"התחתנו מחדש" | היא חרדית, הוא כבר לא – והם עדיין נשואים באושר

>> למגזין המלא - לחצו כאן

רות, בת ה-30, נשואה ליענקי ויש להם שלושה ילדים. עד לפני כמה שנים הם היו זוג חרדי 'דוסי' קלאסי, כזה שההורים מתפארים וגאים בו.

לפני כארבע שנים יענקי התחיל לשנות כיוון. אין בסיפור שלהם נקודת מפנה. אין את 'הרגע הזה' שבו הוא עזב הכל ונהיה חילוני. זה היה תהליך ארוך שהוא עבר, תהליך ארוך שהיא עברה ותהליך של שניהם יחד נוכח המצב שהתגבש לנגד עיניהם.

היו מספר שלבים שבהם חשבה רות 'לפרק את החבילה', היו לכך סיבות טובות, טובות מאוד יש לומר, אבל לא. היא בחרה להישאר ולהמשיך את הנישואים האלה לא מתוך הכרח אלא מתוך בחירה. עכשיו היא כאן לספר על הבחירה הזאת ולהסביר מדוע היא לא מסכימה איתה בדיעבד אלא אפילו שמחה בה.

חשוב להדגיש כי אין באמור להלן כדי להמליץ או לייעץ למישהו או מישהי מה לעשות או לצדד בצעד כזה או אחר, אלא רק להציג זווית פחות מוכרת ומדוברת של ההתמודדויות שהחיים מזמנים לנו, ובכל מקרה של לבטים או ספקות, מומלץ להיוועץ ברבנים או באנשי מקצוע מנוסים.

התפקיד שלי השתנה

"יענקי עבר תהליך", פותחת רות בשיחה עם 'כיכר השבת', "זה התחיל בלא ללכת לתפילות, פחות להיות מחובר לתפילין ולמצוות באופן כללי. הוא עבר תהליך עם עצמו. כיום הוא איננו חרדי. לא שומר חלק גדול מהדברים, לא מקפיד על כשרות ושבת".

היה משהו שהוביל אותו להגיע למצב הזה?

"אי אפשר להצביע על משהו אחד שקרה", עונה רות, "זה דברים שהתרחשו לאורך זמן. גם אצלו וגם אצל אחרים שאני מכירה שיוצאים בשאלה. זה לא לקום בבוקר ולהגיד 'אוקיי, אני יוצא'. זה תהליך שהוא עבר, להרבה זה קורה בעקבות אירועים שקרו להם בעבר. כל אחד ומה שהוא עבר בילדותו ובשנות בחרותו".

טוב, יש לי כל כך הרבה שאלות לשאול שאשאל את השאלה הפשוטה ביותר, משם נמשיך הלאה, איך אפשר להישאר נשואים ככה?

"לאט לאט אני מבינה שמשהו קורה ושונה. למרות שמיד שהתחתנו היו דברים שונים, אבל לקח זמן עד שגיליתי שזה לא הולך בסדר שתכננתי. בהמשך התחלתי לשאול שאלות ספציפיות על בעיות שהתעוררו אצלי בעקבות המצב. התייעצתי עם רבנים ועם אנשים שחשובים לי, מה לעשות כשהוא עושה מעשה כזה ואז מעשה אחר. אלו שאלות שמעולם לא שאלתי כי בבית חרדי למה בכלל שישאלו אותם...".

רות ממשיכה ומשתפת: "זה מערער. זה מצב שאת נמצאת לבד. בהתחלה אני לא יכולה לשאול אף אחד ולגלות את הדברים האלה. לוקח זמן עד שאני מבינה שמשהו קורה ושאני נדרשת לעשות משהו ולהחליט.

"היו נקודות שבהן אמרתי אולי – או בטוח – אני צריכה לפרק את זה ולעזוב. אבל אז שוב ישבתי עם עצמי ושאלתי בכנות 'למה לעזוב? מה יהיה הלאה? מה ההשלכות של זה ומה אני ארוויח מזה?'".

"בעיקר", משתפת רות, "מה שגרם לי לחשוב זה הילדים. הבאתי את הילדים שיגדלו לבית של תורה. לחינוך שאני מאמינה בו. ובכלל, אני עצמי התחתנתי בשביל להקים בית חרדי. הרי לא הייתי מתחתנת עם חילוני לכתחילה, והנה אני נשואה לו עכשיו, אז למה?

