1.
פרשת משפטים פותחת בעניין עבד עברי. עבד עברי הוא יהודי שמכר את עצמו לעבדות או שגנב ואינו מסוגל להשיב את הרכוש הגנוב או את עלותו, ונמכר על ידי בית הדין לעבדות לצורך תשלום החוב.
דא עקא, כי התורה מתנגדת לעבדות יהודי, משום שכל יהודי הוא כבר עבד לה'. וכפי שנכתב בפרשת בהר: "כי עבדיי הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא יימכרו ממכרת עבד". לכן אדם רשאי למכור את עצמו לעבד רק אם אין לו צרכי קיום בסיסיים ביותר. כמו כן, גנב שאינו מסוגל להשיב את עלות גנבתו, יימכר לעבד על כורחו על ידי בית הדין.
גופו של עבד עברי, בניגוד לעבד כנעני, אינו מכור לאדון בצורה מוחלטת, רק עבודתו, וגם זאת לתקופה מוגבלת. לאחר תקופה של שש שנים או בהגיע שנת היובל, העבד אמור להשתחרר לחופשי. אמנם "ואם אמור יאמר העבד: אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בניי, לא אצא חפשי", כלשון הפסוק, או אז "והגישו אדוניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם."
יש להבין מהו "אל הדלת או אל מזוזה", מה עניינה של המזוזה לעבד עברי?
ואף שבמסכת קידושין נדרש: "מה מזוזה מעומד - אף דלת מעומד", עדיין נראה, כי יש להבין מדוע התורה בחרה ללמד הלכה זו דווקא מהמזוזה.
מלבד זאת עלינו להבין, מה עניינה של תיבת 'או' לכאן, שהרי תיבת 'או' היא מילת ברירה. כביכול, הדבר ניתן לבחירה, האם לרצוע את אוזנו של העבד בדלת או במזוזה? אך כיוון שלמעשה, המזוזה אינה כשירה לרציעה אלא הדלת בלבד, מה שייך לומר כאן 'או'?
2.
יש שני סוגים של 'הגנה'. יש הגנה טבעית הנעשית באמצעות דלת, חומה או גדר הפרדה, שהיא דרך העולם, שאדם המצוי בביתו וחושש מפגע רע וכל מיני פורענויות שבחוץ, סוגר את הדלת בעדו וכך הוא חש מוגן, לכאורה, מפני המזיקין שבחוץ. זוהי "הדלת".
אך יש הסוג הנוסף והמובחר של ההגנה, הבא לידי ביטוי ב'מזוזה', שזו ההגנה הרוחנית - הביטחון בכוחו של ריבון העולמים להציל אותנו ולמלט את נפשנו מכל פגע רע. אנו, מאמינים בני מאמינים, מבכרים כמובן את אופן השמירה שמבטאת המזוזה. אנו חוסים בצילו של הקב"ה, ובמקום להוסיף שמירה על שמירה, אנו בוטחים אך ורק בכוחה של ההגנה הרוחנית.
זהו תוכן התוכחה הנוקבת שעומדת לפתחו של עבד עברי. מפני שהתורה מחייבת את אדונו לנהוג בכפפות של משי ולדאוג לכל מחסורו, במקום שישמח על חירותו ויבחר במזוזה בתום התקופה שהוקצבה לו, הוא מעדיף את ביטחונה של ההגנה הטבעית שמספק לו האדון, ובוחר ב'דלת'... זאת על אף שהוא יודע, כי אדונו עשוי למסור לו שפחה כנענית, אשר היא וילדיה יהיו בסופו של דבר שייכים לאדון עד עולם.
מסר נוקב זה מקבל את ביטויו בפרשתנו. השקפת התורה היא כי על העבד לצאת מבית אדונו, לבנות את עצמו מחדש, ואל לו לדאוג מחסרונה של הדלת אלא לשים מבטחו אך ורק בהשם יתברך.
3.
דיני עבד עברי תלויים בשנת היובל. לכן בימינו, ששנת היובל אינה נוהגת, גם דיני עבד עברי אינם נוהגים, אך דברי התוכחה שנאמרו לו בוודאי אקטואליים.
נכון, שאנו מצווים להשתדל מצדנו ולעשות כל מה שניתן בדרך הטבע כדי לברוח ממציאות של סכנה. גם לפי היהדות וכמו בכל מדינה מתוקנת מוכרחים, שיהיו מערכות של משטרה ושל צבא לשמירת האזרחים, וכמאמר חז"ל במסכת אבות: "שאלמלא מוראה - איש את רעהו חיים בלעו", אך על יהודי ירא שמיים לשאול את עצמו לאיזו אימרה הוא מתחבר יותר - "ישראל בטח בהשם" או שמא באיזו אמירה שנשמעת דומה אך שונה בתכלית. דווקא בזמן מלחמה עלינו להתחזק ולהידבק באמונה הבסיסית שקבע דוד המלך בתהילים: "אין המלך נושע ברוב חיל, גיבור לא יינצל ברוב כוח. שקר הסוס לתשועה וברוב חילו לא ימלט." "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ד' אלוקינו נזכיר." עלינו לזכור את דברי הנביא הושע: "אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו".
וכדברי המשנה במסכת ראש השנה: "והיה כאשר ירים משה ידו, וגבר ישראל וגו' - וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? - אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים, ואם לאו- היו נופלין".