורים החזקים, והזריקות שמשביתים אותך לחלוטין.

אני מספר לך את זה מרדכי כדי שתכתוב את זה, ושאנשים ידעו שצריך להגיע לשמח ולבקר אנשים במצב כמוני. בבית חולים רגיל כולם אוהבים ושמחים לבוא, וזה גם נראה טוב ומצטלם טוב, אבל לבוא אל אנשים כמוני בבית חולים פסיכיאטרי מועטים האנשים שמגיעים לעודד ולשמח. מי רוצה להיכנס לבית משוגעים? זה לא נעים לאף אחד!

אני רוצה שאנשים ידעו שיש הרבה אנשים שמאושפזים בכזה מצב והם מרגישים בודדים ועזובים שלאף אחד לא אכפת מהם. אני מסכים שלא כל אחד מסוגל לבקר בכזה בית חולים זה לא קל מבחינה נפשית.

אבל תדעו שיש אברכים, בחורים ובחורות שמאושפזים וצמאים למעט יחס.

בממוצע פעם בשלוש שנים אני מקבל שוב התקף מניה ומאושפז, אני זועק: תרחמו עלינו, אנו זקוקים למעט אור. אולי יותר כיף להגיע לבית חולים רגיל, אבל אנחנו צריכים את זה לא פחות מהם ואפילו יותר מהם, אנחנו נפשות מיוסרות! אני לא מאחל לאף אחד לעבור את מה שאנחנו עוברים ולהתמודד בנפש זה פשוט גיהנום בעולם הזה. אנא עזרו לנו".

דיברה איתי אמא של בחורה לפני תקופה, היא סיפרה לי שבתה מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי בגלל אנורקסיה.

"תבין", היא אומרת לי, "אף אמא מהחברות של הבת שלי לא הרשתה לה ללכת לבקר את בתי בכזה בית חולים, ואפילו המורה שלה לא הגיעה. אני לא מאשימה אף אחד ויכול להיות שגם אני הייתי מתנהגת ככה. אבל בסוף הבת שלי בודדה בבית החולים וברור לי שאם היו מגיעים לבקר יותר ולשמח אותה המצב שלה היה נהיה הרבה יותר טוב".

עליי לציין שאחד החסדים שהשם עשה איתנו שיש בית חולים כזה בבני ברק "חיבה". שבו אפשרויות רבות שמתאימות ליהודי שומר תורה ומצוות.

אבל לפני הכול אני בטוח שכולם רואים לפעמים אנשים עצובים: ברחוב, בבית הכנסת שלכם, במקום העבודה שלכם, בבית שלכם - תתחילו לחייך, להחמיא, לעודד, לתת אור לאנשים, תקווה, זה משהו שיכול להציל את הנפש שלהם, את הנשמה שלהם, האמינו לי אני רואה את זה בכל יום כאשר אני נפגש עם אנשים.

בספרי "עשר דקות לפני שהולכים לרופא" כתבתי באריכות מהן ההגדרות של מניה דפרסיה, אביא כאן מעט.

בין 3% ל-4% מהציבור הכללי סובלים ממניה דפרסיה. בישראל - כ-65 אלף איש. מאניה דפרסיה היא שינוי דרסטי בין מצב רוח מרומם קיצוני (מניה) לבין מצב רוח רע ומדוכא (דפרסיה).

כאשר אדם רגיל שרוי במצב רוח מרומם, הוא שולט במצב הרוח שלו. אדם הסובל ממניה דפרסיה אינו שולט בהתנהגותו בעת מצב הרוח. המניה יכולה להגיע בכל עת, ללא תלות במצב רגשי או סביבתי מסוים. באותו זמן האדם נמצא בתחושת אופוריה, הוא מרגיש כל יכול, חושב במהירות ומדבר במהירות; מתוך המחשבה המהירה משפטיו קטועים משום שאינם עומדים בקצב המחשבות. הוא מבצע מעשים נמהרים שלאחר תום התקף המניה יתחרט עליהם, כגון: בזבוז כסף על רכישות ענק, עזיבת מקום עבודה, גירושים ועוד היד נטויה.

בהתקף המניה עשויים להופיע חלק או כל התסמינים הבאים:

מרץ מוגבר, פעלתנות וחוסר מנוחה, אופוריה, מצב רוח טוב בהגזמה, רגזנות יתר ואי שקט,

מחשבות מתרוצצות, דיבור מהיר מאוד, קפיצה מרעיון אחד לשני, חוסר ריכוז, צורך מועט

מאוד בשינה, אמונה לא מציאותית בכוחות של החולה עצמו, שיפוט לקוי, בולמוס אכילה,

בזבוז כספים רבים, דחפים מוגברים, שימוש באלכוהול, התנהגות פרובוקטיבית, מתפרצת

או תוקפנית, והכחשה שמשהו לא בסדר אִתו.

לאחר שמסתיים ההתקף, החולה חוזר בדרך כלל למצבו הקודם – דפרסיה, אך הדיכאון קשה משהיה לפני ההתקף.

במצב המניה, הסובבים את הסובל מההפרעה סובלים מאד ויכולים להיפגע ממנו, בייחוד אם אינם משתפים פעולה עם הרעיונות שלו, אז הוא עלול לעיתים להתרגז מאד ולהגיב באלימות. הטיפול העיקרי במניה דפרסיה הוא תרופתי.

אני מאחל לכל עם ישראל אושר ועושר, ששון ושמחה, ובריאות גופנית ונפשית.

שבת שלום ומבורך.

לתגובות: machon.rot@gmail.com