המשימה: להעביר גופת חייל לפרוצדורה רפואית | האווירה: ריח של דם | יִשְׁלַח לְקֵץ יָמִים מְשִׁיחֵנוּ

בסוף מתרגלים להכל, גם לכאוס יש כללים משלו. כשאין ודאות - יש וודאות בכך שאין וודאות וכשמרימים ידיים בניסיון להבין את המציאות, כשמשלימים עם חוסר ההיגיון - מגיעה קצת שלווה.

אז אני כאן מתאמן. שם לי באוזניות שילוב של מרדכי בן דוד וחנן בן ארי. אל תשאלו שאלות אבל זה מה שעובד לי. פתאום נכנס אדם נוסף שלא הכרתי. "מה אתה עושה כאן בשעה כזו?", שאל בביקורת.

"ומה אתה עושה כאן, בכזו שעה?", עניתי בביקורת משלי.

"אני כאן בשביל להתאמן בשקט", ענה

"גם אני", עניתי.

"אבל אני שם טונה, זה בסדר אתך?", שאל.

אמרתי שאני גם אוכל טונה אבל אחרי האימון ושיהיה לו לבריאות.

"לא לא, טונה זה זמר. אני שם ברמקולים את המוזיקה שלו".

"נו שים, למה שתהיה לי בעיה. אם חנן בן ארי שר על כך שלא מרגש אותו כלום חוץ מכדורגל, לא חושב שטונה יכול להיות גרוע מזה".

בגדול אני איש של מוזיקה חסידית, אבל 2 בלילה בחדר כושר אני לא מתווכח עם שום דבר. אז שיהיה טונה. מרימים משקולות בכל הכוח וברקע טונה בשמן. השיר דווקא מתאים לרוח המציאות והתקופה. הזמר שר לו על גם זה יעבור.

"מצאו תקופה לשבור לך ת'לב, אה? והעולם כאילו כלום, מסתובב, אה? מה אני אגיד לך? בוא נראה… לא, אין לי קלישאות לזרוק בכל מקרה. אם זה אז כואב, אז זה כואב אני פה, אם תרצה ככה, לשתות, לשפוך ת׳לב קשה לראות רואה אותך דועך וגם שמע אולי מוקדם להתלכלך.

"גבר, עם מה הוא מתמודד? רגשות אשם, רחמים, לב בודד. אני מבין שקצת קשה להתעודד אבל בדקתי ת׳סטטיסטיקה ושמעֿ. זמן מרפא את הכל, הוא מרפא את הכל. אם לא הכל, את הרוב וגם זה יעבור והימים עוברים לאט. עד אז, שים ת'ראש על דיונה, באוזניות ת'דיסק של טונה, אני צריך אותך חזק, שכשאני אהיה למטה, תזכיר לי שגם זה יעבור.

"כמו הקינלי, כמו הטכנו, כמו הקרוקס, גם זה יעבור, כמו הפילים, כמו ליאור מילר.. גם זה יעבור. כמו הדיסקים, כמו הווקמן, תראה בקרוב. זמן מרפא את הכל, הוא מרפא את הכל אם לא הכל, את הרוב וגם זה יעבור"...

האימון עובר. אני הולך לישון. מתעורר אחרי כמה דקות מרעשים משונים. מישהו מתעסק עם דלת הכניסה. השעה 3 וחצי. אני שומע אותו נכנס. אני קם בשקט ולוקח איתי את האקדח. מציץ בדלת רואה אותו מסוף המסדרון נכנס לחדר של החובשות, שם הוא פתאום שואל בקול: "של מי המשאית הגדולה? אני צריך למלא כאן את המכלים".

אחרי דין ודברים הוא עוזב. עד עצם הרגע הזה לא ברור לאף אחד מה היה הסיפור שלו. אבל זה לא חסר הגיון במציאות הזו.

קיבלתי שיחת טלפון ממפקד היחידה. הוא כנראה שמע שלא טוב לי ורצה לדבר. לא הייתי נחמד וגם הוא לא. השיחה התנתקה במהירות. קצת לא יפה מצידי, הוא בסך הכל התקשר בשביל לעזור ותכלס המציאות הזו לא בהכרח תלויה בו. בהמשך הגיע לבקר, דיברנו באריכות. הסברתי לו את תחושת התסכול שלי מחוסר המעש, על כך שאני רוצה לעבור פלוגה. הוא אמר שאני נדרש לכוננות ולכך גוייסתי. תכלס שנינו צודקים.

