"הכל בסדר, שרהל'ה?", שאל בדאגה. "מעכשיו הכל יהיה בסדר", השבתי... | סיפור מטלטל

אני הרביעית במשפחה אחרי שלושה בנים נשואים. אבא שלי הוא אברך. אמא שלי מדריכת כלות. זה קרה כשיצאתי לשידוכים, נפגשתי עם כמה הצעות אבל עדיין לא כפי הצפיות של אבא שלי.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

ערב אחד הוא המתין לי שאחזור הביתה, ומיד כשנכנסתי, הוא ביקש לשוחח איתי. "שרי, יש כאן הצעה, שקשה מאוד לסרב לה: בחור מובחר מישיבה מובחרת, העילית שבעילית, בקיצור: משהו שלא חלמתי".

"את מכירה את הישיבה של מוישי בן הדוד שלך? אז הוא משם", הוא המשיך, "אני לא יודע איך מוישי לא הציע לי את זה עד עכשיו. טוב, אני התחלתי בבירורים, אבל מחר יש לי עוד שני בירורים נוספים, ותהיה לי תשובה ברורה יותר".

"רגע אבא, ספר לי קצת עליו, מה הסגנון שלו?" הסתקרנתי. "שרי, תגידי לי, אבא שלך לא מכיר אותך? הא? מה את דואגת? מחר התמונה תהיה ברורה, ונדבר על הכל". אמר, כשחיוך לא שגרתי נסוך על פניו.

למחרת בערב, הוא נכנס הביתה בשמחה גדולה, קרא לי ולאמא לסלון, והתחיל להזרים פרטים:

"קוראים לו אלעזר, הוא בן 22. הוא היה החברותא של הראש ישיבה שלו שנה שלימה, הוא סיים ש"ס בהבנה, ואת האוכל בישיבה מעלים לו באופן קבוע לחדר. התמדה בלתי רגילה, משהו שלא נתקלתי. בדיוק היום גיליתי, שהוא אחיין של חבר טוב שלי, והוא גמר עליו את ההלל בברכה. מספרים עליו, שהוא לא הולך לחתונות בישיבה, מלבד החתונות של החברותות שלו...".

לאחר כל הפרטים שהוא שפך לנו שם, הוא התיישב ואמר: "שרי, זה הסיפור האמיתי, זה מה שמגיע לך".

יומיים אחר כך קיבלתי אישור רשמי על הסכמתו לפגישה, על המקום והזמן שלה. ובינתיים אבא שלי מתדלק אותי ללא הפסקה, ומפגין התרגשות גבוהה מהרגיל על ה'דג השמן' שנפל בחלקו.

אכן, כבר בפגישה הראשונה הבנתי: מדובר בבחור לא רגיל, עם מושגים לא רגילים, ועם שאיפות לא מוכרות. הבנתי שהצעה כזאת היא פעם ב... רמה כזאת, לא אמצא לעולם.

• • •

לאחר נישואיי הבנתי באמת שזכיתי בבעל נדיר:

הוא היה יוצא בבוקר לתפילה וחוזר בערב מאוחר, לומד ולומד וחוזר מאושר. ואני? אני הייתי לבד עד הערב בבית, ממתינה לו עם ארוחה חמה, יושבים, משוחחים ומדברים, ואפילו צוחקים קצת. בשבתות, הוא היה יוצא שעתיים לפני כניסת השבת ללמוד. ולמרות זאת, בשבת זה היה הזמן, שיצא לנו להיות הכי הרבה יחד.

אחרי לידת בננו הראשון גידי, אלעזר נשאר באותה המתכונת, יוצא בבוקר וחוזר בשעות הערב. ואני שלא עבדתי כלל כי מקצוע לא היה לי, הייתי מעבירה את היום בשינה, קמה ומארגנת את מה שצריך, מחפשת ספר מעניין, ומגדלת את הבן המתוק שלי במסירות.

ואז הגיע הבן השני שלנו, כאן זה כבר היה קשה יותר. ביקשתי מאלעזר שיואיל בטובו להגיע בצהריים, לשאת עימי בעול. אלעזר הסכים, והיה מגיע בצהריים לחצי שעה, אוכל, עוזר קצת, וחוזר מיד ללמוד. אבל כאב לי, למה אני עושה לו את זה. "עזוב, תישאר ללמוד", ביקשתי.

