שלום, אני מוריה (34), נשואה לדניאל, הורים לארבעה ילדים מתוקים. הסיפור שלי הוא על אבינועם (8) הבן המתוק שלי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אבינועם, ילד שקט, אבל לא מופנם. בתלמוד תורה ניתן לראות אותו במרכז, אבל לא בראש החבורה. בבית, הוא הילד הזה שכולם אוהבים ומשתעשעים, בפרט בגין הלב הטוב שלו.
כשמישהו מגיע אלינו הבייתה, אבינועם מקבל אותו יפה כל כך, ולא שוכח אפילו להציע לו כוס מים. תמיד הוא היה אנושי ומגלה אמפתיה עם הסביבה. לא דורש הרבה, ויודע להסתכל בצלחת שלו בלבד.
יום אחד שמתי לב, שאבינועם שומר על שקט, מעבר לשקט הקיים. אני כאמא שלא נוהגת להיבהל משינויים, תליתי זאת בעייפות שכנראה נפלה עליו באותו היום. אבל כשראיתי שזה ממשיך כמה ימים, החלטתי להתעניין.
זהו, נרגעתי. מבחינתי, הכל בסדר.
ערב אחד, כשהכנסתי כביסה מלוכלכת למכונה, שמתי לב שאבינועם מפספס. גם כאן ראיתי בזה משהו שאמור להיעלם, והבנתי שילדים לפעמים מקבלים תשומת לב דרך מעשים מעין אלו. אבל זה המשיך לעיתים תכופות יותר.
ישבתי עם אבינועם לשיחה צפופה, הסברתי לו כמה חשוב ללכת לשירותים מיד כשמרגישים, וכמה לא נעים להתלכלך. אבינועם שתק כמה שניות, ואז אמר: "כשאני משחק, קשה לי לעזוב באמצע המשחק ואז...".
זו הייתה סיבה מספיק מובנת, גם כאן, הייתי רגועה ותמיד מסבירה כמה חשוב לשמור על גוף נקי.
ערב אחד, הוא ניגש אליי.
כששיתפתי את בעלי בשינויים, הוא אמר לי בהחלטיות: "תפסיקי לחפש בעיות, ילדים זה עולם של שינויים, הכל בסדר, בלי דרמות מיותרות".
ואני? אני השתכנעתי.
בבוקר, הוא ביקש בתחנונים: "אמא, אני רוצה להישאר איתך, בבקשה!", אבל אני הסברתי לו שאין דבר כזה, בפרט שלא רציתי להתחיל לתת לזה פתח. לרגע לא חשבתי, על נורת האזהרה שנדלקת לי מול העיניים.
אבינועם הביט בי במבט כאוב, ואמר: "טוב, אז אולי מחר אני לא ילך, בסדר?", ויצא לכיוון החיידר.
• • •
יום אחד, בצהריים, הטלפון של דניאל צלצל:
דניאל הרגיש שהרב'ה לא השתכנע מדבריו. "זה נראה שהוא בלחץ יותר מאיתנו", אמר בגיחוך.
אבל ערב אחד קיבלנו מידע, מידע אליו לא ציפינו לעולם.
זה היה ר' יהודה, אבא של שימי, חבר של אבינועם מהכיתה. הוא התקשר לדניאל וביקש לשוחח.
בשיחה שיתף האב את דניאל במידע קשה אודות אבינועם שלנו.
"תקשיב: הבן שלי שימי ניגש אליי היום כשחזר מהחיידר, והתחיל לבכות. שאלתי אותו מה קרה, האם מישהו הרביץ לך, והוא ענה בשלילה מבלי יכולת לדבר. כשניסיתי להרגיעו ולשאול מה קרה, מדוע הוא בוכה כל כך, הוא לא יכל לענות. אז שאלתי שוב: האם מישהו עשה לך משהו? ואז הוא ענה בבכי: לא לי, לאבינועם.
הוא סיפר לי שהוא ראה ילד מהכיתה שלהם, מכה את אבינועם עם מקל, מכות חזקות, ואבינועם מושיט את היד כמו ילד טוב, ובוכה. הוא אמר שהילד המכה אמר לו שאם הוא יגיד לרב'ה את מה שראה, הוא יקבל מכות בדיוק כמו שקיבל אבינועם. עכשיו תרשה לי לנחש מבלי להלחיץ אותך, שזאת לא הפעם הראשונה. תבדוק את זה, מעניין אותי אם אני צודק".
דניאל הודה לאב היקר, וניתק את השיחה. אחר ששיתף אותי על תוכנה של השיחה, אמר: "את יודעת מה זה ילדים, מנפחים ומנפחים".
אבל אז, אני הבנתי שיש כאן משהו, ושאני הפעם הולכת לבדוק את זה לעומק.
השעה הייתה 21.00 בערב, אבינועם היה כבר מקולח עם פיג'מה. מיד, ניגשתי אליו בחיוך ושאלתי: "אבינועם, אתה רוצה לבוא עם אמא לאכול גלידה?", הוא הסתכל עליי בחיוך שלא ראיתי המון זמן על פניו, וענה בלחש:
"כן".
יצאתי עם הבן שלי שהפך לחידה גדולה כל כך עבורי, לאכול גלידה, ישבנו וצחקקנו יחד, פתאום גיליתי כמה הבן שלי לא כזה שקט, כמה כיף לדבר איתו, וגם אצלו ראיתי הנאה גדולה, זה היה נראה שהמתין לחוויה כזו. ואני, שום מילה לא שואלת, רק יושבת ומנסה לשמוע אותו, לא משנה מה יגיד.
ואז זה קרה...
