מה מרן הגראי"ל שטיינמן חשב על ילדים עם בעיות קשב וריכוז? | טור מיוחד לזכרו

>> למגזין המלא - כנסו

תרופה ובחירה

סיפר הרה"ג ר' ישראל גולדברג מח"ס "כאיל תערוג", באחד ממסגרות החינוך היה תלמיד שהיה צריך לקבל תרופה להפרעת קשב, וההורים שלו התנגדו לכך בטענה שהוא צריך לדעת להתמודד בחיים בעצמו ואין להקל עליו באמצעים חיצוניים. לאחר דין ודברים הוחלט שיפנו להתייעץ עם ראש הישיבה מרן הרב שטיינמן. שאל ראש הישיבה את האב: כשכואב לך הראש מה אתה עושה? וענה לוקח משכך כאבים. שאלו ראש הישיבה למה לא תאמר לעצמך אני מתמודד עם הכאב בעצמי?! אלא מה אם אפשר להקל, לוקחים תרופה. מדוע אתה לא רוצה להקל גם על הבן שלך?!.

ייתכן שההורים הרגישו שהחלטה להיעזר בטיפול תרופתי היא "הודאה" בכך שהילד בעצמו אינו יכול לתפקד ולא מוטלת עליו אחריות. למעשה, לאדם עם הפרעת קשב יש יכולת בחירה חופשית בדיוק כמו כל אדם אחר, רק נקודת הבחירה שלו שונה. סיפר הרה"ג ר' אליהו פרידלנדר מנהל ת"ת "תורת אמת" שאמר לו מרן הרב שטיינמן "ריטלין לא מספיק כדי לתת טעם בלימוד". כלומר, התרופה אינה מחליפה את הצורך בעמל ויגיעה. האדם הוא זה שבוחר לתפקד, והוא זה שבוחר להשתמש בכלי עזר שיסייעו לו, כמו שמרכיבים משקפיים או מדליקים מזגן כדי שניתן יהיה ללמוד בתנאים נאותים.

בדברי ראש הישיבה טמון עומק נוסף בהבנת התופעה. בניגוד להסתכלות שמדובר ב"מחלה", וישנם "חולים" מול בריאים", ראש הישיבה הסביר שמדובר בתכונה אנושית וההתמודדות איתה היא ככל התמודדות אחרת שיש לאדם בריא בחייו. הרה"ג ר' אליהו פרידלנדר שמע ממרן הרב שטיינמן שאמר: "לכל אחד יש מעט הפרעת קשב, ההבדל הוא בכמות". העניין הוא שלא נכון לראות את ההפרעה רק מבעד למבט של שחור/לבן, בריא/חולה, יש/אין הפרעה, אלא לראות אותה כתופעה המתקיימת על פני רצף, כמו מידות של חום. ההפרעה היא הקצנה של תכונה אנושית המופיעה אצל רוב האנשים ברצף משתנה של עוצמה. ההבדל בין המאובחנים למי שאינם מאובחנים הוא בעוצמה של התופעה ובמידת ההשפעה שלה על התפקוד. חלק מתסמיני ההפרעה יכולים להימצא גם בקרב אנשים שאינם עונים על ההגדרות של ההפרעה במלואם. אצלם, עוצמת התסמינים והשפעתם על חיי היומיום היא חלשה יותר ולכן אינם מוגדרים כמתמודדים עם "הפרעה". ידוע כי אנשים שמבינים את ההפרעה בצורה של רצף מצליחים לגלות יותר אמפתיה כלפי אנשים עם ההפרעה. בתפיסת רצף יש יותר קרבה והבנה שאנחנו לא שונים מהותית מהאדם עם ההפרעה, שהרי כולנו נמצאים על אותו רצף, ולכן אדם יכול למצוא בעצמו נקודות דמיון לאדם עם ההפרעה וכך להרגיש יותר את עולמו הפנימי.