אחרי כפר חב"ד וראשל"צ הגיע זמן חולון. ככה סתם, בלי ראשי תיבות. חובש עזב ושאלו אותי אם אני רוצה חולון, עניתי שאשמח לכל מקום שהוא לא ראשל"צ. הלכנו לבית החולים וולפסון לאסוף משם אמבולנס. יש שם צוות מילואמניקים שמשתכנים בתוך מחלקה שוממת. ישנים כמו חולים על מיטות הבית. העיקר יש להם נוף לים.

מגיעים לחולון. שעת לילה מוקדמת. תחנה מטופחת ומסודרת. אבל אין כאן אף אחד. פתאום אזעקות. המון המון אזעקות מרחוק. אנחנו רואים את יציאות היירוטים, פיצוצים ופיצוצים והנה גם אנחנו באזעקות. אחרי זה יצאנו למרכז המסחרי לראות את הניסים - רק רסיסים וחתיכות של נפילות.

חזרנו. רק אני ועוד חובש ית"מ, איש שמגדיר את עצמו כאיש של ים. רק גלישת גלים וזהו. הוא כזה איש של ים ככה שהוא רוצה בת זוג שלא תגלוש, כי זה שלו. ושתדע גם שהיא אף פעם לא תהיה במקום הראשון כי הים קודם לה. אבל היא חייבת לאהוב את החוף. אני שואל אותו איך הלך לו עד כה בזוגיות והוא עונה שככה ככה. לדבריו 'הבנות היום מאוד נידי, תלותיות, כל הזמן רוצות תשומת לב ויחס וזה לא מתאים לו. הוא צריך אישה עצמאית'. הגיוני בסך הכל.

על הבוקר נכנס מישהו לחדר. "זה אתה המילואמניק עם האמבולנס? תזיז אותו עכשיו. חניית בחניית נט"ן!". קם בבהלה. מזיז את האמבולנס. זה הוא אריק. איש פדנט ומסודר ברמה קיצונית. האמת לכן התחנה שלו ככה מטופחת. הוא גם דואג מאוד לחובשים שלו, לאמבולנסים שלו. הוא והפרמדיק האחראי.

יש קסם מיוחד לעיר חולון. עיר מטופחת מאוד. גם לתחנה וייב משלה. זה לא שכאן אין חובש שצועק בזה הרגע: "מי העלים לי את החולצות שלי??!!! למה לא מעלימים אותי וזהווווו!!!!", ככה גם פגשתי את אחד הנהגים המצחיקים והווכחנים ביותר שפגשתי בעולם. על כל דבר מתווכח אתך. על חרדים חילונים חמאס וג'יהאד. קפה בריא או לא. האם יתרונות התה גוברים על הסוכר ואם לקרוא ספר הורס את העיניים מול מנוחת המוח בצפיה בסרט. יש לי הרגשה שכל דבר שמישהו אומר או עושה הוא אומר את ההיפך רק בשביל להתווכח. יש דברים שהם לא ברי וויכוח ובכל אופן הוא צועק ורב על הכל. הכל עם צחוק גדול.

עכשיו החובש שאוהב ים עזב ואני משובץ כנהג עם אחות טיפול נמרץ. השבוע כאן עובר די מהר. ספציפית בחולון ברורה משימת הכוננות שלנו. יש כאן 7 אמבולנסים וניידות טיפול נמרץ. רוב הזמן הם לא כאן, הם בנסיעות למקרים. במקרה חירום אנחנו תוספת כוח שבאמת נדרש.

5 בבוקר, הטלפון מצלצל. 'מי לעזאזל מתקשר בכזו שעה?', אני תוהה. מוקד מד"א. מה הם רוצים מה? גם ככה הולכים לישון מאוחר. אז מה זו ההשכמה הזו? על הקו מוקדנית. "היי מנדי", אומרת בנחמדות מקסימה מידי. "אנחנו צריכים שתסע לשורה לקחת גופה להעברה לבית חולים. יש פרוצדורה רפואית שהמשפחה מבקשת שתעשה למקרה שירצו ילדים. תוכל להתארגן ולצאת? סמן לי יציאה בטבלט".

"אוקי, אני יוצא", מתקשר גם לחובשת ומעדכן שיש יציאה. שונא יציאות.

