חוזרים לכפר חב"ד. שוב ושוב אזעקות. מחר שבת. הגיעו 2 מילואמניקים להביא לנו סט מדי מד"א נוסף. זה המדים הרשמיים שלנו. הסיבה שזה כך כי פיקוד העורף שיבץ אותנו במד"א וכחובשים אזרחיים אסור לנו מדים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
יש ליחידה כמה מאות מגויסים ועדיין לא לכולם יש מדים כך שלפעמים אנחנו נראים קצת כמו פלנגות. יש עם חולצת מד"א ומכנסיים צבאיות ויש עם מכנסי מד"א וגופיה צבאית. האמת שגופיות צבאיות יש לכולם. הגיעו תרומות של גופיות חאקי ואחרי שבוע ללא כביסות זה מה שיש ללבוש.
- מנדי אושר נקרא לשרת את המדינה בצו 8 | אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ
- עם מסוקי קרב וטנקים: כך הטוראים החרדים טיפלו בנרצחי הטבח
כמו בכל דבר בחיים יש מעלות וחסרונות ביחידה שלי, זה שלא לובשים מדי צה"ל מרגיע את אשתי שיש עוד סיכוי שהבת שלי תתקבל לסמינר, אבל יש שירגישו שזה לא שירות אמיתי אם הם לא יכולים להסתובב עם חזה נפוח עם מדים טקטיים ליד הבית.
לזיכרון עולם תיזכר לטובה סבטלנה המכונה 'סבטה' שלקחה על עצמה דאגה שלכל חייל יהיה את מה שהוא צריך. הרימה טלפונים ושלחה הודעות, דאגה שלכולם יש מה שצריך. היא אמרה לי שהיא מצאה את המשמעות שלה בגיוס הזה לדאוג לאחרים. אני הערכתי את זה.
אני לא ממש ישן בימים אלו. לא אני ולא יעקב, אין יותר מידי מה לעשות בתחנת כפר חב"ד חוץ מלקרוא עלונים ישנים של דבר מלכות וסיפורי לובביץ', אולי גם להניח תפילין כל יום כל היום. אבל יעקב באובססיביות דבוק לחדשות הרעות. אנחנו ערים עד 4 לפנות בוקר כדי שנירדם בצורה עצמונית.
אני זוכר סיטואציה אחת מאוחר בלילה עד שכמעט נרדמתי יעקב מעיר אותי בבהלה ואומר: "אתה לא מבין, סוכנות מודיס הורידו לישראל את הדירוג". לא ממש הבנתי למה זה צריך להטריד אותי אבל ניחא. אחרי 2 דקות הוא מכריז בחגיגיות שבתימן יש תזוזה של טילים. נו נו. "וגם יש הפגנות נגד ישראל בכל העולם". ומתוך תחושה חגיגית זו אני נרדם.
חמישי בערב יצאנו לאסוף אוכל מקייטרינג משובח בכפר חב"ד, עוד עסק מכל העסקים בכפר חב"ד שחינם אין כסף נתנו למילואימניקים אוכל ומוצרים. "קחו כמה שאתם רוצים, תמלאו אוכל", אמר לנו בעל המקום, אבל אנחנו לקחנו בצניעות. כאלו הם החב"דניקים, עסוקים בנתינה מכל הלב. איך אמר לנו איציק לוי מנהל תחנת כפר חב"ד, "אנחנו עושים הכל בשביל לשמח את הרבי".
האמת שיש כאלו ששמחים לקחת ולקבל אבל אנחנו קצת הרגשנו לא נעים. ערב אחד כשהיינו רעבים אמר לנו מנהל התחנה: "לכו לפיצה ותגידו שאתם המילואימניקים". הלכנו וכששאל אותנו בעל המקום מה אנחנו רוצים התחלנו להתגמגם ויצאנו. לא כל אחד נעים לו לבקש או להרגיש נזקק.
משום מה החליטו שהמילואימניקים צריכים לעשות משמרות של 12 שעות. למה? ככה! מלחמה ואתם שלנו, אז יאללה לעבודה. כל הלילה סחבנו וסחבנו. היה אחד עם רגל שבורה בתוך מתקן ברזל בקומה שניה בבניין בלי מעלית. עכשיו איך מורידים אותו בלי לקפל את הרגל? בסוף קשרנו אותו לקרש גב והורדנו אותו כמעט בעמידה את כל חדר המדרגות. לא היה כיף, לא לנו ולא לו, אבל לא הייתה ברירה אחרת.
