שעת לילה מאוחרת בעמדת תצפית המשקיפה מכיוון קריית ספר אל הכפר הערבי העויין שבמרחק כמה מאות מטרים. שלושה חיילים ומקלע מאג. האחד חילוני למהדרין, מוזיקאי עם תספורת לא סטנדרטית המתגורר בדגניה שבצפון. השני כיפה סרוגה לראשו וקוקו, הוא בנו של אחד מהרבנים הבולטים בציבור הדתי לאומי הוא עובד כאיש תוכנה ומתגורר בהר ברכה, השלישי חרדי חסידי תושב מודיעין עילית, חצי יום אברך וחצי יום עובד כצלם ועורך.
הכירו את פלוגת ההגנה המרחבית מודיעין עילית. הכירו העיר החרדית ואת החיילים מכוח הלל שמתוך בחירה החליטו להגיע ולהצטרף לאבטחה. סיפור מרתק ומפתיע שצריך להודות: כל המעורבים לא ממש רוצים בפרסום, טוב היה להם בעשיה השקטה. אבל זהו, השבוע עזבו האחרונים מכוח הלל את העיר. במקומם לוקחים את האחריות חיילים תושבי המקום תחת פיקודו של המ"פ מתי פינקלשטיין, וזו ההזדמנות להפנות זרקור על מציאות מורכבת בה דווקא בתקופות לא סטנדרטיות קורות מציאויות נהדרות ועצובות גם יחד.
את החיילים פגשתי במתחם מטופח אותו הקצתה העירייה לחיילים. העירייה וראש העירייה שהבינו את הצורך דאגו למקום, לרכבים ולחלק מרכזי בצורכי החיילים. כל אחד מהחיילים ומהמפקדים אתם דיברתי פרגנו והודו לראש העיר על הדאגה והמסירות. אומנם גם היו נקודות משעשעות כמו במקרה בו בימים הראשונים שלא היו מקלחות הציע ראש העיר לחיילים כניסה חינם למקווה, או תרומות של צ'ולנט שהגיעו כל יום במשך ימי השבוע. אבל חייבים להדגיש: העירייה וראשה יחד עם רוב מוחלט של התושבים קיבלו אותם באהבה והערכה.
המתחם שוקק חיים. המון אנרגיה. החברה כאן חלקם על מדים וחלקם לא. הם בעיקר מצחיקים. יש כאן 2 שמנגנים - אחד על סקסופון והשני על גיטרה. יש במפתיע גם זוג שלומדים חברותה בדפי הגמרא המבוארת. כל הזמן תנועה של רכבים ביטחון נכנסים ויוצאים. הם במשמרות.
מי יכול כעת לדבר איתי? אני שואל וכמה מצטרפים בשמחה לשולחן העץ הגדול בחוץ.
תציגו את עצמכם
ראשון מציג את עצמו מאיר. מאיר מלמד. ואם שמו מוכר לכם אז אכן הוא בנו של הרב אליעזר מלמד. מהרבנים המוכרים בציבור מרכזי הדתי לאומי, ראש ישיבת ורב הר ברכה. מאיר הוא בן 25 סטודנט ומוכר תוכנה ליועצי משכנתאות.
בנוסף מצטרפים לשיחה מנור אוקוביט בן 28 מקיבוץ דגניה ב' שבצפון. מנור נדמה לי כטייפקאסט קלאסי של חילוני למרות שהוא מכחיש את הדברים "אני הכי לא קלאסי שיש". יש גם את תומר ריטוב שמצדיק כתבה נפרדת רק עליו, בתור עולה מהפיליפינים, שלמרות שאינו יהודי שייך לעם היהודי בכל מהותו. גם נהוראי ועדיאל ועוד רבים נכנסו ויצאו מהשיחה. רובם צעירים אבל יש גם מבוגרים יותר. כל אחד מוצלח בתחומו או כפי שאומר מאיר "מוצלח ברמתו". לאחד חנות פלאפל, השני ליצן רפואי ומורה להיסטוריה שאף חיבר ספר בתחום והשלישי בונה ספינות במעגן. בהמשך הצטרף לשיחה אמיתי צורי ממקימי הכוח.
אז השביעי לעשירי מגיע ומה קורה אתכם?
מלמד: "בחיל הים אין ספינות בעתודה. מלבד הסגל הפיקודי שלפעמים חוזרים לפקד אין לנו מילואים. אבל הבנו שאין מצב שאנחנו בבית כשעם ישראל בסכנה קיומית".
מנור: "כוח הלל הוקם מתוך הצורך של יוצאי חיל הים לקחת חלק במילואים למרות שהם לא חייבים. זה התעצם במלחמה אבל אנחנו תמיד רצינו ולא איפשרו, כך שהתגבשה קבוצה קטנה של חברה שאמרו אנחנו לוחמים ולא צריך יותר מידי הכשרות. תנו לנו לעשות משהו. תנו לנו להחזיק נשק ולשמור איפה שצריך גם אם זה בעורף".
