אחת הדרכים בעבודת השם אצל אחינו בני ישראל, היא להשתטח על קברי צדיקים, ולהתפלל לישועת הפרט והכלל.
כך מתועדת עליית יהודים להשתטח על קברי קדמונינו החל מהמאה ה-12, ובמאה ה-16 בעת שעלתה קרנה של העיר צפת והוכרזה כ"עיר המקובלים".
רבותינו הרמ"ק והאר"י, נהגו להתפלל עם תלמידיהם בקברי הצדיקים הפזורים לרוב בהרי הגליל, וכך נוהגים צדיקי דורינו ההולכים בדרכם.
בתקופות קדומות, המסע לקברי צדיקים לא היה קל כבימינו. אנחנו נכנסים לאוטו, כותבים בוויז "קבר וכו'", ותוך כמה שעות, אנחנו במקום.
זולת רוח הקודש, של המקובלים הקדמונים שבאמצעותם זיהו את מיקומם העלום של הקברים, הדרך הגיאוגרפית לקברי הצדיקים, הייתה קשה.
עדות למסירות הנפש של זמנם, כשעוד לא היה שבילים מסודרים לקברים השונים, הובא בספר 'נחלה לישראל' מאת רבי ישראל זאב הלוי הורביץ (נפטר בשנת תרכ"א (1860) דור שמיני להשל"ה היה אב"ד וראש ישיבה בקאלוב, שכתב על "זקנים וזקנות" ה"מדלגים על הרים וגבעות ע"ג נקיקי הסלעים.. כדי לראות ציונים...", ומעשה זה "נחשב בעיניהם כמוצא שלל רב".
בהמשך דבריו, הדגיש הרי"ז הורביץ שלהאמין בצידקות הנפטר, הוי יותר דרגה מלהאמין בצדיק שחי, כיון שאם אני מאמין ביהודי שנפטר שהוא צדיק מבלי לראותו, הוי אמונה יותר גדולה מלהאמין בצדיק שחי.
אם הרי"ז הורביץ סבר שהמעלה להאמין בצדיק שנפטר הוי יותר מלהאמין בצדיק שחי, האדמו"ר מצאנז הגה"ק רי"י הלברשטאם ציטט בשם זקנו הקדוש מגארליץ ההיפך בדיוק.
לדברי האדמו"ר, זקנו הרבי מגארליץ הפסיק ללכת לקבר אביו הגה"ק הדברי חיים מצאנז ביום היארצייט שלו, עקב שהוא הבין ש"העולם התחילו להחשיב יותר את ההשתטחות על קברי צדיקים מאשר את הצדיקים עצמם בחייהם", (בשם הרב ח שפר בצאנז גיליון רמ עמ' 17).