טלפון אחרון לבית. מאחלים שבת שלום לאישה והילדים שהלכו להיות אצל ההורים שלה, והנה סוף סוף מגיעה השבת הקדושה. יצאנו לבית הכנסת הכי קרוב שהיה, בתוך מבנה שנעשה כעתק מדויק לבית הכנסת של הרבי בקראון הייטס. העלו אותנו לקומה העליונה שם היה את מה שהם כינו: "מניין קורונה, קטן ואיכותי". רק שמניין הקורונה התקדם לאט לאט. חצי שעה אנחנו מחכים והנה סוף סוף מנחה. מנחה הסתיימה, התחלנו להתקדם עם קבלת שבת והנה דרשה. לא, זה אפילו לא דרשה, זו רק הקדמה לדבר קודשו של מישהו שחזר עכשיו מבית חיינו משיח השם.
בשלב מסוים נמאס לי ושברתי למטה למניין המרכזי שם אחזו כבר בסוף תפילת ערבית. מסתיימת התפילה וכל אחד מהמתפללים ראה צורך לגשת אלינו לקבל אותנו במאור פנים לשאול מי ומה אנחנו והאם נרצה לבוא אליהם לסעודת שבת. הודנו להם מאוד אבל העייפות הייתה גדולה היינו אחרי לילה ללא שינה ורק רצינו לחזור, לאכול סעודה ולישון.
זה כמובן לא עבד כי היו מלא אזעקות בלילה. בגדול, בכפר חב"ד וכל האזור הזה היו כל הזמן אזעקות. אולי בגלל הטילים שהחמאס כיוון לכיוון נתב"ג.
שבת בבוקר. התפילה מתחילה ב-10 אבל זו עדיין לא התפילה. זו ההקדמה, שעה של הכנה בה אומרים כולם ספר תהילים, ככה זה מנהג הרבי בשבת ראש חודש. יעקב נכנס להתפלל בבית הכנסת המרוקאי ואני נכנס למניין חב"ד שם כבר עובדים על הכנת הקידוש של אחרי התפילה. וואללה איזה קידוש. זה לא קידוש זו סעודה של ממש. אבל ליעקב אין כוח וסבלנות לחכות הוא יוצא ומכניס אותי בכוח מילולי לתפילה המרוקאית. הרב שם הוא גם הבעל קורא וגם החזן וגם זה שקונה את כל העליות ומכבד אותנו בכבוד רב, בעליות ומי שברך. לנו ולכל חיילי צה"ל במדים ובשלא. אנו מסיימים וחוזרים לתחנה לאכול סעודת שעבס קוידש.
ועוד פעם אזעקות. פעמיים הוציאו אותנו לנפילות שבחסדי שמים הסתיימו ללא נפגעים. באחד המקרים נדלקה שריפת ענק סמוך לצפריה והגיעו מהבית מתנדבים חב"דניקים לפתוח את ניידת הכיבוי הוותיקה שישבה בתחנה. לא חלמתי שהמפלצת הזו זזה אבל כשהניעו אותה היא גרגרה בעוצמה אדירה. "אני לא מחליף אותה בשום רכב אחר שבעולם", אמר החב"דניק שפשט בזריזות את הקפוטה המבריקה שלו.
הם חזרו לתחנה ב-2 בצהרים מפויחים ומותשים. הכבאי המתנדב היה נראה לי תשוש ממש. כשהצעתי לו לאכול או לשתות, סירב. "אולי אנחנו אוכלים לפני התפילה כדי שיהיה לנו כוח להתפלל, אבל אחרי התפילה אנחנו גם לא שותים מים עד שנשמע קידוש". איזה צדיק. אגב, אני חושב שראיתי אותו שוב כשהלכנו למנחה בבית כנסת והם היו שם מסעודת השבת ועד צאתה, קבוצת חסידים ששרו ושמחו עד לב השמים, חייב לציין שהם נעזרו בכמה בקבוקי וודקה.
יש משהו מאוד מיוחד בחב"דניקים. ועכשיו אני במצב רוח של לפרגן, אז עזבו את כל הדברים הפחות טובים. מה שמייחד אותם זו המציאות שהם מסוגלים לקבל מורכבות. אולי כי יש להם יותר מרחב בחירה, מי שלא מסוגל לשבת ללמוד זה בסדר אם יצא לעבוד ואף מקובל ללכת לצבא. אולי כי הם נחשפים מתוך אידיאל ושליחות לעולם שבחוץ. יהיו שיגידו שהם פחות מתקלקלים כי בכל מקום הם שליחים. ככה או ככה הם פעלתנים וחרוצים כמו ארי טננבוים ידידי למערכת ששלח לי יום אחד תופינים לתחנה ברגע ששמע שקצת קשה לי. הוא למשל דוגמה לאיש חרוץ שמקדש שם לובביץ'.