אתם מחליטים שאתם רוצים לקחת חלק. ומה קורה?
מלמד: "כל אחד סיפור טיפה שונה. אני בימים הראשונים התנדבתי בחמל אזרחי ובמקביל ניסיתי לראות איך אני מתגייס. מפה לשם פנו אלי החברה שהקימו את כוח הלל, אמרו לי אתה הייתי סגן מפקד ספינה, לך תגבש חברה".
אוקי. אז אתה מלמד. מקבל את הפניה. מי מגיע אליך?
"אלעד שדות, שהוא אחד ממקימי הכוח אומר לי צא לדרך. תוך יום גיבשתי 15 חברה. חיילים שלי, אנשים שאני מכיר שהיו פזמניקים שלי בספינה (במהלך השרות)"
כוח הלל על שמו של?
אמיתי מצטרף לשיחה. ועונה: "על שמו של הלל יניב ז"ל שהיה סגן מפקד בחיל הים".
מלמד: "אני הבאתי אותו לחיל הים, היה חבר טוב שלי מהישוב. שבוע אחרי שהשתחרר נהרג בפיגוע בחווארה. יחסית לשאר החיילות, חיל הים הוא צבא מאוד מקצועי. אין לנו אבידות. המפקד פלגה של הלל אמר כשהוא הלך לנחם אצל המשפחה שהוא פיקד על אלפי לוחמים זה הלוחם הראשון שלו שנפל. אגב הורים שלו אמרו שאם הלל היה בחיים הוא היה כנראה מהמקימים של הכוח. היה פיקח כמו שועל, איש עשיה".
אתה אומר כולם מהספינה שלך. אתה שירתת על דבורה, אז כולם כאן דבורנים?
מלמד: "בהחלט. כאן כולנו דבורנים. יש מקומות אחרים שהוצבו מכוחות אחרים בחיל הים. אבל כאן כולנו דבורנים, אבל לא סתם דבורנים. כולנו מאשדוד".
תומר: "יש 3 פלגות של דבורנים. בחיפה, אשדוד וחיפה. חיפה זה בנות אילת זה סטלנים אבל אנחנו לוחמים. אנחנו אלו ששומרים מול עזה".
אני רואה שיש הרבה דתיים , זה מאפיין את חיל הים?
מנור: "לא ממש, רק פה די פסיכי. בעיקרון יש פעמיים בשנה ביינישים שמתגייסים וספינות ספציפיות שכשר. אבל פה בגיוס יש לנו כמה וכמה בבבים".
בבבים?
מנור: "כן, ביניש (בן ישיבה) בכיר בסיפון. דביר למשל הוא ביניש בכיר. כל השאלות שיש לנו בדף היומי אנחנו שואלים אותו"
אמיתי: "ירינו לכל הכיוונים לא חושב שיש בכיר שלא דיברתי אתו. הראשון שאמר בוא ננסה זה תת-אלוף יוסי אדירי המכהן כמפקד מרכז עורף והגמ"ר בפיקוד המרכז, הוא שיבץ אותנו כאן. המשמעות של הכוח שלנו שזה משהו אמיתי וכנה. זה יותר חזק מאדם כזה או אחר. זה הגיע מלמטה, בגלל הצורך וזה יותר גדול מאדם כזה או אחר".
מנור: "זה התפצל למחוזות ולקבוצות. בכל פעם פיקוד מרכז משנה תוכנית. בתחילה דובר על הצפון ואחר כך על הדרום. עד שהחליטו שאנחנו נשלחים כפילוט לכאן. כך שב-21 לאוקטובר אנחנו נקראים להתייצב במודיעין עילית".
מגיעים לכאן ושמחים או מתבאסים?
מנור: "אנחנו באותו שלב לא התבאסנו על כלום. רק רצינו שיקחו אותנו לאיפה שצריך. לא היה לנו שום מידע מה זה מודיעין עילית".
עדיאל: "אני לא ידעתי את ההבדל בין מודיעין למודיעין עילית. פעם הייתי במודיעין וחשבתי שזה עוד חלק. האמת הגענו ונתנו לנו פשטידה תפוחי אדמה אששש גם חטיפים. היה סבבה".
מלמד: "לא משוכנע שסבבה כי לא היה ציוד, קיבלנו רובים ארוכים - משוטים - ולא היה אפודי מגן בכלל. אמרנו שככה אנחנו לא עולים. לקח זמן עד שהתארגנו".
אוקי, אז מתחילים להתארגן ו?
מלמד: "אני הייתי בהלם מוחלט. לא האמנתי. אומר לך באמת, לא האמנתי".
לא האמנת שמה?
מלמד: "אני מגיע מהר ברכה אני מכיר מושבים וראיתי את הכוח הצבאי שיש כאן. הייתי מופתע. אולי 15 חיילים שאמורים מול כל הכפרים כאן מסביב להגן על הישוב. זה הזייה".
כי?
