"זהו, אני סיימתי איתה. די כבר, אני לא יכול יותר לחיות עם האישה הזו" | סיפור מטלטל

>> למגזין המלא - לחצו כאן

יום אחד, דידי נכנס לחדר בו אנו לומדים, בדיוק לפני שישב על מקומו, הוא צעק לעברי. "די, אני לא יכול יותר, מספיק כבר!". נבהלתי כהוגן. מה כבר עשיתי שככה הוא צועק עליי? אבל פניו האדימו והוא דיבר בכאב עצום. "זהו, אני סיימתי איתה. די כבר, אני לא יכול יותר לחיות עם האישה הזו, אני אומר לך".

הייתי בהלם. דידי, החבר הטוב הזה, בעל המידות הנאצלות?

"אני כבוי, אני פשוט מרגיש שהיא מכבה אותי. אתה יודע כמה עסקאות פספסתי בגללה? וכמה שאני עושה עבורה, כמו איזה ילד חנון  עם סנדלים, מתייצב כל יום בבית בשעה 18:00 בכדי לעזור לה, והיא רק מתלוננת, ממררת לי את החיים, די עם זה, די כבר. אני לא עומד בזה יותר. כל יום תלונות וכל יום מוצאת על מה לריב".

העיניים של דידי היו אגורות בדמעות, שפשוט רצו לפרוץ החוצה. מעולם לא ראיתי אותו נסער כל כך, ובטוח שלא ציפיתי לראותו במצב הזה. זה רגע מביך, רגע שלא ידעתי מה לומר, איך להגיב. הבנתי שאני צריך פשוט לשתוק, ולכאוב איתו יחד את הכאב שלו.

"כמה שאני נותן לה, כמה כספים, כמה מתנות, מעולם לא שאלתי מה היא קנתה היום, מעולם לא הגבלתי אותה בקניות שהיא החליטה. כל מה שהיא רצתה היא קיבלה ויותר ממה שחלמה בכלל. אז מה קורה לה, מה היא רוצה ממני? אני לא מבין".

זו הייתה הפתעה גדולה עבורי, תמיד ראיתי אותו ואת אפרת כדוגמא לחיי נישואים תקינים ומוצלחים, והנה הכל יוצא החוצה, והאמת מתגלה פתאום והכל מתהפך כל כך.

"אני חי ככה כבר שנים זה לא מהיום, לא סיפרתי את זה לאף חבר חוץ ממך. זהו, אני חייב לעזוב אותה, אני חייב לחיות, אני לא יכול לראות את הפרצוף שלה, היא מורידה אותי בהכל: בעבודת ה' שלי, בעסקי הנדל"ן שלי, בשמחה שלי, חלק מהחיים שלי היא הרסה כבר. למה אני עושה את זה לעצמי, אני צעיר, לא חבל עליי?".

ואז הוא שאל: "תגיד, מה הבירוקרטיה של גירושין, איך צריך לפעול... כאילו: מה אני צריך לעשות בכדי להגיע לזה?". הוא שאל אותי בהחלטיות. אני, הבטתי בו בעיניים שותקות, אבל ניסיתי לומר בזהירות. "אולי תנסו ללכת לגישור, חבל דידי, יש לכם ילדים באמצע...", עוד לא סיימתי את המשפט והוא צעק: "לא. לא יהיה יותר, זהו, אני לא מנסה יותר את מה שכבר עשיתי בתחילת הנישואים שלי, עזוב את הכספים ששרפתי, אני מדבר איתך על הזמן היקר שהלך לי בגללה, די".

ואז הוא התפרק לגמרי, הוא ישב מולי והחל ממרר בבכי על מצבו, הסכר נפרץ, הדמעות נשפכו החוצה. לאחר שעה של שיחה, הוא קם, נתן לי יד ואמר: "תודה ששמעת אותי, אני חייב לברוח לאן שהוא, לא יודע לאיפה העיקר לברוח מכאן".

אמר, ונמלט.

בערב הוא התקשר שוב, וביקש לשוחח. יצאנו יחד לאוויר הצח. הוא היה פחות נסער אחרי שהוציא את הקיתון הרותח בבוקר.

"זהו, אני אמרתי לה עכשיו לפני שיצאתי, שתתחיל לארוז את הדברים שלה, אני מוכר את הבית, נתחלק באופן שווה, וניפרד. תאמין לי, אני יכול לקבל בחורה טובה, שתדע לאהוב אותי באמת, להעריך את הלב הטוב שלי, את כוח הנתינה שיש בי. אין לי בעיה לשלם מזונות, כסף זה לא הבעיה שלי, הכל שווה לי, העיקר לצאת מהחיים האלה".

הבנתי שברגע זה, הכל תלוי בי, הוא ממתין לשמוע ממני משהו, אז התחלתי:

"אתה יודע, כולנו מתמודדים בשלל התמודדויות בחיים שלנו, גם עם האישה, גם עם הילדים. אני בעצמי מתמודד כמו כולם, ודווקא מההתמודדות הזו אנו גדלים יותר. אבל אסור להיות פזיז דידי, אולי אני אדבר איתה, מה אתה אומר?".