יוצאים. קור. מזג אוויר חורפי. חשוך. מגיעים לשורה. שלא כמו בימים הראשונים הכניסה עכשיו מאחורה. החיילים במחסום בודקים את הפרטים שלנו ואנו נכנסים פנימה. נסיעה קטנה בבסיס ואנו מגיעים למבנה המרכזי בו מזוהות גופות החיילים. כמה דקות המתנה. המגויסת שאיתי היא אומנם אחות טיפול נמרץ, ראתה דבר או שניים בחיים שלה. אבל משום מה לגופת החייל היא פחות רוצה להתקרב. כמה דקות וקבוצת חיילים חרדים מעלים לנו לאמבולנס גופה גדולה ממש. "רק לפני כמה שעות הגיע, עדיין לא עבר הכנה".

נוסעים לבית החולים. אוירה לא נעימה ברכב. החובשת טוענת שיש ריח של דם, אז נוסעים עם חלונות פתוחים למרות הגשם שהתחיל לטפטף. קצת בדיחות שחורות על איזה מוזיקה להשמיע לו ואם מציק לו טלטולי הנסיעה. לקראת הכניסה, שואל את המוקד להיכן ללכת. "למיון כירורגי". בכניסה אין אף אחד. שואלים את האחות בקבלה, אין לה מושג על מה מדובר. פתאום הגיעה חיילת עם סרט של חיל הרפואה, באה לוודא פרטים. לתת מדבקות. היא מספרת לנו על החלל. בן 34, ירושלמי אבא לכמה ילדים. נהרג בשבת אחרי הצהריים בקרב מול מחבלים בצפון רצועת עזה.

אני מתקשה להוריד את המיטה לבד. מתים שוקלים יותר, בטח הוא שנראה כמו אדם חסון וממלא את כל השקית השחורה. מבקש עזרה מאח רפואי שאומר לי שזה לא מתפקידו. לקח דקות ארוכות עד שהגיע סניטר. אנחנו מוציאים אותו החוצה ומרוב כובד לא הצלחתי לפתוח את הגלגלים המתקפלים והמיטה קורסת על הריצפה בקול רעש גדול. "לא נורא, הוא כבר מת", אני מרגיע.

מגיע הרופא. מנהל מחלקת פוריות. הוא לוקח איתי את המיטה פנימה לחדר גדול וריק ממטופלים. נשארנו רק אני והוא. הוא ביצע את הפרוצדורה. אני הזדעזעתי מלראות את הטלית קטן שלבש הקדוש כולה ספוגה דם מרסיסים שחוררו את כל גופו.

כמה דקות וסיימנו. הסתפקתי איך אני אצליח לעלות אותו לאמבולנס לבד. השעה כבר הייתה שבע בבוקר. ובאחד החדרים ישבו להם קבוצה גדולה של אנשי צוות. "אני יכול את העזרה שלכם?!", שאלתי, אמרתי בנחרצות. "יש לנו כאן חלל צה"ל שנהרג בעזה. אני צריך עזרה לעלות אותו לאמבולנס". כולם קמו ביראת כבוד. 5 מתוכם באו איתי, עזרו לי לעלות אותו. "תודה רבה", אמרתי. "תודה רבה לך", ענו.

"הפתעת אותי שביקשת מהם לבוא וכולם באו", אמרה לי החובשת שעובדת בבית חולים. "זה ישיבת הבוקר של הרופאים, לא מקובל להפריע להם".

נוסעים חזרה לשורה. שתיקה לאורך כל הדרך. גשם מטורף. הכאב צורב בקצה הגרון אבל אי אפשר באמת לבכות. זה נהיה קצת דבר רגיל. 'העברה' קוראים לזה, בשביל שלא נתקשר רגשית. יש לנו חלל להעברה. נפל בעת מילוי תפקידו. חלל, נפל, העברה. משימה, נסיעה.

זו שעה שבסיס שורה מלא חיילים. מלא חרדים ומלא מזרחיסטים מהרבנות הצבאית. נכנסנו פנימה והם סגרו את השערים כדי שאף אחד לא יראה ולא ידבר. "נהלים חדשים", הסביר לי אחד המפקדים. שבצער רב גם דיבר אתנו על החללים האחרונים שנמצאו בעזה והגיעו לזיהוי מורכב.

חזרנו חזרה לתחנה. החובש המתווכח רואה אותי כואב. הוא מכריח אותי לשחק אתו 4 בשורה. "יש לי נוהל. מי שחוזר משורה משחק 4 בשורה". אחר כך אמר שיש הוראה של אריק לשטוף את האמבולנסים, אז שטפנו וניקנו. שלח אותי גם להביא דברים מהמחסן, שלח אותי לפה, שלח אותי לשם. בסוף התנצל שהפיל עלי משימות אבל מניסיון שלו רק עשיה עוזרת להתגבר על הכאב. לכן הוא גם כל הזמן מתווכח עם אנשים לגרום להם לדבר. "הבנת אותי מענדי?".