מלמד: "כי מה? כי יש כאן מאה אלף תושבים והכל מסביב כפרים. לפחות אחד מהם לפחות מוגדר עויין. אין לי מילה אחרת מאשר הזייה. אני חייב להגיד לך שדווקא ארגון השומרים זה משהו שטיפה הרגיע אותנו. לפחות יש כאן מצלמות והתרעה מוקדמת. אומר לך שוב לרגע אמרתי לעצמי סטופ, אין דרך שאני לוקח אחריות על הדבר הזה על המציאות הזו".
מנור: "אומרים את זה כל הזמן: העיר הזו היא ניסים. היא קיימת באופן לא הגיוני".
אמיתי: "אני הגעתי 3 פעמים לפני כולם. הגעתי רק רציתי לבדוק האם רלוונטי חיילים מחיל הים וכשהגעתי אמרתי לעצמי השם ישמור. הסתכלתי במפה ואמרתי דיר קאדיס חארבתה בלעין נעלין. איפה כל החיילים? כל אחד שהגיע אמר שהוא לא רוצה להיות קשור. היינו צריכים לקחת אחריות. חשוב להדגיש שלא חתמנו על זה מבצעית. עופר ויגאל חתמו וברוך השם זה עבד.
תראה היה הימור על מודיעין עילית כפיילוט, אם זה לא היה מצליח זה לא היה מתקדם למקומות אחרים אבל בפועל היו חייבים אותנו וזה הצליח. הקמנו פלוגה הבאנו כוח אורגני צירפנו אותו לכוח כאן ולמפקדים מבחוץ. לא הייתה פלוגה ועכשיו יש".
אוקי, אז אתם מתחילים ומתחילים להכיר. איך הכוח המקומי?
אמיתי: "אני חייב להגיד שחלק מסוד ההצלחה תלוי בפיקוד, יש את עופר שהוא מפקד רציני ויסודי מאוד. היה גם לפני שהגענו כיתת כוננות קטנה בעיר עם מתי פינקלשטיין שמפקד כאן כבר המון שנים. אבל מי שפיקד עלינו בחיל הים ובעיני הוא סוד ההצלחה זה יגאל. היה האיש הנכון בזמן הנכון. המפקד הכי טוב שאני מכיר שיודע לאזן בין מקצועיות ומבצעיות לבין העומק של האדם בלוחם. הוא התחיל ללמוד אתנו ללמוד לוחמה בשטח בנוי ותוך שניה הבין איך לתכלל. הביא הכל לישום מידי".
מלמד: "כשהגענו לא היה הרבה כוח מקומי אבל אני חייב להודות שהופתעתי לטובה. הם רציניים מאוד. אנחנו קיבלנו מהם רצינות בעיקר בנושא של לוחמה בשטח בנוי ונושאים של בני ערובה. כל השנים הם תירחשו בדיוק סיטואציה בה הם צריכים להתמודד לבד מול מציאות של מחבלים. היו הרבה תרגולים יבשים ורטובים ומהר מאוד נכנסנו לעניינים. אימוני לוחמה בשטח בנוי ואימוני פרט וכיתות. חייב להגיד לך, אולי בעיניך זה לא לטובה אבל כל מי שכאן חייל הוא איש לא סטנדרטי. דהיינו חוזר בתשובה או שבבניק. אני לא מדבר על אלו שמשלב ב' שהם עוד יחסית מיינסטרים. אף אחד לא סטנדרטי".
מנור (עונה למלמד): לי זה קצת מוזר כל מה שקורה כאן. אין להם ממש כוח אדם ואני כל פעם מדבר עם החיילים כאן, יש לפחות 2 שמשתדלים לא להסתובב עם מדים. אני לא מבין את הבושה הזו ובפרט שזה הבודדים שכן עשו צבא והתגייסו לשמור על העיר הייתי מצפה שיגידו להם תודה שירגישו על הגובה, אבל להסתיר את זה?! ותכלס הם לא ממש קרביים. עשו 02 בקושי אבל יש המון המון אימונים ותרגולים. זה לא יהיה הגזמה אם אגיד לך שיש לנו כל שבוע תרגיל לוחמה בטרור ומטווח חי. זה די מטורף כך היחסית הם מיומנים ועובדים מאוד נכון עם החברה מהשומרים.
עדיאל: "יש אחד מצחיק. הולך עם החולצה הלבנה מתחת המדים, אתמול קודקוד ראה אותו כמעט הוריד לו את הראש"
בפועל, המשימות שלכם היא די סטטית. עמדות או סיורים. קצת הרגשה שלא ממש עושים?
עדיאל: מאיפה הבאת את השאלה הזו? אני אומר לך בוודאות כאחד שמכיר את השטח, שהעשייה שלנו מנעה אסון. אתה יודע כמה ירי אזהרה והרחקה מתקיים כאן במרחב. אני לא יודע כמה אפשר להרחיב אבל היה גם מעבר לכך לא פעם ולא פעמים. הם בוחנים אותנו יום יום. תאמין לי שעשינו. זה גם הבעיה בעצם שבגלל שעשינו לא קרה כלום ואפשר להרגיש כאילו אין כלום, אבל ההיפך זה שאנחנו כאן אחרי כל הזמן ויש שקט זה גם בזכות הפעילות שלנו".