"זה היה תהליך בירור פנימי עמוק של להבין מה התפקיד שלי. אומנם התפללתי להיות נשואה לאדם חרדי ויותר מזה – כזה ששקוע בתורה. שלומד, כמו אבא שלי, אברך ששנים לומד תורה לשמה – אבל התפקיד שלי כעת הוא אחרת. הקב"ה שם לי את המקום הזה ומכאן עלי לעשות את העבודה. דווקא בנישואים כאלה".

"להתגרש לא פותר בעיות", מציינת רות, "גם כשמתגרשים הוא נשאר אבא של הילדים ויש לו איזו השפעה עליהם - שלעיתים יכולה להיות חמורה יותר מבחינתי, והילדים סתם יחוו משהו חמור יותר מפירוק החבילה".

"פערים יש תמיד"

אפשר לחיות ככה ביחד?

"בהרבה עבודה – כן", עונה רות בביטחון, "בהתחלה זה היה ברור לי שלא, אבל בדקתי איך אישה גרושה מתמודדת עם זה ואיך אני עושה את זה, ובסוף, אחרי הרבה זמן – יותר מדי זמן – הגעתי לאיזה ארגון, 'התקשרות', ושם עברנו סדנא לזוגות מעורבים.

"גילינו שפערים יש תמיד. הפער הדתי מתלבש על הפער הזוגי, אבל בעצם, כל עוד יש פער זוגי – אי אפשר יהיה לגשר על כל מיני פערים אחרים. נחשפנו שם לכל מיני סוגים של פערים. ברגע שאתה פותר את הפער הזוגי – בינך לבינו ובינו לבינך, כל פער אחר פתיר".

רות משתפת איך היו נראים המפגשים. "הרגשנו בהזיה. יש שם כל כך הרבה זוגות ברמות שונות של דת. ימנים לצד שמאלנים, דתיים וחרד"לים. היו שם כאלה שהפער הזוגי שלהם דק מאוד ועדיין קשה להם מאוד יחד, ויש כאלה שהפערים שלהם גדולים שאתה לא מאמין בכלל שהם זוג ומסתבר שהם מסתדרים מעולה".

"השאלה", ממשיכה רות ומגלה את הדרך לזוגיות הנכונה, "כמה גמישות יש לך. עליך לברר מה הדברים שחשובים לך, מה חשוב לבן הזוג שלך. מה אתה מוכן לעשות בשביל זה ומה הוא מוכן לעשות. זה צריך להיות שיח על צרכים ולא מאבק מתמיד על המקום שלי".

תוכלי לתאר לנו סיטואציה מורכבת בזוגיות שכזו – לאחר שהבנתם את הצרכים אחד של השני?

"שבת", רות עונה מיד, "כשעוד לא ידענו את המקום שלנו זה היה מאוד קשה, כי לא היה לו חיבור לבית כנסת. אומנם הוא שמר שבת אבל הרגיש שהוא נמצא בכלא. הוא הרגיש שהוא עושה את זה רק בשבילי ובגללי, והוא לא עושה את מה שהוא רוצה לעשות. בקושי עשינו סעודה. שבתות הפכו מהיום שהכי חיכיתי לו - לסיוט הכי גדול. לעומת זאת, אחרי שעברנו תהליך, הבנו שיש את הדברים שחשובים לי, כגון שיהיה אווירה וסעודת שבת עם הילדים והבנתי שיש את המצוות שלו שהן לא קשורות אלי ואין לי אחריות עליהם ולכל אחד יש בחירה חופשית".

לרות חשוב להדגיש נקודה: "אנחנו שני בני אדם שונים שאנחנו יחד זוג, אך לכל אחד יש בחירה חופשית מה לעשות עם עצמו".

ואם נחזור לשבת, איך זה נראה כיום?

"אחרי שעברנו את התהליך הוא לוקח אותם לבית כנסת ואז כשהם חוזרים אנחנו עושים סעודה, לא ארוכה אבל עם אווירת שבת. לאחר מכן הילדים משחקים קצת, כמה שאפשרי, הם עדיין קטנים, כך שהם הולכים לישון מוקדם וגם אני נכנסת לישון. לעיתים יענקי נוסע בשבת".

וברשותך, איך זה ללכת לישון כשהוא לפעמים לא בבית בשבת?