דידי הביט בי בהערצה, ואמר: "חיכיתי שתציע את זה. הלוואי, נו... אני אשמח. מה נראה לך, שיש לי עניין בגירושין הללו?! ממש לא! זה הניסיון האחרון להציל את הנישואין הללו, תאמין לי".

השעה הייתה 22:00 התקשרתי לאפרת.

שלום, מדבר אלי, ערב טוב!

ערב טוב.

"יצא לי לשוחח היום עם דידי, הוא שיתף אותי במצב שלו. אני באמת חושב שאני לא ראוי ולא מקצועי להתערב בחייהם של אחרים, וכמו שאמרתי לדידי, כולנו מתמודדים... אבל הצעתי את עצמי רק בגלל שדידי לא מוכן לעשות מאומה חוץ מזה. את הכאב שלו כבר שמעתי, ולכן רציתי לשאול את רשותך: האם תסכימי שנשב יחד לשמוע את הכאב שלך?

כן. אני אשמח.

מיד התקשרתי לרב שלי, לקבל את אישורו להיכנס לעניין. הרב שלי אמר שהוא מברך על העניין והוסיף: "תגיד להם שאני ממנה אותך שליח להיכנס לזה, וכל שאלה שתעלה בניהם, אשמח להשיב".

למחרת, ישבתי יחד עם אפרת.

דיברתי עם אפרת שעתיים ועשרים, זו הייתה שיחה שכל מילה שלה רשמתי על דףA4  שהיה מלא משני צדדיו. גם לה אמרתי את הדברים שהפריעו לו, והיא אמרה שהיא מוכנה לשנות אם זה מפריע לו, וגם אמרה את מעלותיו ואת אהבתה אליו בעיניים בורקות.

ישבתי עם דידי, הסברתי לו את מה שמפריע לאפרת מהניתוח שלי, הוא היה בהלם. "לא חשבתי לרגע שזו בעיה", אמר על טענותיה.

"אתה עובד קשה בכדי לרצות אותה, אבל עם כל ההשתדלות שלך כלפיה, היא לא מרגישה לרגע שאתה מרגיש אותה, את עבודתה הקשה בבית עם הילדים, את האכפתיות שלך שהיא גדולה, אבל כל כך טכנית. אשתך לא צריכה שתעזור לה בכלל, היא צריכה פשוט שתעשה הכל להרגיש את הקושי שלה, שתרגיש שהיא כל עולמך, שתעריך את מה שחשוב לה".

דידי הביט בי, מבט של אמת. ככה הוא דידי, אמת, ורק אמת. בלי זה, הוא לא היה נותן לי בכלל להיכנס לחייו. רשמתי לו על דף את הדברים שמפריעים לה, אותם דברים שהוא לא העלה על דעתו שכל כך פוגעים בה כשהוא אומר לה בכדי להתגונן על עצמו.

מיד אחר כך, קבענו להיפגש יחד בביתם, אני דידי ואפרת. הפגישה הייתה נינוחה, כל אחד הבין שהורדת הידיים הזו חייבת להיגמר. אז פתחתי את דבריי בצורה הכי פשוטה והכי ברורה. גם אם הייתי נשמע איזה יועץ נישואין מדופלם, לא לכך חתרתי, אבל התפללתי שלא אעשה נזק, ואצליח להוציא את המילים הנכונות:

"כמה טוב שנפגשנו. כמה שמחה הייתה לי לשמוע איך כל אחד מכם אוהב את השני באמת, כמה אמת הייתה בכל אחד ואחת מכם לומר את המעלות של השני. יש כאן המון אהבה, אהבה אמיתית שאין כמותה. כל אחד ניסה להתגונן על מצבו, כי הוא לא ידע את מצבו של האחר בכלל. תאמינו לי אני מבקש מכם, אתם זוג מדהים שאין לו בעיה בכלל, רק דבר אחד:

חוסר תקשורת מוחלט.

נכון, כל אחד ניסה לנצח עד עכשיו, מעכשיו כל אחד מנסה להרגיש את השני, אין ניצחון יותר גדול מזה. ואתם, אתם משפחת מלוכה אמיתית, עצם זה שהשארתם את הכבוד מחוץ לתמונה, אין מלכות יותר גדולה מזו. מעכשיו צריך להתכונן, כי לבית הזה ממתינות הרבה שמחות בעז"ה.

לדידי רשמתי בדף שהוא מחזיק בידו, את כל מה שמפריע לך, את הכאב שלך. יש כאן דף נוסף חלק, בו את תרשמי את מה שמפריע לו ממש עכשיו כשאני יוצא. למדתי מכם המון, ואשמח להעביר את המלכות שלכם הלאה, אתם הזוג הסלבס האמיתי הראשון שהכרתי".

ואז הגיע החיוך הראשון האמיתי אצל שניהם, אוי... כל כך חיכיתי לו.

שבוע אחרי דידי אמר לי: "אלי, אני לא יודע איך להודות לך, תאמין לי, אני התחתנתי מחדש. במידה מסוימת, אתה השדכן שלי. כל כך הרבה דברים לא ידעתי, גם אם בהדרכת חתנים הייתי, וואוו... לא יודע איך להודות לך. הכל השתנה בבית שלנו. מזל ששיתפתי, ותודה שהיית שם בשבילי".

הם עד עתה בס"ד חיים יחד בהרמוניה מושלמת, תאמינו לי, רק בזכות עצמם.