פעילות קשה?
"תגדיר אתה קשה. מה זה קשה לעמוד שעות בעמדה זה קשה? לנסוע 8 מנקודה לנקודה זה קשה? זה מאוד תלוי. לפעמים קר לפעמים חם, לפעמים יש הרבה מה לעשות וזה קשה ולפעמים אין כלום מה לעשות וזה קשה. אבל יש לנו משימות ומטרות ואם אנחנו יודעים שזה מה שנדרש לעשות בשביל לשמור על העיר, שום דבר לא קשה. יש לנו למשל פעילות גופנית מאומצת שאני אישית מעדיף כי אני מבין את ההכרח".
אוקי. כאן אני רוצה לגעת בנושא קצת רגיש אבל חשוב לי לדבר עליו. אתם כאן מגיעים למקום בו רוב מוחלט של האנשים לא התגייסו. או כפי שאמרת שמי שכן התגייס הוא לא סטנדרטי. איך ההרגשה? בפרט שהיו מספר מקרים של צעקות ואלימות של הפלג הקיצוני.
אמיתי: "תראה. יש דברים שאולי עדיף להימנע מלדבר עליהם אבל אישית אני חושב שחובה לדבר. זו ביקורת של אחים שלכם ואם לא נגיד ביקורת אנחנו בבעיה. היה אירוע שתקפו אותנו בשבת ואז יצא איזה מכתב מעורפל מהרב. רק שלמעשה בפועל הוציאו את הסיורים מהעיר. אני אישית מצפה מאנשי אמונה ותלמידי חכמים ובעיקר ממנהיגי ציבור שחרד לדבר ה' לנהוג כדוד המלך, זו הרי מלחמת מצווה. במועד קטן כתוב על דוד שהוא עדינו העצני כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ. אז לא נכנס למחלוקת השקפתית. אני מבין שזו שאלה מהותית, שלא התחילה היום ושזה מורכב. שזו ההשקפה שלכם לא לצאת למלחמה. לא נכנס לזה. אז בסדר, נשארתם בקריה שלכם, הבאתם כמה תושבים מכיתת הכוננות ועוד כמה מגוייסים לחזק את ההגנה המרחבית. הרי גם לזה בקושי מצליחים לגייס כי מי ירצה לבוא למקום שהוא בדיעבד, שהוא צריך להסתיר בשביל שיקבלו את הבת שלו לסמינר. נו בסדר. אז אנחנו מגיעים אבל גם זה כבר לא טוב? אנחנו צריכים לצאת מהעיר בשביל שלא יראו אותנו? בעיני זו עזות מצח.
אגיד לך מה. אני מודה מאוד על התמיכה, התרומות ועל כל מיני דברים טובים ונעימים שעשו בשבילנו התושבים כאן, ראש העיר. זה לא שלא עשו, אך במהות הייתי מצפה ליותר מזה. בכללי, להתגייס או להקים מעין שמירות והגנה משלכם, לא משנה מה, העיקר לא לשבת מהצד ושהצ'חצ'חים יעשו את העבודה.
אמר לי כאן משהו שמצפים שהצ'חצחים יעשו את העבודה. זה הקפיץ אותי. אנחנו באלפיים עשרים ארבע ויוצא לו כזו מילה. זה אומר שאתם נמצאים לפני מאה שנה. זה לא רק כי אנחנו לומדים ולא מתגייסים אלה גם מי אלו שמתגייסים. הפראיירים. נורא בעיני. איך יתכן ששנינו לומדים את אותה תורה, אני חושב שזה הדבר הכי נעלה למסור נפש בשביל לשמור עליך ואתה רואה אותי כפרייר?!"
נשאיר להזדמנות אחרת את הדיון הגדול על גיוס. רוצה להבהיר שאני לא חושב שיש עזות מצח כנגד. אתם מסתובבים כאן יום ולילה. תספור את כל הפעמים שאמרו תודה או ששתקו במבוכה מתוך הכרת הטוב, מול כמה מקרים בודדים של צעקות או תקיפות. כך שרוב מוחלט מעריך ומצדיע. תיכנס לכל בית כנסת אחרי התפילה אומרים פרקי תהילים. כואב לנו כל פציעה או חלילה אובדן.
בנוסף. כשאני כחובש, נתקל במטופל פסיכיאטרי שצועק עלי. אני מבין שזה לא אשמתו. זו צריכה להיות הגישה. יש כאן גם אנשים בודדים שחונכו על שנאה, על כך שחיילים זה אוייבים. זו עיר מנותקת שאין בה אפילו רמזור. אז אתה כנראה החייל היחיד שהם רואים כילדים וכבחורים. ואם אתה תתיחס אליהם עם חיוך ובכיף. זה מה שהם יזכרו. ואני יכול להגיד לך שעצם קיומם של חיל הים כאן בעיר. עושה שינוי דרמטי ולכן גם מעורר גלי הדף.