הזמן עבר חלף לו, ואני הרגשתי שאני הולכת ודועכת. לא חלילה בגלל לימוד התורה שלו, אלא מהבדידות בה הייתי שרויה כל היום. הייתי לבד, עם שני תינוקות בבית, רחוקה מההורים שלי, ומתמודדת לבדי בעול הבית. לא העזתי לרגע להתלונן, שחלילה הוריי לא ירגישו משהו.

אלעזר היה יודע לעזור כשביקשתי, אבל לא יכולתי לבקש. כי גם אז הרגשתי שאם אבקש ממנו משהו, אני עוצרת את הגדילה של גדול הדור הבא. הייתי חזק בתוך זה, חששתי אפילו שהוא יבין שקשה לי, הרי הוא אמר לי מה הן התוכניות שלו בפגישות, הוא היה הכי ברור, למה להרוס לו אותן?!

אלעזר היה נבון, הוא ראה את הקושי, והיה מידי פעם נושא בעול. גם אז, זה היה גורם לי לנקיפות מצפון אדירות, למה אני הורסת כביכול את העוצמות שלו? למה לעשות לו את זה? כך הייתי שואלת את עצמי.

אבל לא יכולתי לשאת את זה, הרגשתי אישה שמאז שהיא קמה ועד שהיא הולכת לישון, היא תמיד סביב טיטולים ומטרנה, בין בישולים לניקיונות, שוכחת להקדיש רגע אחד לעצמה. ואז החלה אצלי עליה גדולה במשקל, הייתי מפצה את עצמי במתוקים, מנסה למצוא נחמה בחטיפים עתירי שומן ונתרן.

הייתי ישנה בלילה עם הבגדים ונשארת איתם ביום שלמחרת, מזניחה את הצרכים הבסיסיים שלי.

גם כשהגעתי להורים שלי, הייתי מקפידה להיראות חייכנית ומאושרת, כשבתוך תוכי אני מיוסרת וכואבת. הכעס על אבא שלי היה גדול, למה הוא הביא לי את הנעליים הגדולות עליי בכמה מידות? אולי אני לא בנויה לזה. אבל לא רציתי לאכזב אותו, והייתי שבויה מבלי יכולת לשתף, ובטח שלא אותם.

יום אחד לקול בכיות התינוקות שלי, נשברתי. התחלתי לבכות בכי שלעולם לא האמנתי שייצא ממני. לא היו לי תלונות על אלעזר, פחדתי לספר לו על הקושי שלי. התמימות שלי הייתה כל כך בשיאה, הבנתי שזוהי גזירת גורל וכך יתנהלו חיי.

• • •

בוקר אחד, ראיתי בקופת חולים את גילה (38) השכנה שלי. גילה הייתה אישה מאוד חכמה ולבבית, היינו משוחחות מדי פעם בגינה או סתם שיחות מסדרון זריזות. נכנסתי לקופת חולים השבתי לה לשלום, והתיישבתי להמתין שיגיע תורי. ומאז שמתי לב למשהו מוזר: גילה לא הפסיקה להביט בי, המשיכה והמשיכה, וזה כבר הטריד אותי.

כשיצאתי מהרופאה, גילה הציעה לי טרמפ, נעניתי בחיוב והצטרפתי אליה. כשהגענו לחדר המדרגות, היא אמרה לי בחביבות: "שרה, אולי תבואי אליי הבייתה נשתה איזה קפה טוב של בוקר?", התרגשתי. מתי בשלוש השנים האחרונות מישהו הציע לי לשתות קפה? מתי בכלל זה היה במערכת השעות שלי במשך היום?

הבנתי שגילה עלתה עליי, היא רוצה בטוח לדבר איתי. אבל לא יכולתי להרשות למישהו לדעת עליי, זה עדיין יפגע במשפחה שלי, והכי הרבה באלעזר שכל הלימוד תורה שלו, באחריותי. "תודה לך, אולי בפעם אחרת", אמרתי, ופשוט ברחתי. "הנה, כבר מתחילים לראות עליי משהו", נלחצתי.

מאז הותקפתי בהתקף חרדה ש'הנה כבר רואים עליי את המצוקה' אני לא יכולה לתת לזה לקרות. מיעטתי לצאת מהבית, ומצבי הנפשי הדרדר. פתאום התחלתי לכעוס על אלעזר, איך הוא נותן לזה לקרות? אבל מיד הבנתי, שאני, אני זאת שנותנת לזה לקרות.

