"לשחוט את ערביי חברון": כשראש ישיבת חברון נטה לשיטת שמעון ולוי

הסיפור המובא בתורה מתחיל בדינה שיצאה לטייל ולראות בבנות הארץ: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (בראשית, ל"ד, א'–ב').

מעשה זה של חטיפתה של דינה ועינויה, על ידי שכם  בן חמור, גרם לשמעון ולוי לנקום את נקמת אחותם. אחרי שבני יעקב דרשו מהחוטפים שכל תושבי העיר שכם, ימולו את עצמם, לאחר שנדהמו להיווכח שכל תושבי שכם שיתפו פעולה עם החוטפים, והסכימו אפילו לחתוך בבשרם למען המשך חטיפתה של דינה, שמעון ולוי הסתערו על העיר, הרגו את  כל הגברים, שבו את הנשים והטף ואת כל רכושם. "בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם", (בראשית, ל"ד, כ"ז).

תגובתו של יעקב  אביהם, היתה: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי", (בראשית, ל"ד, ל').

אולם, שמעון ולוי אמרו שלא ניתן לשתוק על מעשהו של שכם, שטימא את אחותם: "וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?!" (בראשית, ל"ד, ל"א). והפסוק הזה שפסקו שמעון ולוי, הוא סוף פרשת החטיפה בתורה.

גם לאחר מעשה, נראה שהכתובים זורמים עם שיטת שמעון ולוי בפרשה. כאשר התורה מדגישה שבניגוד לחששותיו של יעקב אבינו, תושבי הערים סביב חששו להתעמת אתם: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב", (בראשית, ל"ה, ה').

אולם לפי דעות רבותינו יעקב אבינו עצמו, עד סוף ימיו, לא השלים עם הפשיטה על שכם, או לפחות עם מידות הכעס של שמעון ולוי שהביאו לכך, ולפני פטירתו הוא שוב גער בהם: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל", (בראשית, מ"ט, ה'–ז').

לא נאריך בסיפור זה, שמיום עומדי על דעתי, למדתי אותו בעיון, והגעתי למקורות חז"ל רבים ושונים. כפטיש יפוצץ סלע, גם פרשה זו נדרשת לשבעים פנים, לכאן ולכאן. יש דורשין את שמעון ולוי לשבח, ויש דורשין אותן לגנאי. בזמנו פניתי אל מורי ורבי שליט"א, וענה לי בפשיטות: "אלו ואלו דברי א-ל חיים. ביהדות יש בית שמאי ובית הלל. באירוע זה אין אנו יודעים היאך נפסק להלכה, אלא שמכך שיעקב אבינו לא הגיב לדברי שמעון ולוי על טענתם: 'הכזונה יעשה את אחותינו'?! נראה שהתורה נקטה כשיטת שמעון ולוי, לעומת יעקב אבינו. (אותו הגדירה התורה כ'אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים')".

לעולם לא נדע כמו מי נפסקה ההלכה (ועיין רמב"ן ריש פרשת וישלח "וכבר תפסוהו החכמים על זה...  כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום... וכו'"), וברור לן שיש מקום לשתי הדעות, ובעניין זה יש להזכיר ששמעתי בתחילת המלחמה, ראיון ב'קול חי' בתוכניתו של אבי מימרן שראיין איש צבא (ששכחתי את שמו), והאחרון טען למימרן, שהוויכוח בין יעקב אבינו לבניו שמעון ולוי, הוא וויכוח שעודנו בין אישי צבא בימינו.

באיזה צד גדולי ישראל - בצד של יעקב או של שמעון ולוי?!

אחד ההיסטוריונים החשובים בימינו, הוא ד"ר תּוֹם שֶׂגֶב (יליד 1945), ובספרו "1967 – והארץ שינתה את פניה"  (כתר 2005), הוא מתאר בצורה מחודשת את מלחמת ששת הימים (ואין כאן המקום למדור 'ביקורת ספרים'), ובעמוד 614 גילתי פנינה יקרה.