עדות הדמים / סיבוב מצולם ומצמרר בין הרכבים המפויחים

המפגש הראשון שלנו היה עם קיה אדומה, פניה מלאי חורי כדורים, עדות חושית לאלימות שחוותה. בפנים, בין שרידי חיי היום-יום, שכבו שני מושבי ילדים. באחד מהם, גילוי מקפיא דם: כדור קלאשניקוב, תקוע עמוק, שקט אך מספר המון על הטרור שכנראה התרחש. המושב, מכוסה בדם, היה תזכורת נוקבת לחיים שפעם שכנו בו. המשימה שלנו הייתה ברורה - לנקות בזהירות, לטפל בשרידים בכבוד המגיע להם, להבטיח קבורה מכובדת לדם, מקור החיים שאבד.

בזמן שעבדנו, העולם למעלה נראה היה שקול למשקל שלמטה. מטוס, לבד בשמיים הכחולים הבהירים, ביצע תרגילים אוויריים ויצר סרט סמלי בשמיים - תזכורת לשבויים שלנו בעזה ולקריאה "הביאו אותם הביתה". המופע האווירי הזה, מלא תקווה, יצר ניגוד מרגש עם המציאות הקשה למטה. מתחתיו, בבית העלמין לרכבים, כל רכב עמד כאנדרטה שקטה ורצינית - עדות לחיים שנקטעו באכזריות ולחלומות שלא התממשו.

היום לא היה רק על ניקיון; הוא על זיכרון והוקרה. כל רכב סיפר סיפור של פאניקה, כאב ועזיבה לא בזמן. האימה של ה-7 באוקטובר לא הייתה רק בעבר; היא הייתה שם, במתכת ובבד שאליו טיפלנו. צוות זק"א, שחלקי הייתי בו, עבר באופן שיטתי מרכב לרכב, כל פעולה הייתה נציחה לנוסעים שנראה שפגשו את סופם הטרגי במכוניות האלו, שכעת שקטות.

כשעמדנו במרחב העצוב הזה, הרכבים מסודרים כמו שומרי דוממה של טרגדיה, התרכזתי ברוח הבלתי נלאית של האנושות. אפילו בפני טרגדיה כה בלתי ניתנת לתיאור, יש אלה שקמים לתת כבוד לנפטרים, להתמודד עם הכאב בחמלה, ולזכור שמאחורי כל סטטיסטיקה של קונפליקט ואובדן, יש סיפור אנושי.

שדה זה בתקומה, עם הרכבים שנפגעו מירי והדים של העבר, עומד כעדות לא רק לחיים שאבדו, אלא גם לעמידות של אלה ששרדו, נחושים להביא שלום וסגירה בעקבות הכאוס. זהו מקום שבו העבר אינו נקבר, אלא מכובד, שבו כל שריד מטופל לא כחתיכת פח אלא כרליקוויה קדושה של חיים שהיו פעם.

בסוף, כשהשמש שקעה מעל תקומה, מטילה צללים ארוכים על שדה הזיכרונות, משימתנו הושלמה. עזבנו את השדה בשקט, נושאים אתנו את משקל הסיפורים שגענו בהם, החיים שהערכנו, והתזכורת המחויבת לשבירות של השלום בעולם שלעיתים קרובות כל כך מתפורר מפני אלימות.

צפו בתמונות.