הפרעה ואחריות

פעמים רבות ילדים עם הפרעת קשב מתקשים לקחת אחריות על משימות שמוטלות עליהם, והדבר גורם להורים לקחת אחריות במקום הילד. לפעמים הדבר מתבטא בכך שההורה נהייה "מזכיר" של הילד, או שהוא מרבה להעיר לו הערות על כל צעד ושעל. ואולם, כשההורה לוקח אחריות על הילד יתר על המידה, הוא פוגע לפעמים ביכולת הטבעית של הילד להתמודד בעצמו.

הרב צוקר בשם מרן הרב שטיינמן (פורסם באתר "דירשו", על פרשת וישב, כ' כסליו תשפ"ג): "מרן זצ"ל אמר לי שמחנך טוב צריך 80 אחוז לא לראות. כלומר, כשהתלמיד חורג מההתנהגות הרצויה, ב-80 אחוז מהפעמים, אנחנו צריכים להתעלם, לא להראות לו שראינו את זה." "שאלתי את מרן זצ"ל, מה זאת אומרת לא לראות? הרי כן ראיתי! והוא השיב בפשטות 'אז אל תראה'. אני המשכתי לטעון, ואחרי שכן ראיתי מה עושים? אמר לי מרן 'אז תחשוב שלא ראית…'.

אל תהיו כאלו בעלי גאווה… אל תחשבו שאתם מנהלים את כל העולם". הסביר הרב: "אוויר העולם מלא בחיידקים. אם אדם היה יודע כמה חיידקים הוא מכניס לפיו בכל נשימה שהוא נושם פנימה, הוא היה מת מבהלה... אבל איך באמת מצליח האדם לשרוד את הכמויות האדירות הללו של החיידקים שתוקפים אותו מכל כיוון?

הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו ברא לאדם מערכת חיסונית, שלומדת להכיר את האויבים הללו, ואחרי שנאבקה בהם פעם או פעמיים בעבר היא יודעת לזהות אותם ולחסל אותם בקלות, לפני שיספיקו לגרום לנזק כלשהו לאדם. לפעמים קורה שיש מצבור גדול של חיידקים או שמגיע חיידק חדש שאינו מוכר למערכת החיסונית, או אז האדם מרגיש לא טוב, הוא ניגש לרופא שמזהה את הבעיה ונותן לו אנטיביוטיקה שתסייע לו להתגבר על הפולש הזר והמאיים.

אם יתרגל האדם מגיל צעיר לקבל אנטיביוטיקה נגד כל איום חיצוני שמגיע אליו, כשיגדל הוא יצטרך לקחת תרופות כנגד כל חיידק וחיידק. הוא ייאלץ להתנייד כשמשאית של בית מרקחת צמודה אליו, כדי להכיל את כל הכדורים שיהיה עליו לבלוע. לכן, הדרך הנכונה היא לתת למערכת החיסונית להתמודד בכוחות עצמה עם האיומים השונים, ורק כשרואים שהיא מסתבכת ונכשלת במשימה, צריכים לתת לה סיוע חיצוני בדמות אנטיביוטיקה וכדומה. כחולי הגוף כך חולי הנפש, העולם הזה מלא בחיידקים ורעלים רוחניים...

אבל הקב"ה ברא לכל אדם מערכת חיסונית רוחנית פנימית, והטבע של האדם הוא להיאבק ביצר הרע. כשהילד קטן ולא מבין, הוא לא יודע לזהות שיש פה אויב. צריכים לעזור ולו ולהנחות אותו. אבל כשהוא קצת מתבגר הוא יודע בדרך כלל לזהות מתי זה היצר הרע שמדבר אליו, ואם תיתן לו את האחריות על עצמו, הוא ילמד להתגבר על היצר, המערכת החיסונית שלו תפתח בהדרגה חסינות כלפי הפיתויים שלו. ככל שתשמור על הנער, ותיתן לו 'אנטיביוטיקה' כביכול, ככל שתיתן לו עזרים חיצוניים להתגבר כביכול על היצר, בדמות גערות, עונשים וכדו', תייצר אדם שיהיה תלוי יותר ב'תרופות'. כשהוא ייתקל ביצר הרע ולא יהיה משגיח בסביבה כדי לגעור בו ולשמור עליו שלא יפול, יהיה לו קשה מאוד לעמוד מול היצר הרע בכוחות עצמו.

