פרק א': 'מאורעות תרפ"ט', הינם אחד האירועים המזעזעים ביותר שעבר העם היהודי בעת החדשה בארצו. בתאריך י"ז באב תרפ"ט (1929), נרצחו 133 יהודים ו־339 נפצעו, וקהילות חברון בעזה, ננטשו לשנים רבות (לחברון שבו, לעזה עדיין לא).
תלמיד ישיבת סלבודקא בחברון, ר' דוב כהן, מתאר ביומנו שבעת שהוא התחבא באכסנייה שלו בחברון, והפורעים חיפשוהו, הוא חשב לעצמו שתמיד סיפרו לו על "פוגרום" שבמסגרתו מגיעים גוים, ורוצחים יהודים, ללא כל סיבה, וכעת לראשונה הוא נמצא באירוע כזה לנגד עיניו. (מה מזעזע שמחשבה זו חזרה ונשנתה בפעם המי יודע כמה, בשמחת תורה תשפ"ד ביישובי העוטף).
תוצאות ההרג בפרעות תרפ"ט היו קשים ביותר, ובפרט שבשנים אלו מספרם של היהודים בארץ, לא היו יותר ממאות אלפים בלבד, אלא שקהילת עזה - העיר היחידה המעורבת יהודים וערבים, נצלה מטבח זה עם מספר מינימלי של 2 הרוגים, ובמאמר זה נעסוק בכך.
סדר האירועים מתחיל בעזה בבוקרו של יום השבת י"ח באב, עת הגיע לחכם ניסים אלקיים מנכבדי קהילת עזה, אחד מידידיו הערבים, וסיפר לו על המצב שהחמיר, בעיקר בשל הסתות המופתי חאג' אמין אלחֻסֶיני מירושלים שפורסמו כאש בשדה קוצים.
בעקבות כך, השבאב התארגן לפרוע ביהודי עזה, ואלו הסתגרו בבתיהם, ונעלו את הדלתות על מסגר ובריח. חכם ניסים אלקיים (בעצת המייג'ור פרטרידג'), החליט לכנס את כולם במקום אחד - בבית המלון היהודי, וכך כל יהודי עיר – 44 מספרם, (ששהו בעזה בשבת), התכנסו בבית המלון, תחת פיקוחם של חמישה שוטרים בריטים שישנם מקורות ששנים מהם היו ערבים.
עד ליום ראשון שהו יהודי עזה בבית המלון, כשבצהרי היום התכנסו המוני ערבים עם חרבות ופגיונות ותוך כדי זעקות רמות 'אַללָּהֻ אַכְּבַּר' ו'אִד'בָּחוּ אִל־יָהוּד', החלו להתקיף את בית המלון, כששוטר אחד בלבד נותר על משמרתו (היתר ברחו), וניסה להניס את הפורעים.
אם בשכונת 'מאה שערים' - ירייה אחת בודדת בפיו של שייח' מסית שנישא על כתפיו של אחד הפורעים (אשר מסורות במשפחת פישר הירושלמית, טוענות שהיה זה סבם ר' אהרן פישר אביו של ראב"ד העדה החרדית ר' ישראל יעקב), וכן בחברון ירייה בודדת סיימה את הטבח (וחבל שלא נעשתה קודם לכן), - כך גם בעזה, כשדוור העיר דוד גשורי שנשא אקדח ברישיון ירה באוויר, וההמון הערבי נסוג.
לאחר מעשה הגבורה של גשורי, אשתו שחששה שיסתבך עם המשטרה הבריטית, החביאה את האקדח (והמעניין שגם במשפחת פישר הירושלמית אגדה היא, שלאחר מעשה הגבורה של סבם, הוא נשכב במיטתו ועשה עצמו כחולה, כדי שהבריטים לא יעצרוהו[1]).
אם גשורי עצר את מרבית הפורעים, אלא שכאמור אשתו לקחה ממנו את האקדח - הפורעים התקדמו שוב ופרצו לאחד החדרים במלון, ומי שמנע אותם, הוא ד"ר יקר הרוקח המקומי היהודי שבאומץ לב נטל חומצה חריפה, ושפך אותה על פני הפורעים, שנסו מהמקום.
אחד מנכבדי הערבים באותה העת היה חאג' סעיד א-שאווה (אביו לימים של ראש עיריית עזה), שבינו לבין חכם אלקיים שררה ידידות עמוקה. א-שאווה הגיע להגן על ידידו, ונעמד בחזית בית המלון וניסה ככל יכולתו להרגיע את ההמון המוסת, ללא הצלחה יתירה.
לבסוף, מי שהצילו את המצב היו דווקא נשים יהודיות שרח"ל היו נשואות לקצינים בריטים, והן דרשו מהם להגן על יהודי עזה, וכך המשטרה התערבה והעבירה אותם מהמלון אל מבנה המשטרה, מתוך מטרה להעביר אותם ברכבת לכיוון צפון.
בדרכם לתחנת הרכבת המקומית בעזה שעברה בקו אלכסנדריה־לוד, בעוד הבריטים מעלים את יהודי עזה למשאיות, ניסו שוב הפורעים לתקוף את יהודי העיר, אלא שכאן חאג' סעיד א-שאווה ובניו אזרו אומץ, ועלו ביחד עם היהודים על המשאיות והדפו את המון העם המוסת.
יהודי עזה נסעו ברכבת ללוד, ומשם לתל אביב, וכך הקיץ הקץ על הקהילה היהודית בעזה. שבועיים לאחר מכן בליווי משטרתי כבד חזרו יהודי עזה לבתיהם לקחת את מה שנשאר מרכושם.
לאחר הפרעות נעשה ניסיון לחזור לעזה ע"י מנחם גילוץ איש עסקים שנמנה על מייסדי העיר תל אביב, אולם לא הצליח במאמציו.
•
לקריאה נוספת:
- חגי הוברמן, 'קהילה יהודית בעזה', ההיסטוריה היהודית של עזה וסביבתה, מאברהם אבינו ועד ההתנתקות בהוצאת 'ראשית ירושלים' תש"פ.
- ישראל שפירא, 'שלום לך עזה - בעקבות עזה היהודית' מופץ ב'ראשית ירושלים' תשפ"ד.
•
[1] בעניין ר' אהרן פישר והצלת מאה שערים, ראה: 'האיש על החומה' כרך ג' עמ' 315–316. 'רועה ישראל' ירושלים תשס"ט עמוד צג. הלל כהן, תרפ"ט: שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי, הוצאת עברית, כתר, 2013. ואת מאמריו של משה ארנוולד במגזין סגולה.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com