מוצ"ש מגיע, ועם עזיבתה של נשמתי היתרה מגיע גם הדכדוך. הטלפון עם אשתי לא היה מבשר על שבוע טוב. הילדים שיגעו אותה, הבן שלי חטף כוויות ושוב חזר הוויכוח על המילואים האלו.
אשתי מספרת שאמא שלה שאלה אותה למה עשיתי את זה ואם הייתי רוצה להתנדב כחובש יכולתי לעשות זאת גם בלי המילואים שלא מאפשרים לי לחזור הביתה. אני עונה שזו חובתי, שמי שלא תורם רוחנית חייב לתרום בהשתדלות מעשית. היא טוענת שהיא לא רואה שום תועלת בכך שאני יושב בכפר חב"ד ומחכה שאולי יקרה משהו. אני אומר שזו היא כוננות חירום, מתפללים שלא יקרה כלום אבל אם יקרה שנהיה מוכנים. שתגיד תודה שאני רק בכוננות, שאני לא מסכן את החיים שלי בעזה, שתראה כמה אנשים מתים ונפצעים וכמה אנשים לא נרדמים בלילה בגלל שיש להם בעלים וילדים ואבות שיצאו להילחם למען כלל ישראל אז מה יש להתלונן.
אבל האמת שאני מבין אותה, אין תשובה לוגית לתסכול. ומה לעשות, הציבור החרדי קצת מנותק. ספציפית במודיעין עילית לא היו שום אזעקות, מרגישים את המלחמה רק אולי בגלל שיש פחות תדירות באוטובוסים ומחסור בכמה מוצרים בסופרמרקטים.
המלחמה הזו ששינתה כל כך הרבה בתפיסת המציאות הישראלית והחרדית, לא הגיעה לכולם.
יש כל כך הרבה שהחליטו להתגייס, דיברתי עם המון מהם שקראו את טורו של מנדי אושר והחליטו להתגייס. יש גם שהרימו פרויקטים של עזרה ונתינה לתושבי הדרום ולחיילים כמו פרוייקט חמ"ל כיכר. אבל יש ציבור מנותק. ועכשיו שאני פתאום לראשונה מחיי חלק פעיל מהלחימה אני מרגיש את הניתוק הזה. אף אחד מהבניין שלי, מהשכונה שלי, מבית הכנסת שלי או מהעבודה שלי לא התעניין או שאל מה ואיך ניתן לעזור לי או בעיקר לאשתי. לא כי לא אכפת, אלא כי אין מודעות.
אחרי שבוע בכפר חב"ד אני מקבל הוראה לעבור לראשון לציון, למלא מקום למישהו שם שיצא לחופש. תהיה שם ב-7 בבוקר נאמר לי, אז יעקב העיר אותי כבר ב-6 בשביל שב-7 נהיה שם. הגענו. האמת שהחובש שיצא לחופשה היה כבר ער על קוצים, אבל כל שאר התחנה דממת מוות. ובחדר שכולם ישנו היה ריח של מחנה שורה.
הצוות ישן בתוך חדר ישיבות גדול שהוסב לחדר שינה. בשביל הרגשה של פרטיות בחדר שמשמש גם כמעבר, החובשים סידרו מחיצות מאולתרות שנעשו מארונות ושלטים.
אף אחד לא קיבל את פני, לא שלום ולא מה קורה. זו מציאות המאפיינת את התחנה. אולי בגלל שזו תחנה גדולה, אולי בגלל שיש שם הרבה סוגי אנשים ותפקידים, ואולי בגלל הבכירים ששורצים בה. האמת שהקבוצה הקיימת של חובשי הית"מ שנמצאים כאן כבר מגובשים לפני שאני הגעתי, כך שמצאתי את עצמי די בודד בתוך תחנה הומה.
אם לא די היה לי בהרגשה החמוצה שלי, גם מנהל בכיר צעק עלי למה דלת האמבולנס פתוחה. כשאמרתי לו שזה לא אמבולנס שלי, לא אני פתחתי את הדלת והרגע הגעתי לתחנה. אז הוא ענה שעל זה בדיוק הוא מדבר. "איך זה שלא אכפת לי מדלתות פתוחות של אמבולנסים. מה, ואם זה לא האמבולנס שלך אתה לא אמור לדאוג לו?!", העיר בחומרה, "אני מצפה ממך לדאוג לרכוש של מד"א!!". לא התווכחתי אתו.
אם בכפר חב"ד פגשתי את המשיח כאן כנראה נמצא החמור שלו.
המשך יבוא...
