יש את הרגע הזה בו אדם מרגיש, שהוא לא יכול לקבל מצב, אירוע, של אחד מילדיו. התוצאה של "לא יכול לקבל" מביאה את האדם לשבירת כלים (בעברית המודרנית: הרס של סדר קיים, הבאה לכדי משבר, או ביטול מוּסכּמות קיימות).
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כשרגע השבירה הזה מגיע, דרכו של האדם לפרשן את התנהגותו באופן חיובי, דווקא משום שהוא רגע גורלי מאוד אם לא ינהג (אם לא ישבור את הכלים) כפי שצריך לנהוג. "זה צו השעה, לשמירת טוהר המחנה שלי, על זה אסור לי לשתוק, את זה אני לא יכול לקבל, הכללים הללו עבורי הן לוחות הברית, אסור לשבור אותן כאן בבית שלי, נקודה", עולות לאדם המחשבות.
עכשיו תשבו רגע, ותקראו את הסיפור הבא.
במשפחה חרדית בבני ברק, אחת הבנות בבית, התחילה לשנות כיוון. זה החל מגיל 17 שהחל השינוי בקוד הלבוש שלה. האבא היה אובד עצות, מיום ליום הוא רואה איך הרוחניות של בתו דועכת, הוא מבין שזה לא יכול להימשך ככה, אבל הוא יודע גם את המחיר של תגובה שלו.
הוא ממשיך לנהוג באיפוק, מרעיף המון אהבה, מנסה תמיד להחזיק אותה הכי קרוב אצלו, גם אם השכנים רואים כבר איך שהיא נראית, וזה הופך לקשה יותר עבורו. עוברת חצי שנה, והנערה ממשיכה להתקדם בדרך שלה.
יום אחד הוא מגלה:
"הבת המדוברת שלו מנהלת קשר לא כשר עם בחור כבר תקופה ארוכה". הוא כמעט מתפוצץ, אבל ממשיך לשים יד על הפה, ונשאר בכוננות ספיגה בכדי לעמוד במצבים צפויים אך לא רצויים.
הוא מבין די מהר שהקשר בניהם חזק יותר ממה שחשב, ואז עולה המחשבה הזו "לעצור הכל עכשיו, ולא משנה איך". אבל למרות זאת עדיין הוא מחליט לנהוג באיפוק רב מערכתי, ולא לפעול מהבטן.
הוא מבין שזו תקופה בה הינו חייב להמשיך להרעיף על בתו המתמודדת המון חום ואהבה, גם אם בחוץ כולם מביטים ומדברים עם העיניים שלהם אליו, איך הוא נותן לה להסתובב ככה, איך הוא מטפח את קוד הלבוש שלה.
ואז תוקפות אותו המחשבות: "אולי אני מטפח את קלקולה של בתי, אולי הייתי צריך לעצור את זה כבר אז, גם אם זה היה נראה לא בא בחשבון מבחינתה. ודווקא בגלל זה אולי אני צריך לעצור את זה עכשיו ויהי מה?".
הוא מבין את מחיר ההתנגדות שלו, הוא משער את ההסלמה, את העלייה במידה, במספר ובהיקף של המצב הקיים שעדיין כנראה צריך לעצור, גם אם זה יראה כהרס וחורבן.
עכשיו כבר רואים אותה הולכת עם בחור, זו עליית מדרגה. גם העיניים של כולם אומרות הכל, הבושות, ופעמים רבות מבטי הרחמים הנשלחים אליו. מבטים של חוסר שליטה על ילדיו, של כשל בחינוך ועוד היד נטויה. אין צורך להסביר מה הוא עובר, כי באמת, לא נוכל להבין את הקושי הגדול שלו.
אבל אז הוא מחליט לעשות משהו לא צפוי: הוא ניגש לבחור שהצליח לכבוש את ליבה של בתו.
בהתרשמות הראשונית הוא פוגש עלם צעיר נחמד למראה, אבל עדיין לא לנער הזה הוא התפלל. ליבו מקבל עוד מכה קטנה, שאוטוטו הופכת אותו להלום קרב של ממש.