לכן התפקיד של המחנך הוא לא להשגיח על התלמיד בצורה קפדנית ודקדקנית, אלא לסלול לו את הדרך, להראות לו את הכיוון הנכון, לתת לו את הכח והכלים להתגבר בכוחות עצמו על היצר הרע. כשאני אומר לך להתעלם מ-80 אחוז ממה שראית, זה בגלל שרוב המחדלים של בני הנוער הם כאלו, שבני הנוער מסוגלים להתגבר עליהם בכוחות עצמם, והם רוצים להתגבר עליהם. אם לא תתערב, הם יתגברו בכוחות עצמם על הבעיות הללו, גם אם זה לא יקרה באופן מיידי. אם תתערב יותר מדי, אתה רק תפגע בחינוך שלהם!".

בהזדמנות אחרת שאלו את מרן ראש הישיבה "עד כמה רצוי או שיש חובה להורים להעיר לילדים, למשל ילד חוזר בבין הזמנים מהישיבה זמן ק"ש של הגאון כבר עובר, והוא עדיין ישן, להעיר אותו, או לא להעיר אותו?". תשובת ראש הישיבה: "אני חושב, להעיר, אבל לא לנדנד. להעיר אותו, הוא קם – קם, לא קם לא מחויב יותר".

כמובן שהנחייה זו הינה בהתאם לגיל ולמצב של הילד, אך טמונה בדברים הבנה עמוקה, עיקר האחריות נמצאת אצל הילד, עלינו להימנע ממצב שבו אנחנו נוטלים אותה מאיתו, באים לתקן ונמצאים מקלקלים. נטייה זו ליטול מהילד את האחריות שלו קשורה להנחה שגוייה לפיה כלפי נושא נתון יש אחריות לילד ואחריות נפרדת למבוגר.

ולא היא. על דבר אחד ישנה "קורת" אחריות אחת (מעין האמור בגמ' סנהדרין ז,ב: שהיו חכמים מכנסים את כל חכמי בית המדרש להשתתף בהוראה, למרות שיכלו להורות לבדם, כדי שאם יטעו בהלכה, יגיע לכל אחד מהחכמים רק שבב מנטל האחריות ולא כל האחריות, "דנמטיין שיבא מכשורא") וככל שהמבוגר נוטל לעצמו אחריות רבה יותר, כך הוא מפחית מתחושת האחריות של הילד. ועדיין, ברור שלא ניתן להשאיר את מלוא האחריות בידי הילד, והוא זקוק לעזרת ההורה.

הדבר צריך להיעשות בהתאם לגילו וליכולותיו של הילד, כפי שניסח זאת בתמצית רש"ר הירש בהקדמה לספרו "חורב": ״להורי – שומרי בימי ילדותי, מדריכי בימי נערותי, וידידי בימי בגרותי״. כאשר לוקחים מהילד חלק מהאחריות על תפקידיו, יש להתייחס לכך כ"הלוואה" זמנית, הנלקחת במידה ובמשורה ונעשית רק משום שעדיין הילד זקוק לעזרה חיצונית ואינו בשל לשאת בכל נטל האחריות. אולם לעולם עיקר האחריות נשארת אצל הילד, בחינת אִם חָכַמְתָּ - חָכַמְתָּ לָּךְ, וְלַצְתָּ - לְבַדְּךָ תִשָּׂא (משלי, ט, יב).

לע"נ יששכר נתן בן אבישי ז"ל. 

• לתגובות haymdayan@gmail.com