לטובת שאר המשתתפים בפאנל. איך אתם התמודדתם עם הקושי הזה?
מנור: "אנחנו חיילי צה"ל. אנחנו ממלאים פקודות והמשימה שלנו היא להגן על העיר וכך נעשה גם אם יש מי שזה לא מתאים לו. בנוסף זה קצת יותר גדול מהמקום הזה ספציפית. להגיד לך שלא כעסתי? כעסתי. אבל אני לא הולך בגלל זה. אני כחייל לא הולך ממקום בגלל שאני כועס ומתעצבן".
מלמד: "אני נזהר מלהכליל. אבל רוצה להתייחס למקרים הקיצונים והיו כאלו הרבה. זרקו עלינו בשבת כמה פעמים דברים. תחשוב שיש לנו בחיל הים כמה דתיים שהולכים ברגל לעמדות שלהם ברגל לשבת ורק מה שבאמת חייבים נוסעים ברכב. הכל על פי צורך ואישור הלכתי. ובכל אופן תוקפים אותם? מה שמכעיס זה שאומרים שיש אחוז אחד, אבל כל השאר איפה נעלמו? אני יוצא עם הרגשה חמוצה. ואני מאלו שמעריכים את מה שאנשים יושבים ולומדים".
ובכל אופן אתה כאן חודשים ארוכים!
"כמו שאמר מנור, זה תפקידו של חייל להגן ולעשות את המשימה גם אם לא מתאים לו. אם כל חייל ירשה לצאת מהשיקולים של צהל ולהגיע 'לי לא מתאים' אולי בסוף על המשפחה שלי בסוף לא יגנו. כלומר בשביל שהצבא יגן על המדינה כל אחד צריך לצאת מהמקום האישי שלו. אחרת מחר שמאלני לא יגן על ימני וימני לא יגן על שמאלני. אם בצבא נתחיל לעשות מה שמתאים לא נצא מזה".
תומר: "ואללה אני לא יודע להסביר את זה. פעם תקפו אותנו בשבת. זרקו בימבה על הרכב, זה נגמר רע. אבל צדק עופר אם אנחנו נגיע לסיטואציה שנרים יד אחד על השני, מה שווה הכל. באנו כדי להגן מפני האויבים מבחוץ, אוי לנו אם נפעל כלפי תושבים כאן בפנים וצריך לפעול בחוכמה.
מנור: צריך להודות שלא ידענו להיכן אנחנו מגיעים. לא שזה משנה באנו בנעשה ונשמע. אבל כן באנו בנעשה ונשמע. ואומר לך עכשיו שלא היינו עושים משהו אחר. החברה כאן הם מדהימים ובפועל אנחנו וכל חייל חרדי שהתגייס כאן בעיר יודע שהוא עשה את הדבר הנכון את מי שזה לא מתאים לו שילך ל***** למה זה צריך לעניין אותי".
"תעזוב" אמר לי כלפון. "זה מתסכל וזה מקומם אבל דווקא השביעי באוקטובר הראה שהם באים לפגוע בנו ולא משנה להם אם אנחנו ימנים או שמולנים, חרדים או חילונים. כולנו בני מוות ואנחנו נעשה את המוטל עלינו גם אם זה מקומם או לא הגיוני".
נהוראי מסכים עם כל מה שנאמר אבל מוסיף שצריך גם לתת שאפו וישר כוח לחיילים החרדים תושבי העיר שכן משרתים בפלוגה "תראה, הם בחתיכת סיטואציה והם עושים את כל מה שניתן במסגרת המקום ההזוי הזה שהם גרים. מזלכם שיש לכם את מתי שהוא רציני ומסור מאוד. וגם זה שקיבלתם את עופר שהוא חתיכת איש עם ערכים שמאמין במה שהוא עושה והגיע מתוך שליחות די מטורפת, כך שהם הצילו לכם את המצב".
עזבו חלק אחרי חודשיים וחצי ועכשיו עוזבים האחרונים. יש לנושא הזה חלק בעזיבה? היה פרסום בנושא. למה באמת עוזבים?
מלמד: "בחודש הראשון היינו הכי לויאליים שאפשר. כמו כולם. עכשיו. כל המדינה הרבה פחות במילואים, גם הרבה חברה זה מתנגש להם עם מילואים. ופתאום גם נכנס קצת העניין הפוליטי. זה נהיה יותר מורכב. מה גם שאנחנו לא באמת מרגישים עכשיו באיזו סכנה קיומית. וכן, קשה עם העיר הזו.