בגבורה אמיתית הוא מחייך אליו חיוך אבהי, ופותח עימו בשיחה. הוא משתף אותו ואומר לו: הוא רוצה לתת לבתו 250 אלף ש"ח לקראת נישואיה. אבל יש לו תנאי, הוא נותן לה סכום כזה רק אם היא נישאת לבחור ישיבה. "הסכום הזה כבר מוכן, אתה יכול לקבל אותו. אם אתה חושב עסקי, עזוב הכל וכנס לישיבה, שב תלמד, בעוד חצי שנה תתארס בעז"ה, אם אתה לא מעוניין, אולי תישא אותה לאישה, אבל אתה מפסיד כאן סכום גבוה במיוחד", אמר לו בחביבות.
הוא לא אמר לו "אני מציב תנאי לנישואין" או "אם אתה לא רוצה אז בוא ניפרד כידידים". הוא ידע שההתנגדות שלו לא תפעל כלום במציאות הקיימת, אז למה לו בכלל להילחם במציאות.
הבחור אהב את העסקה: הוא נכנס לישיבה, ובמשך כל זמן ההמתנה הזה, הוא נתן לבחור להיות בקשר עם בתו אבל באופן מאוד מבוקר. הוא לא מחק את הקשר, כי הוא הבין שזו מציאות שיש קשר, וכל התנגדות מצידו תהרוס את כל התפנית ותפתח נוגדנים משני הצדדים.
עוד דבר הוא יזם מעצמו: הוא הקפיד שיפגשו אחד את השניה בתקופה הזו. המפגשים ביניהם התבטאו בכך, שהוא היה מזמין את הבחור מדי פעם לאחת מסעודות השבת אצלו בבית, מפגש יזום בן הבחור לבתו מצידו של האבא, להצלחת המבצע הנועז.
היום הוא החתן שלו, אברך יקר באחד הכוללים שהקים משפחה לתפארת עם כמה קטנטנים. הרגעים הקשים הללו של האב האמיץ היו גורליים מאוד עבור בתו, הוא הסכים לשבור את הלוחות, אבל לא את הכלים.
• • •
לא מזמן נחשפתי לספר "אבות על בנים". ספר זה הינו יצירת מופת של הרה"צ ר' אורי זוהר זצ"ל, נכס אדיר שהשאיר כאן, העוסק ביחסי הורים עם בניהם המתמודדים. הוא כותב שם דברים קונקרטיים וטהורים, שעדיין לא בתוך המֵיְינְסְטְרִים החרדי.
בפרק ב' שבספר, שואל הרב המחבר: איפה כתוב שאנו האבות צריכים להתגמש, אפילו לשבור את מוסכמותינו אל מול בנינו שמציגים בפנינו את האתגר הקשה הזה?! ולפעמים, כאמור, האתגר קשה מנשוא!
ואז לוקח הרב את הקורא לטרגדיה הלאומית הגדולה ביותר שהייתה כאן:
חטא העגל.
להלן תורף הדברים כלשונו: (א. חשוב לציין, שהדברים המובאים כאן הן חלקים זעירים שבחרתי מתוך הספר, ולמעיינים והמדייקים שבינינו, יהיה נכון לקרוא את כל הפרטים והראיות הנוספות שמביא הרב שם. ב. ההדגשות והסוגריים הן שלי – מ.ר.)
"וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת׃ (שמות לב, טו טז) זה פשוט שאין שום שכל יכול לתפוס אפילו קצה קצהו של קדושת הלוחות.
ומשה רבינו עליו השלום משליך מעל ידיו את הלוחות האלו, לוחות העדות, מעשה אלוקים, ומשבר אותם תחת ההר. והסיבה לכך היא הברירה הנוראה: או שהלוחות האלו יתקיימו ואז העם הזה פשוט לא יוכל להתקיים מולם. או אם העם הזה ששיחת צריך להתקיים, אז הלוחות האלו חייבים להישבר!
