"תמות נפשינו עם פלישתים", זעקה חיה שרה מול העזתים

• כשירייה בודדת הניסה את הפורעים בחברון, מאה שערים ועזה
• כשהמגורש בתרפ"ט מעזה - התמנה לסגן מושל עזה בתשט"ז

כך גאולה בוודיר (גרגיר), בתוכנית 'הקשר הרב דורי', ספרה אודות סבה אהרן יופה יליד העיר חברון, שעזב אותה לטובת ההתיישבות היהודית בעזה בראשית המאה העשרים, לשם התקבצו כעשרים משפחות, ביניהם רב, שוחט, אופה, רוקח, ואהרון יופה ואשתו חיה שרה, שניהלה את בית המלון העזתי מטעם הקהילה היהודית (מלון מטופח ביותר עם בריכה בחצר), והוא (אהרון) עבד בטחנת הקמח של משפחת מרגולין.

כאמור, בפרוץ הפרעות, התקבצו יהודי העיר בבית המלון (שהיה מול המסגד הגדול), שהיה מוגן ע"י שומרים ערבים. אהרון יופה בראותו את הרעה למול עיניו, הוציא מהמרתף גרזינים, וחילק מתוך מטרה להתגונן על נפשם.

בזיכרונותיו אהרון יופה סיפר לנכדתו את הגרסה הבאה: אשתו חיה שרה יופה הגישה קפה ועוגיות לשומרים הערבים, ודרשה מהם שירו באוויר כדי למנוע מהפורעים להיכנס למלון, אלא שאלה לא ההינו לעשות זאת (למרות שאכלו בתאבון רב, את העוגיות ולגמו מהקפה).

משכָּלוּ כָּל הַקִּצִּים, חיה שרה יופה, אזרה עוז, ודחפה את אצבעה להדק אחד הרובים, וירתה באוויר. כאשר היא חזרה למלון היא אמרה משפט אַלְמוֹתִי: "אנחנו נגן על עצמנו עד האיש האחרון – תמות נפשינו עם פלישתים"[2].

לפי גרסה נוספת המסופרת במשפחת יופה, לבסוף השומרים הערבים ירו שתי יריות באוויר, אלא שזה היה מידי מאוחר, והפורעים נכנסו למלון, אלא שהרוקח הכין מבעוד מועד 'מי אש' (חומצה), והשפריץ בפני הערבי הראשון שהחזיק פגיון בפניו, שפרץ בצרחות ויללות מבית המלון, ולאחריו שאר הפורעים.

במקביל, ערבי אחר, ירה[3] לכיוון הקומה השנייה של המלון בו שהו הנשים והילדים, והיהודי היחיד בעל האקדח (שלפי מחקרו של הוברמן הוא דוד גשורי) ירה בהם, וכולם ברחו.

כמו בחברון, השוטרים הבריטים הגיעו לאירוע לאחר שהכל הסתיים, ו"כמתבקש" החלו לחקור, מי ירה באקדח? הגברת חיה שרה כבר הספיקה להחביא את האקדח, ואמרה לשוטרים "לנו הרי אין נשק, אז זה ברור שהערבים הם שירו".

נכדתו של יופה מסיימת את זיכרונותיה כפי שהבאנו לעיל, ומוסיפה שכאשר משפחת א-שאווה הגנו על היהודים הבורחים, אחד מהם אף קיבל אבן בראשו, מה שנותן לנו אינדיקציה להבין מדוע עשרות שנים לאחר מכן, הם ביקשו ממשפחת אלקיים שיגנו עליהם, לבל כוחות צה"ל יהרסו את ביתם, כפי שהובא בפרק הקודם.

הוברמן שנסמך על זיכרונותיו של מרדכי אלקיים (בספרו '40 שנות ישוב יהודי בעזה - באר שבע והקמת חוות רוחמה'), סבור שאלו לא היו שומרים ערבים אלא שוטרים בריטים, וכן, לא שהגברת יופה "דחפה את אצבעה להדק אחד הרובים וירתה", אלא היה זה דוד גשורי שהיה לו אקדח ברישיון, ולאחר שהוא ירה - אשתו לקחה לו את האקדח כדי שהוא לא יסתבך עם החוק.

עם מי האמת והצדק? לא נדע. שני המקורות הינם בני העיר עזה, אלא שמרדכי אלקיים העלה אותם על הכתב, לפני משפחת בוודיר, ומה גם שהפלטפורמות בהם הובאו זיכרונותיה של משפחת יפה, הם באתר המשפחתי, ותוכנית 'הקשר הרב דורי' שבמסגרתו מתועדים זיכרונות בני הגיל השלישי, לעומת ספרו המחקרי של אלקיים שמפורסם יותר.

למעשה מכדי "סיפור טוב" יצאנו ידי חובה, והמסופר על גבורתה של הגברת יופה שזעקה בעזה העתיקה הפלישתית מול הפורעים הערביים: "אנחנו נגן על עצמנו על האיש האחרון – תמות נפשינו עם פלישתים", ראויה להילמד לדורות, לא פחות מאשר אמרתו של יוסף טרומפלדור: "טוב למות בעד ארצנו", לפני מותו בקרב תל חי 9 שנים לפני פרעות תרפ"ט, אמרה ששנויה במחלוקת האם אכן נאמרה.

התינוק היהודי הראשון שנולד אחרי הגירוש מעזה

מסתבר שבנה של הגברת חיה שרה יופה מנחם, הוא התינוק הראשון שנולד "מחוץ לעזה", שכן מיד לאחר שאמו הגיעה ברכבת לתל אביב, היא נלקחה לבית היולדות שם נולד מנחם. אהרון יופה וחיה שרה קבורים בבית הקברות בזכרון יעקב. יהי זכרם ברוך של אחרוני יהודי עזה.

•

לקריאה נוספת:

- חגי הוברמן, 'קהילה יהודית בעזה', ההיסטוריה היהודית של עזה וסביבתה, מאברהם אבינו ועד ההתנתקות בהוצאת 'ראשית ירושלים' תש"פ.

- ישראל שפירא, 'שלום לך עזה - בעקבות עזה היהודית' מופץ ב'ראשית ירושלים' תשפ"ד.

•

[1] וכן מאתר משפחתי המספר את קורותיהם של המשפחה ozerfamily.info

[2] מאידך, באתר המשפחתי של משפחת יופה נכתב בשינוי, ותואר מעשה גבורה של הגברת יופה שנטלה בידיה מוט ברזל ויצאה מחדר האוכל המוגן יחסית אל החצר, ולמרות שהיא נרגמה באבנים,  - היא הגיעה אל השוטרים הערבים, ואיימה עליהם במוט הברזל שיירו באוויר ויזעיקו את המשטרה, ואכן אלו עשו זאת.

[3] כך ע"פ זיכרונותיו של אהרון יופה, ולא ברור לפי גרסה זו מהיכן היה לערבי אקדח.

• לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com