מה היה אומר פסיכולוג שהיה קורא את הרשימה של כל החוויות הקשות בהן התנסה יוסף: בגיל תשע איבד אמא, בן שבע עשרה אחיו השליכו אותו לבור, אחר כך מכרו אותו לעבד למצרים, ובמצרים הוא נאסר לשתים עשרה שנה, ללא עוגן של תקווה.
הציפיה ממי שחווה מאורעות כאלה היא לחוש שמצבו הנפשי פצוע מבלי הכר. הוא נער ממורמר, ציני, שונא את העולם, ומלא תשוקה לנקמה. הלב שלו הפך לאבן.
אבל התורה מספרת לנו אחרת: יוסף מלא חן, שמחת חיים, אהבה, רגש ויצירתיות. מה העניק לו את הכוח להיות אדם שמח ועליז למרות כל ההרפתקאות שעברו עליו? איך הוא היה מלא אימון עצמי ואושר פנימי? מאיפה היה לו האומץ למחול לאחיו שיצרו את כל הכאב וגרמו לו פצעים לכל כך הרבה שנים?
בחיינו הפרטיים והקולקטיבים, איך אפשר להתמודד עם עובדות שיצרו צלקות עמוקות בנפשותינו? יש מלה אחת שיוסף הצדיק משתמש בה, והיא המפתח להסתכלות נכונה ומעמיקה, הסתכלות אלוקית, על כאבי החיים.