יום אחד ישבתי לחשוב, אחרי שקיעות של מחשבה, הבנתי די מהר שאני שבויה בתוך הנדוס תודעה שמישהו דאג להנדס, התחלתי להעביר את חיי הוריי מול עיני, שמתי לב שאני בדיוק, אבל בדיוק כמו אמא שלי. אמא שלי הייתה תמיד בבית, לא הקשיבה לעולם לעצמה, לרגשות שלה, והייתה תמיד תחת לחץ שבגללה חלילה, החלום של אבא לא יתגשם.

נזכרתי בכל מיני סיטואציות שאמא שלי סתמה לעצמה את הפה ולא העזה להתלונן, נזכרתי בתקופות שאמא הייתה רוב שעות היום במיטה מבלי יכולת לעשות מאומה. הבנתי מיד שעל המערכת הזו הופקד אבא שלי, גם אם הוא לא רצה בכך, אבל בסוף הוא זה שלא דאג לרגע לצרכים ולהגשמת החלומות הבסיסיים של אמא, ואני בדיוק ברגעים אלו ממשיכה את המורשת הזו.

"לא. אני עוצרת את זה עכשיו", אמרתי לעצמי. "אם אני לא יעצור, אף אחד לא יעצור", קבעתי.

אני לא רוצה יותר את המצב הזה בו הרגילו אותי, שחלק מעבודת ה' זה לסבול, אני לא מוכנה להיראות כמו אמא שלי שתמיד היה מישהו שדאג למחוק את אישיותה, ולא לתת במה לרצונותיה תחת הכותרת של "זה רצון ה' עכשיו" או "עולם התורה עומד עלייך, אל תערערי אותו".

• • •

אלעזר נכנס הביתה בערב, על הקיר היה תלוי דף עם סדר יום חדש. הוא הביט בי כאילו קרה לי משהו... "הכל בסדר שרהל'ה?", שאל בדאגה. "מעכשיו אלעזר, מעכשיו הכל יהיה בסדר", אמרתי לו, ואז התחלתי...

"מהיום יקירי, אנחנו אוכלים יחד ארוחת בוקר, מיד לאחר מכן אני יוצאת להליכה שלי. מחר אני הולכת להירשם ללימודי הוראה, אני רוצה להיות מורה.

"בשעה 13:30 אתה מגיע לכאן לאכול איתי יחד ארוחת צהרים, אתה מאכיל את אחד הילדים, מי מהם שתבחר. מחר אני רושמת אותם למעון, לא כל כך משנה לי כמה זה יעלה לנו, כי אני מתחילה לעבוד כאן כסייעת בגן הסמוך, בדיוק בשביל זה. בסיום הכולל אתה תגיע הביתה, תלמד כאן, בחדר הזה שסידרתי במיוחד עבורך.

"בלימוד שלך אני לא נוגעת, אבל גם בנפש שלי אסור לגעת".

כשדמעות חנקו את גרוני, אמרתי בקולי סדוק: "אלעזר, אני רוצה לחיות אבל באמת".

מאז ועד היום, אני מקפידה מדי פעם ללכת לעיסוי רפואי ולטיפולי פנים, ולעקוב אחר הטיפוח שלי. לבחור לי את מה שאני אוהבת ביום החופשי שלי, או סתם לצאת לקנות משהו שאני צריכה. התפילות שלי חזרו למסלול תקין עם חיבור אמיתי להקב"ה, פתאום נהיה לי זמן וחשק בשבילם.

החלטתי קודם להתחיל לחיות על קידוש ה', לפני שאני חושבת איך אני מתה היום על קידוש ה'.

מאז חיי השתנו, אלעזר כבר מסיים את ספרו השלישי בהלכה, אני עם תואר שני בחינוך ועובדת כמנהלת בית ספר לבנות. יש לנו שבעה ילדים ב"ה. תמיד אני נזכרת ברגעים ההם שחשבתי פתאום על עצמי, הרגעים ההם שנתנו לי כוח לקום ולשנות את עצמי במקום את האחרים הנמצאים סביבי.

החיים יפים רק חשוב לצייר אותם בצבעים הנכונים.

• • •