"אמא, אני רוצה לספר לך משהו, אבל תבטיחי לי שלא תספרי לאף אחד". הנה - חשבתי לעצמי – מה שציפיתי, קורה ממש עכשיו. "אבינועם, אתה יכול לספר לי כל מה שאתה רוצה, אני יכולה לשמוע הכל", עניתי בדאגה.
הוא התחיל לשתף אותי במסע העינויים שהוא עובר בחיידר.
הוא סיפר שחבר כיתתו, שלומי, משחק איתו באופן קבוע רב'ה ותלמיד. "הוא הרב'ה ואני התלמיד", אמר בפחד.
שלומי, ילד חסון ומגושם, אמנם הוא 'לא האגוז הכי מלך' בכיתה, אבל גם לא 'האריה הכי טורף בטבע'. הוא ילד המעורה בכיתה, ויש גם דברים טובים שניתן לומר עליו.
הוא סיפר ששלומי לוקח אותו לפינה צדדית בחצר התלמוד תורה, ומכה אותו עם מקל עבה בידיים, בדיוק כמו הרב'ה. בחלק מהמקרים, שלומי מבקש ממנו מדי פעם לשכב על הבטן, והוא חובט בו מאחוריו בכל כוחו.
"לפעמים", הוא סיפר ברעדה, "שלומי הכניס אותי בכוח לשירותים ואמר לי שאוי ואבוי אם אני אצא בלי רשות. ואני נשאר שם עד שהוא מגיע ואומר לי לצאת".
הדמעות חנקו אותי, רציתי פשוט לבכות, אבל רציתי יותר לשמוע אותו, אז התאפקתי, חיבקתי, והמשכתי להקשיב.
"שלומי צועק עליי תמיד, ומפחיד אותי שאם אני יגיד למישהו, אז הוא יספר לכולם שאני מפספס במכנסיים. הוא גם אמר לי שאני ילד מגעיל ומסריח, ושאף אחד לא רוצה להיות חבר שלי".
"הוא ביקש ממני להצמיד את האצבעות ומרביץ לי עם הסרגל הקטן שלו חזק", ואז הוא עצר והשתנק בבכי מלא בפחד, "את לא יודעת כמה זה כואב לי, וכשאני בוכה ומבקש ממנו להפסיק, הוא צועק עליי: 'שקט. תשתוק. לא עונים לרב'ה'".
"כשאני צורח מכאבים הוא כועס עליי ואומר לי: 'אם תצעק, אני יעשה לך יותר חזק', אז הייתי שותק, העיקר שכבר יפסיק. זהו אמא, אני לא הולך לשם יותר".
לא יכולתי להחזיק את עצמי יותר, הרמתי אותו עליי, חיבקתי אותו חזק יותר מתמיד, ופרצתי בבכי קורע לב, אל מול כולם. הוא בכה יחד איתי, זה לא היה מחזה קלאסי במקום בו באים לטעום משהו מתוק, אבל מבחינתי, זו הייתה הפעם הראשונה, שטעמתי את הילד המתוק והמסכן שלי.
פתאום נזכרתי בנורות האזהרה שהגיעו מזמן, אותן דאגתי לכבות.
איך כשהוא התחיל להיות שקט פתאום וסגור יותר, לא חקרתי אני יותר. נזכרתי בהצטאות שלו שהיה מפספס ותליתי זאת בתשומת לב שהוא מחפש, והכי שבר את ליבי, על היום הזה שהתחנן אליי להישאר בבית יחד איתי, להיות מוגן יותר מהזוועות אותן הוא חווה. אכלתי את עצמי איך לא ניסיתי להבין מה עובר עליו בכלל.
חזרנו הבייתה, לדניאל הספיק לראות את העיניים שלי בכדי להבין שקרה משהו. ואני? פתאום הרגשתי כמה מעלתי בתפקיד שלי כאמא, כמה אני כדמות, לא הצלחתי לגרום לילד שלי כבר מהתחלה לבוא ולשתף אותי במה שעבר. מבחינתי, זו תעודת עניות עבורי, וחוסר תקשורת ביני לבין ילדיי.
דניאל לקח את זה קשה מאוד, בפרט שהוא זה שתמיד טען שאני דרמטית מדי. גם הוא הרגיש כמה הוא רחוק, כמה ייסורים ופחד יכל הבן שלו לעבור מתחת לאף שלו.
• • •
הילדים שלנו צריכים אותנו כל כך, נכון שלפעמים זה נראה שאין להם משהו מיוחד לספר, ולא תמיד אנו מוצאים את הזמן לשבת ולהקשיב. פתאום הבנתי, שלהקשיב לילד שלי על דבר לא חשוב שהוא מספר, ייתן לו את הרצון לספר לי את הדבר הקריטי הזה - שחשוב שאדע. מאז אני יוצאת בכל פעם עם אחד מילדיי למקום שקט, בכדי לשמוע, להקשיב, להיות שם בשבילם.
גיליתי כמה אני לא הכרתי אותם מספיק, כמה הם אמנם היו קרובים אליי פיזית, אבל רחוקים רגשית בכדי לא לשתף אותי ברגשותיהם. אם ניקח לעצמנו מדי פעם את אחד הילדים לשיחה טובה, ולא נמתין לטרגדיה שתבוא חלילה, נוכל לתת להם כוח לפנות אלינו תמיד, וגם נוכל לגלות עוד עליהם, בכדי שהם יגלו לנו את הקשיים שלהם.
כשאנחנו מדברים אנחנו בסך הכל חוזרים על הדברים שאנחנו כבר יודעים - כשאנחנו מקשיבים אנו עשויים ללמוד משהו חדש...