"זה לא קל. במיוחד בהתחלה", משתפת רות, "באופן כללי אני די אדם חרדתי, על אחת כמה וכמה שמדובר בשבת ואני גם לא יכולה להתקשר אליו, אז אומנם אנחנו מסכמים על שעה שהוא נמצא חזרה, אבל אני לא יכולה לדעת איפה הוא ובגלל שאני מאמינה שהשבת שומרת על מי ששומר עליה והוא לא שומר אותה, זה לא הכי נחמד... אבל אני יודעת שהוא צריך את זה והוא נותן את החלק שלו בשביל הילדים והשבת ואני מקבלת את זה".

רות נושמת לרגע ומציינת, "יש לי חברות שזה לא קורה אצלם ובגלל שהוא 'יצא בשאלה' האמא צריכה לעשות סעודות וקידוש לבד בלי שיתוף פעולה של הבעל".

"בחרנו אחד בשני"

רות מספרת איך קשר כזה יכול להתקיים: "אם חושבים שהכל יהיה מושלם – זה לא יעבוד. אם אין את הפער הדתי - יהיה פער אחר. אין מצב שנחשוב את אותם דברים ונתנהג אותו הדבר. יש נפרדות וצריך לתת לכל אחד את המקום שלו".

אז זה מוביל אותי לשאלה – איפכא מסתברא – שייתכן שדווקא זוגיות כזאת מחברת אתכם הרבה יותר?

"כן", רות מחייכת, "הקונפליקט הזה מכריח אותנו לעבוד. אם זוגות אחרים לא עובדים על עצמם – אנחנו חייבים לעבוד. ישנן זוגות ששנים הכל הולך להם רגוע והם חיים ביחד אבל בסוף, אחרי שהילדים מתחתנים, הם לבד בבית ואין להם מה לעשות אחד עם השני והם מתגרשים. הרי זה שהכל נראה בסדר זה לא אומר שזה בסדר. זוגיות צריכה עבודה כל הזמן. לנו יש את הדבר שמכוון אותנו לעבוד.

"מאז שעשינו את התהליך עם עצמנו, אני מרגישה שהתחתנו מחדש. בחרנו אחד בשני באמת. התהליך הזה שלנו - לראות אחד את השני - גרם לקרבה גדולה יותר. אני מרגישה שהוא חושב עלי. אם פעם כל אחד היה צריך לשמור על הטריטוריה שלו, היום כל אחד רואה את השני. אנחנו מדברים יותר, יוצאים יותר".

את לא מפחדת להיגרר אחריו?

"'אשרי אדם מפחד תמיד', זה אכן מפחיד אותי", עונה רות בגילוי לב, "זה לא פשוט אבל יש בי הרבה אמונה. דווקא בגלל שהאישה הופכת להיות הצד הרוחני של הבית זה מצריך מקומות להתמלא מהם. עצם זה שאני צריכה לשמור על הילדים - יש לי תפקיד.

"בהתחלה אמרתי 'איך אוכל להיות אתו' ופחדתי שהוא ישפיע עלי, אלא שהאמת היא שהעבודה האישית שלי כיום עמוקה יותר. אני חושבת על זה יותר. מצוות שפעם עשיתי סתם, היום אני חושבת על זה לעומק. לדוגמה, התחזקתי בצניעות הרבה יותר. הבנתי למה באמת אני עושה את זה.

"ובכלל, הוא שומר עלי ולא מנסה לשנות אותי או לגרור אותי אחריו. למדנו לקבל אחד את השני בסגנון. אפשר לסכם שלמדנו לעשות את התהליך באופן אחראי כך שלא יפגע באחד מהצדדים.⁠ הם לימדו אותי לכבד את הפתיחות שלו והוא למד לכבד את אורח חיי החרדים. הבית שלנו מתנהל כבית חרדי למהדרין".

"וכן", רות ממשיכה ומציינת, "יש דברים שהם 'מקובלים' בחברה החרדית שהורדתי אותם. דברים שהם לא ההלכה, תורה למשה מסיני, אני יודעת מה עלי לעשות ומתייעצת עם רבנים מה שנכון עבורנו".

ולמה הוא נשאר בזוגיות כזאת?

"אדם שמשנה כיוון, זה לא אומר שלא מעניין אותו האישה והילדים. זה לא שהוא רוצה לברוח. הוא לא הופך את עורו. זה האישה שלו, הילדים שלו שהוא אוהב אותם. למה בעצם שיעזוב הכל? הוא רוצה אותם. זה החיים שלו".