אתה יודע מה, תן לי לספר לך דווקא משהו חיובי. היה מקרה שזרקו עלינו אבן על הרכב ויום אחרי זה מתקשר אלי מתי ואומר שיש כאן כמה אנשים שרוצים לארגן לנו פיצוי. התקשרתי אל המארגן, תושב העיר שאמר לי שמענו מה שקרה והחלטנו לעשות לכם מנגל. איזה יום מתאים לכם. שלא תחשבו שכולם כאן כאלו. הייתי בקונפליקט וזה גרם לי להבין שאנשים כאן לא חד משמעיים. הפתיעו אותי לטובה"
מנור: "היה פעם שביקשנו מייבש כביסה, תוך שעה הביאו לנו 3 מייבשים. בגדול יש כאן הרבה אהבה יש כל שבת תושבים שמביאים לנו אוכל. אני מדבר איתך על תושבים רגילים לא חוצניקים ממתתיהו שהם בכלל מתוקים. באים מחבקים מעריכים".
תומר: "ויש גם את בשר בכיכר (מ.א. הדברים מפורסמים באישורו) שהמוכר שם בשם יניב בר ששת נותן לנו אוכל בחינם בכל פעם שאנחנו מגיעים. אנחנו רבים איתו לשלם לו והוא לא מסכים. יש גם כאלו אנשים בעיר וזה מרגש. זה למשל לא יקבל כותרת באף מקום רק סיפורים על חרדים שתקפו חייל ולכן חשוב להפיץ גם את זה".
כלפון: "אם אני מתבונן לתוך המבט של ילד חרדי שמסתכל עלי, אפילו מבוגר. יש בעיקר סקרנות, המן ביישנות וכן יש גם קיצונים. אבל גם באו ילדים לשיר לנו ברכת כוהנים"
אחד החיילים החרדים שבדיוק הגיע מבקש להגיד שבסך הכל רוב הציבור מתעלם. "אני חודשיים בפלוגה. היה רק פעם אחת שהייתי באוטובוס שבן אדם אחד אמר לבן שלו אל תסתכל על החייל זה ממש מגעיל".
אמיתי: "אני רוצה להזכיר את התקופה לפני השביעי לאוקטובר. הייתה המון שנאה. זכור לי בברור סרטון של אישה צועקת על חרדית ואומרת לה 'אנחנו לא אחים'. אז אנחנו כן, ולמרות כל הטענות אתם אחים שלנו ובכל עת שנדרש נבוא למסור את חיינו להגן על כלל ישראל. למדתי רבות ובעיקר עד כמה מהותי ההבדל בין ״כי אנשים אחים אנחנו״ בפרשיית אברם ולוט לעומת 'אחים אנחנו' בפרשיות אחי בני ישראל. יש מי שאומר אחים אנחנו אבל כל אחד איש מצד עצמו. אבל יש אחים וזהו.
אגב, לגבי עזיבה. המטרה שלנו לא הייתה מלכתחילה שנגיע כאן לעד. אנחנו היינו לתת את הסיוע בתחילה. ועכשיו המטרה לאמן ולחזק את הכוח המקומי ואת כיתת הכוננות של תושבי העיר. בפועל ההרגשה קצת חמוצה. אני חשבתי שמשהו מהותי ישתנה. הייתי מצפה מהחברה למעלה שמשהו ישתנה.
אני מסיים אתם את הדיון הנוקב ועולה לסיור הביטחון. 2 חיילים מחיל הים ואחד תושב העיר, באו באנרגיות. נסענו לאורך כביש הביטחון שסובב את העיר. יש מקומות שיש וואדי או חורשה עם מרחקים של מאות מטרים בינינו לבין הערבים, אך יש מקומות כמו בשכונת ברכפלד שזה 100 מטר בין הבניינים בשכונה לבין הכפר הסמוך כשרק גדל תייל פשוטה מפרידה. בנוסף יש גם תעלות מים פתוחים בנאות הפסגה וחפציבה. אך מרגיעים אותי שזה זמני רק כשיורד גשם, אחר כך יסגרו.
הדיסוננס הזה בין העיר השוקקת חיים לבין הנעשה על הגדירות שם קומץ חיילים דרוכים לכל אירוע הוא מדהים ומזעזע. "אבל מתרגלים להכל" מסביר לי דוד "זה האתגר להישאר בדריכות כי בכל רגע הכל יכול להתהפך. באחת התחנות או כפי שמכונים כאן ה"בולמים" אני פוגש את שלושת החיילים. הם מתצפתים על שדות רחבים הנמצאים בינינו לבינם "אם הם מתקרבים עד מרחק מסויים אנחנו יורים באוויר, מעבר לכך וכמובן אם הם מנסים לחדור זה ירי על מנת להרוג. המקום הזה נקרא בולם כי אנחנו כאן במטרה לבלום אירועי עזה אם חס וחלילה יקרה".
עד כמה היה קשה המעבר הזה בין השירות בחיל הים לבין המשימות על הקרקע?
דוד עונה שלא קשה. תרגול לוחמה בשטח בנוי, זיגים וזהו. "בגדול באנו יחד אז יש אחווה".