"כן הבנתי אותך. תודה. מעריך מאוד".

אבל מה זה כל הדיכאון הזה למול תשורה נאה שקיבלנו מעודד. אין כמו מתנה מעודד בשביל להתעודד. סט יחודי ומיוחד של סכום רב פעמי, בשביל לשרת אותנו נאמנה. זה גם יעיל וגם שומר על הסביבה. דוד שאל את עודד האם זה טבול והוא ענה שאפשר לשטוף את זה בברז. אני שמחתי כי יפה לראות שהגיעו לתחתית הארגזים במחסני החירום ועכשיו מוצאים את הציוד ממלחמת המפרץ הראשונה.

יש לנו גם רופאים מחו"ל שהגיעו בשביל לתת תגבור רפואי. הם מעבירים לנו הכשרות מאוד מעניינות כמו איך ניתן להפוך טלפון לאולטרסאונד ועל שימוש יעיל בקט במצבי חירום. יש כאן רופא מיון שסיפר שבזכות מתקפת הטרור והתגובה של חבריו למחלקה הבין שאי אפשר לברוח מהיהדות שלו. הוא רוצה ללמוד את הדף היומי אבל זה כמעט בלתי אפשרי.

העיקר מצאתי לא רחוק מכאן בית כנסת קטן וחמוד. כולו תמנים מבוגרים. גם בשבת התפללתי אתם. יש משהו קסום עם התפילה שלהם. אולי זה העגה, אולי המנגינה. גם הנוסח שונה עם שירת יגדל אלוקים חי, שלושה עשר עיקרים.

ואולי עם זה נסיים. כי אחרי חודש וחצי בית"מ. אחרי חווית מילואים קשה. לא קשה פיזית אלא מנטלית. קשה מבחינת המשפחה והסביבה. עכשיו הצלחתי לעבור לפלוגת הגנה מרחבית בעיר שלי. זו הולכת להיות מציאות אחרת לגמרי. לא יודע למה לחכות ולצפות, מקווה שאהיה וארגיש מועיל יותר. נכון לעכשיו אני עוצר עם הכתיבה, וודאי עם הפרסום. אולי זה פסק זמן ואולי תם ונשלם. וכמו שפתחתי את הפרק: כשאין ודאות יש וודאות בכך שאין וודאות. מי יודע.

יִגְדַּל אֱלֹהִים חַי וְיִשְׁתַּבַּח נִמְצָא וְאֵין עֵת אֶל מְצִיאוּתוֹ

אֶחָד וְאֵין יָחִיד כְּיִחוּדוֹ נֶעְלָם וְגַם אֵין סוֹף לְאַחְדּוּתוֹ

אֵין לוֹ דְמוּת הַגּוּף וְאֵינוֹ גּוּף לֹא נַעֲרֹךְ אֵלָיו קְדֻשָּׁתוֹ

קַדְמוֹן לְכָל דָּבָר אֲשֶׁר נִבְרָא רִאשׁוֹן וְאֵין רֵאשִׁית לְרֵאשִׁיתוֹ

הִנּוֹ אֲדוֹן עוֹלָם לְכָל נוֹצָר יוֹרֶה גְּדֻלָּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ

שֶׁפַע נְבוּאָתוֹ נְתָנוֹ אֶל אַנְשֵׁי סְגֻלָּתוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ

לֹא קָם בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה עוֹד נָבִיא וּמַבִּיט אֶת תְּמוּנָתוֹ

תּוֹרַת אֱמֶת נָתַן לְעַמּוֹ אֵל עַל יַד נְבִיאוֹ נֶאֱמַן בֵּיתוֹ

לֹא יַחֲלִיף הָאֵל וְלֹא יָמִיר דָּתוֹ לְעוֹלָמִים לְזוּלָתוֹ

צוֹפֶה וְיוֹדֵעַ סְתָרֵינוּ מַבִּיט לְסוֹף דָּבָר בְּקַדְמָתוֹ

גּוֹמֵל לְאִישׁ חָסִיד כְּמִפְעָלוֹ נוֹתֵן לְרָשָׁע רָע כְּרִשְׁעָתוֹ

יִשְׁלַח לְקֵץ יָמִים מְשִׁיחֵנוּ לִפְדּוֹת מְחַכֵּי קֵץ יְשׁוּעָתוֹ

מֵתִים יְחַיֶּה אֵל בְּרֹב חַסְדּוֹ בָּרוּךְ עֲדֵי עַד שֵׁם תְּהִלָּתוֹ