קרבות קשים מתחוללים בחזיתות הלחימה, המחיר הכבד ששילמנו גם השבוע בחיי אדם, קשה מנשוא. נאמר שוב ושוב: צו השעה היא האחדות! עתידינו - באחדותנו. לצערנו, ברקע אנחנו שומעים גם קולות שונים עם צלילים נוגים, ספקולציות שונות, חילופי האשמות וכדומה.
הבעל שם טוב אומר: כל דבר שהאדם רואה או שומע, זהו מסר מן השמים, ויש בכך הוראה בשבילו, להפיק מכך מסר לחיים.
שיתפתי בטור הקודם על שהותי בחו"ל. בדרך חזור, אנו ממתינים בשדה התעופה, רגע לפני העלייה למטוס, נעצרנו!
התברר כי הטיסה מתעכבת בעקבות מזג האוויר. מבעד לשמשות היה נראה יום שימשי, אבל דיווחים מהגובה הראו רוחות שמסכנות את ההמראה. ומה הצפי? אין צפי! כל האפשרויות פתוחות... להמתין או לנסוע כחמש שעות לשדה תעופה אחר.
וכאן הציבור התחלק לשניים. חלק החלו רוטנים, מה זה? איזה שירות? איזה יחס? כעסים וטענות על כולם, על חברת התעופה, הטייס, הצוותים, ועל מי לא... וחלק הפנימו שזה המצב! וכמו שאומרים "אין מה להילחם ברוח" ושום כעס לא יעזור, ואפילו פיצוי לא מגיע במקרה של תופעת טבע שלא באשמת חברת הטיסה.
•
ולפרשת השבוע "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" עם ישראל יוצא ממצרים, בורא עולם משדד מערכות כדי לשמור על העם שבחר. בניסי ניסים, הם יוצאים מעבדות במצרים, לחירות ביד רמה!
וכעת, בפסגת האושר, הקב"ה בחר לסובב אותם דרך המדבר ולא בדרך הישרה והקצרה - דרך ארץ פלישתים, מתוך החשש פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרים! מדהים.
דור יוצאי מצרים לא הפנימו שהם כבר יצאו לחירות, לא הצליחו להשתחרר מתחושת העבדות. ולכן הם חששו ממלחמה, במוח הם ידעו שהשם איתם. בפועל, לא היה להם את הביטחון לעמוד בעוז כנגד אויביהם.
גם אחרי שהעם זוכה לגילויים נשגבים, ורואה את האמת בבחינת 'וידעת' – ידיעת הדברים ברורה לו, עדיין הוא זקוק לעבודה רבה בתחום ה 'והשבות אל לבבך', להפנים את הדברים וליישב אותם על הלב.
מאותה סיבה כעבור שנה ומספר חודשים כשחזרו המרגלים מלתור את הארץ הם הצליחו להמריד את העם, שטרם עמד על תעצומות נפשו, ולא היה להם האומץ לעמוד כנגד תושבי כנען וכנגד החומות הבצורות שלהם.
•
אנחנו צריכים ללמוד מכך לעצמנו, להפנים ולהשיב אל הלב את האמונה הפשוטה כי השם איתנו. אין ספק כי גם אלו שרוטנים, שתולים את מאורעות החיים בסיבות ונהלים כאלו ואחרים, ומשמיעים טענות מסוג: אילו היו עושים כך היה קורה אחרת וכו'. גם הם בתוכם יודעים שלא מהאשמות ותלונות תבוא הישועה.
יודעים, אבל לא מפנימים! אי אפשר להישאר רק בידיעה פנימית – מידיעה לפעולה, מהכוח אל הפועל כהוראה בפרשה: וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ׃
•
בחזרה לציבור הממתין בשדה התעופה, אם נשאל כל אחד מהממתינים, הם יודעים שהרוח לא תלויה בקברניט ,בדיילות, במנכ"ל חברת התעופה ואפילו לא בנשיא גאורגיה. גם הם לא רוצים להמריא במצב של חשש סכנה. הם גם יודעים שביקורות ורטינות לא יעזרו כעת!
אז מה כן? אולי הם רגילים לרטון ולכעוס בבית, במשרד, ברכבת. להאשים את הימין או את השמואל, את האופוזיציה או את הקואליציה, אז עכשיו זה יוצא להם בהמתנה לטיסה.
הם יודעים, אבל לא משבים ללב – אין הפנמה וההתנהגות בהתאם.
הקושי העיקרי הוא לתעל את הדברים מהשכל אל הלב, וכנראה שהדרך הזו, אינה פשוטה...
•
ברמת הרעיון, כולנו יודעים היטב שאחדות היא צו השעה. כל אחד יגיד לך את זה בכל ראיון ומאחורי כל מיקרופון.
אלא מה?
כדי שזה יגיע לידי ביטוי בפועל, נדרשת עבודה רבה של הפנמה! להוריד את הדברים לשפת המעשה, האינסטינקט הטבעי המורגל כל כך להתנצח, מקשה עלינו את העבודה, ועלינו לעבוד קשה למצוא את הדרך להגיע מההכרה השכלית, אל הביצוע בפועל.