משה, תושב העיר העומד איתם בבולם מתערב ואומר שלחיל הים יש שפה משל עצמם. משה מספר שכנער שירת בגבעתי וגם אז הוא ידע שחיל הים זה אחרת. "כל משפט שני הם צועקים אֶההההההההה וכל המונחים שלהם שונים. יש להם גם המון שירים מטופשים. למשל הם שרים למפקד שלהם כשהוא עולה לספינה שהוא יביא להם ירוק. אנחנו כאן בפלוגת מודיעין עילית אימצנו את השיר המוזר הזה ושרו את זה לראש העיר שהוא הגיע לביקור. היה מצחיק".
הם מסכימים אתו. "אין אצלינו דיסטנס בן חפשים (חייל פשוט) למפקדים כי אתה משרת יחד על הספינה. אין מקום להתנשא אז יש לנו שירים מיוחדים למפקדים".
תגידו. אמר לי מישהו שיש קטע שישנים על השולחן של המטבח בספינה?
"כן, כי אין מקום לכולם במיטה, אז ישנים במשמרות. מי במשמרת בלילה ישן בבוקר על אותם מיטות. זה מיטה חמה. אבל כשמגיעים לחוף לא יורדים מהספינה אז הצעירים ישנים על השולחן במטבח. או איפשהו"
כמה זמן כל הפלגה?
"72 שעות. בין יום ל4 אי אפשר יותר. צריך למלא דלק ומים וכולי".
טוענים שאתם מפונקים.
"אנחנו מפונקים? מאיפה הפלברה הזו? (מ.א. פלדברה: מלל חסר תועלת) לחיל הים אין שום פינוקים. אנחנו לא חיל האוויר. אפילו לדוג אסור לנו. זה לא מבצעי. לרוב החירניקים יש תנאי שירות יותר טוב משלנו. חופשה אחת לא קיבלנו כל השרות".
ספרו לי על משהו מעניין שקורה בחיל הים.
"יש לנו מסורות מיוחדות. לדוגמה הללויה. כל מוצאי שבת בשעה 2 בלילה משמיעים ברדיו גלי צה"ל את השיר הללויה. זה לזכרו של חייל שממש אהב את השיר הזה. זה קורה כל מוצ"ש. מעירים גם את מי שישן וכולם עולים לסיפון, כולם עם סיגריה ביד גם מי שלא מעשן. ובשקט בלי לדבר מילה עד הסוף. אז נותנים אֶהההה וחוזרים לישון".
יש להם גם אוצר מילים נרחב שבא לתאר דברים ומציאויות שונות. הנה: פלאברה זו מילה המגיעה מהשפה הספרדית ומשמעותה דיבור מיותר, שיחה של שטויות. אפילו קודקוד עופר העיר לחמליסט משה שיפסיק עם הפלברות בקשר. קילר זה מישהו שלא מקיא אף פעם ופלאט זה מי שמקיא כל הזמן. מס שמשמעותו באנגלית היא בלגן זה גם ראשי תיבות של מטבח ספינתי. בפועל במודיעין עילית כל חלל הסלון והחד אוכל נקרא מס. בוקרף זה מי שלא יודע מה קורה אתו וזקיפות זה מי שצריך לעמוד על הסיפון ולוודא שלא עולים גורמים עויינים לאוניה.
אני מסיים את הסיור וחוזר לבסיס. חיילים אחרים יושבים בתוך המבנה, אחד מנגן בחצוצרה והשני קורה ספר. סיטואציה קצת הזוייה הזוייה. בחלום הכי הזוי שלי לא דמיינתי שבתוך קריית ספר ישבו חיילים מחיל הים וינגנו בחצוצרות. גם מלמד הגיע עם רפי ושוב עולה הויכוח על דת ומדינה וכמובן סוגיית הפלג הירושלמי.
רפי מבקש שאדגיש שהם יודעים שרוב מוחלט של תושבי העיר תומכים ומעריכים אבל הוא היה מצפה מהם לא לשבת בשקט מול אותם קיצונים. "אם באמת היה אכפת לאנשים הם לא היו יושבים בשקט. זה שראש העיר דואג להסתדר עם כולם כי הוא לא מקבל כנראה את הגיבוי של הרוב הדומם. ממנו אני הכי מצפה. הערכתי את זה מאוד שהוא בא להקיר לנו תודה בטקס הסיום, הוא ממש פירגן ודאג אבל הייתי מצפה שהוא יצא באמירה ברורה נגד הקיצונים. זה שלא ראיתי אמירה ברורה של הקברניטים, זה בעיני חציית גבול שלא קיבלה מענה. הדבר היחיד היה צאו מהגזרות. זה בעיני כישלון.
אבל המשמעו היא לעורר פרובוקציות. לא נכנס לדיון המבצעי אבל ערכי זה לא חכם.