אבל שוב, מתישהו, אחד מבני הזוג יכול לעצור את זה ולהגיד 'לא מתאים לי' שינוי הכיוון הזה?

"נכון", עונה רות, "זה תמיד יכול להיות. יש פערים. תמיד אפשר להגיד 'לא מתאים לי'. אבל לא התחתנו סתם וגם כיום - בחרנו את זה מחדש. הרי הוא הבן אדם הכי טוב שהכרתי אי פעם. אני אוהבת אותו והוא אותי – למה לוותר על הדבר הזה?".

"הורים חושבים שהם האחראים על הילדים שלהם", ממשיכה רות ומחדדת, "אבל האמת שזה לא משנה אם אני אישה של רב או יוצא בשאלה אני צריכה לעשות את התפקיד שלי - במקום שלי - בצורה הטובה ביותר".

תגידי, את מקווה שהוא יחזור בתשובה?

"כן ושגם אני אחזור בתשובה. כולנו צריכים. ככל שאתה יותר מצליח להיות צנוע יותר אתה מבין שלכל אחד יש את הכוחות שלו, אנחנו לא מלאכים. לא סתם נאמר 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'. זה על כולם, גם על הבעל. בואו נתרכז בעצמנו במקום לחיות את החיים של האחרים. זה לא מגיע ממקום טוב. אין לנו 'צדיקומטר' לקבוע מי יותר צדיק ממי.

"רואים את זה גם במלחמה הנוכחית שיש כאלה שאומרים 'אנחנו הצדיקים', היו שאמרו ש'הנה, האנשים ששמרו שבת – היא הצילה אותם', אבל רגע, מה עם לדבר לשון הרע, מה עם זה שבפיגוע בכניסה לעיר נרצחו קדושים וטהורים, חרדים למהדרין? אנחנו לא מחליטים על העולם. אני לא צריכה להשוות את עצמי ביחס לאחרים".

הגילוי הקל על הילדים

רות עוברת ומספרת על הדרך שלהם להתמודד עם הילדים בחיים כאלה שצד אחד 'חילוני' והשני 'חרדי'. "פסיכולוגית ילדים ליוותה אותנו איך לדבר עם הילדים. הושבנו אותם לשיחה והסברנו להם שהבית ממשיך להיות בית כמו שהכרנו. אנחנו ממשיכים להשתדל לעשות את המצוות ואילו אבא כבר לא שומר חלק מהמצוות. הם קיבלו את זה טוב. היה להם הקלה. דווקא הבלבול הוא זה שהיה קשה להם, עכשיו הכל ברור ואם יש שאלות הם תמיד יכולים לבוא ולשאול".

איזה מסר יש לך לזוגות שנמצאים במצב כמו שלכם?

לרות יש שני מסרים חשובים: "המסר הראשון שלי: לא להיות עם זה לבד. אפשר וצריך לקבל את העזרה הדרושה. לקח לי הרבה זמן עד שהגעתי לעזרה. את לא יודעת מה לעשות עם עצמך – זה גרוע. עוד המון זוגות כאלה, אני אישית מכירה אותם ולצערנו רובם חיים בהסתרה. אנחנו לא חיים בהסתרה, יש עוד מעטים כאלה, כמונו.

"הילדים לומדים בחיידר ואני שיתפתי את הרבנים בנעשה. אדרבא, הם עוזרים לנו, הם יודעים שהבית הינו בית חרדי. לא הסתרנו כלום. זה לא היה קל אבל זה חשוב".

"יש לדעת שזה אפשרי לקבל את העזרה הזאת. זה חשוב לזוג ולילדים שלהם. אנחנו התחתנו מחדש", רות נושמת לרגע ועוברת למסר השני, "אני מרגישה שאני צריכה לדבר על זה כי יש כאלה שלא יכולים לדבר. הם בהסתרה. הם במקום נורא. היום כולם מבינים שיש נושאים שאסור להתעלם מהם וחייבים לטפל בהם, אותו דבר בנושא הזה. לא להתעלם מזה. כואב לי הסבל של כל אותן משפחות ואני משמשת להם לפה – אל תסתירו, הגילוי של זה יעשה לכם - ולכל הסביבה שלכם – רק טוב".

• לפניות לכתב: ari@kikar.co.il