ועוד יותר מזה: לא רק הלוחות הראשונים נשברים כיוון שעם ישראל ירד מיכולתו לקבלם, אלא משה עצמו יורד עמם. כבמדרש רבה (פ' "תשא" מ"ב, ב'): "לך רד, אמר לו (משה רבנו ע"ה): ריבון העולם אתמול אמרת לי ועלית אתה ואהרן עמך, וכן 'ואל משה אמר עלה אל ה', וכאן אתה אומר: לך רד? אמר לו: לא בשביל כבודך אתה עולה לכאן, אלא בשביל כבוד בניי. אמרתי לזקן שלהם (יעקב אבינו ע"ה): "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו". מהו בו? אלא כך אמרתי לו: כשיהיו בניך צדיקים הם מתרוממים בעולם ועולים, וכן שלוחיהם מתעלים עמהם. וכשהם יורדים, הם ושלוחיהם בירידה. לך רד, למה? כי שיחת עמך. אמר לו, הואיל וחטאו, אתה והם בירידה", ע"כ (מדרש רבה).
הרעיא מהימנא צריך לרדת בהתאם לירידת צאנו
אם כן, כנ"ל, משה מכריע ברגע הנורא והאיום ההוא, ומשבר את הלוחות מעשה אלוקים תחת ההר, כדי שהעם הזה ש"מצחק" כנגדו, יוכל להמשיך ולהתקיים. והקב"ה מאשר את השבירה הזו: "אשׁר שׁבּרתּ - ישר כחך ששברת".
זאת הראיה: התורה נתנה לנו קרוצי חומר החטא, ולא למלאכי השרת, והיא חייבת להמשיך ולהינתן מדור לדור בכל תנאי. והיא חייבת להיות מועברת כך, שדור המקבלים יוכל לקבלה כבכל הראיות הנ"ל. אם כן, גם אנו לא יכולים לצאת מן השרשרת הזאת, וגם אנו חייבים להעביר לבנינו את התורה בזמנם ובעתם, ובדרך שהם יכולים לקבל אותה.
ולכן אנו חייבים לשבר את המוסכמות החברתיות שקנו שביתה בתוכנו בגלל הרגלי מחשבה והרגשה, שמושפעים מממסדיות שנגררנו לתוכה. המוסכמות האלה מעכבות אותנו להכיר את המעכבים בבנינו, והתאמתנו אנו אליהם. אין שום רע בעולם שיכול ח"ו להפסיק את הנתינה והקבלה הזאת מדור לדור. ועומק נוראות סוד גילוי יחודו יתברך, היא היא גילוי התורה מחדש בכל דור ודור. ובדווקא מול מנגדי התורה, ובדווקא מול מעכבי גילוי יחודו יתברך. גלות התורה לדורות שהולכים ונפחתים, הוא הוא הגילוי שלה המתחדש מדור לדור.
ומפטיר הרב זצ"ל את הפרק במילים הבאות:
סיכום הדברים שנוגע לענייננו הוא: שירידת הבנים היא לא "מקרה אומלל שקרה לנו", אלא היא היא ירידת הדורות המתוכננת על ידי ה' יתברך מששת ימי בראשית, לתכלית הטוב שאין למעלה ממנו. לכן זה צריך לשנות מכל וכל את יחסנו לתופעה. תיקוננו אנו למען תיקון הבנים, זהו התפקיד שלנו לכתחילה, ולא "מקרה לא מוצלח" ח"ו. עכת"ד.
(אבות על בנים – עמודים: 16, 17, 19, 20, 21, 24, 25)
• • •
ילדים דומים לפעמים לעגלת סופר מרקט, אנו מושכים לצד אחד, אבל העגלה מושכת לצד אחר. התפקיד שלנו הוא לכוון את העגלה למחלקות השונות, אבל לא להילחם איתה. כשנלחמים עם העגלה, הסיבוב הופך להיות גדול יותר.