"בעיני זה לא מופרך. אתה היום כאן מחר לא. לראש העיר יש את כל הקיצונים על הראש. מחר יבואו 300 איש להפגין נו ומה אז הוא מעדיף לפעול בשקט. מה ראית מכתב תמיכה בכיתת הכוננות ובשומרים? גם כלפון טוען שהציבור החרדי בעינייו די אדיש "אבל לא מתוך האשמה, הם לא מתגייסים מהסיבות שלהם ומטבע הדברים כשאין לך שכן שנהרג בלחימה כמו שיש לי, אתה פחות מחובר. אין אף אחד שאין לו מישהו מהבית ספר, מהמחזור, מהשכונה, שנפגע במלחמה. אז וודאי שאנחנו חיים את זה יותר אבל לפעמים זה מרגיש שלא ממש אכפת לכם".
טוב. אני חייב לסיים. אז אולי תנו לי לי לסיום משהו טוב איזה מחשבה על העיר בה שהייתם בחודשים האחרונים וגם, מה תכלס יהיה הלאה?
רפי אומר שהוא יוצא עם הרגשה טובה, שיש עם מי לעבוד. מלמד מתחיל בפרגון על עיר שכולה חסד ומכירות של חסד אפילו שמות כל החנויות הם של חסד יש חסד ואהבת חסד. "אתה יכול לקנות דברים במכירות שסומכים עליך שתשים את הכסף בקופה. יש כאן הרבה דברים טובים אבל יש גם דברים שהפתיעו אותי לרעה. אני אישית הייתי בחור ישיבה בציבור הדתי לאומי. ואצלינו מי שלא היה קם לתפילה זה לא היה סבבה.
כאן" הוא אומר "אני שומע בני ישיבות שנראה שחיים בראש שלהם. בראש שלי בחור ישיבה זה מי שקם ב7 בבוקר לסדר בוקר. אוכל ארוחת בוקר ולומד. פתאום אני מגלה שהלוז הרבה יותר מנומנם. גם הכויללים, לוקחים את הילדים למוסדות ומתחילים את היום בנחת. ודיברתי עם הרבה וזה די הפליא אותי. אני ציפיתי לאיזה סכין בין השיניים בכויללים. היו לי חברים שהיו לומדים לא טוב והראש ישיבה היה אומר לא בשביל זה יש לך פטור לך לצבא וזה בסדר. חשוב לי להגיד את זה. ועצם זה שאתה מדבר עם בן אדם שהוא צדיק ובחור ישיבה והוא אומר לך שלא כולם מתפללים שחרית בישיבה ושיש סדרים שלא חייבים להגיע זה הפתיע אותי מאוד. בראש שלי בחורי הישיבה בתך בתקופה כזו נמצאים במלחמה. הם אמורים ללחום את המלחמה הרוחנית לא להמשיך כרגיל".
השאלה איזו ישיבות. רוב הציבור יושבים ולומדים. אתה בא כאן רגע ורואה את מי שבאמת לא לומד. התגוננתי.
"אני כל היום בסיורים בעיר, ותאמין לי אני יודע איך לשאול. דווקא פעם היה אירוע של שמיעת ירי והגענו לישיבת עטרת מאוחר בלילה היו שם חברה שישבו ולמדו, ברור שיש הרבה שלומדים, אבל גם בישיבות הרגילות יש סוג של שאננות או אפילו ניתוק ממה שקורה בחוץ. אותי זה משאיר למחשבות. בראש שלי חשבתי אחרת על הציבור. לדעתי זה שאוטומטי כולם נהיים בחורי ישיבות זה גורם לנזק".
נדב והחצוצרה מתערב בשיחה. גם הוא מגיע מישיבה דתית לאומית "אני מסכים עם מלמד, גם אצלינו מי שלא ישב ולמד הראש ישיבה שלח אותו לצבא לא בדיעבד אלא מלכתחילה. לא כל אחד זוכה להיות בחור ישיבה. בחור ישיבה זה צריך להיות דבר נעלה ואם כולם בחורי ישיבות הם מאבדים את כל תחושת חשיבות ועשייה. אבל אני דווקא מבין את הפחד מלהוציא בחורים החוצה. גדל כאן בקריית ספר ילד שלא ראה רמזור. כל יציאה היא מסוכנת בשבילו. אולי זה עומק הוויכוח".
לסיום. משפט לסיום.
נדב: "אני מוטרד. מוטרד מאוד. מפחד שהאירוע שקרה לא שינה משהו משהו מהותי. זאת הנקודה. כשאני פוגש בן אדם והוא אומר לי שזה לא שינה אצלו כלום אני חושב שאנחנו בבעיה. מה שקורה כאן שכל אחד ממשיך בשלו זו נגזרת. אני לא מדבר רק על הציבור החרדי. אני מדבר על כל הציבורים וזו אבן הבוחן. לצערי כל פעם שיש אסון אנחנו מתחברים יחד והלוואי ולא נצטרך כאב שידביק אותנו יחד".
אמן.
