יומנו של מילואמניק - הפרק השני: נשלחנו לאבטחה בשורה. מחנה המוות, לשם הובאו כל הקורבנות והנרצחים. היינו שם יותר מפעם אחת. מבחוץ נראה מבנה שומם עם כיתוב גדול ומרשים ובפנים המולה גדולה ומשאיות באות ויוצאות. הדבר הראשון שמכה בך זה הריח. ואוו איזה ריח. ריח שלא עוזב אותי. בכניסה, אוהלים אוהלים. הכל מאולתר אבל עובד.
>> למגזין המלא - כנסו
בהתחלה אני ויעקב ישבנו בתוך אוהל המרפאה יחד עם איתן הרופא שסיפר שפחות יצא לו לטפל במשפחות שבאו לזהות את הקרובים שלהם ויותר יוצא לו לתת עזרה מכל סוג לכל מיני אנשים ותסמינים: תגובות אלרגיות, כאבי בטן, כאבי שרירים או תרופות להרגעה. היה לו תיק ענק מלא בתרופות. כשהגענו, הוא נתן תחבושת לשוטרת שנתפס לה היד. "הרבה כאבים יש לאנשים", אמר איתן, "אבל הכל מתחיל בלב".
לבסיס קוראים שורה על שמו של החייל שורה אושרוביץ שנהרג במלחמת העצמאות. אבל אחד החיילים שפגשתי שם נתן פרשנות משלו לשם. לדבריו, השם מגיע מהפתגם 'משורה משחרר רק המוות' שמשמעותו שכל משימה צריך להילחם עד הסוף. שורה משמעותו משימה, וכשיש משימה משתחררים ממנה גם אם המחיר הוא מוות. "זה או מוות בלחימה מול האוייב או עונש מוות לעריקים", אמר, "והיום כולם יודעים שזה או אנחנו או הם. צריך להשמיד אותם גם אם המחיר הוא החיים שלנו".
בגדול, שורה מחולק לשניים. החלק הצבאי לשם מגיעים גופות החיילים שעוברים זיהוי בידי הרבנות הצבאית, והחלק האזרחי שעובד תחת המשטרה והזיהוי הפלילי יחד עם החברה קדישא. בימים הראשונים היה יותר מידי עבודה לכולם. היה קושי בגלל מצב הגופות וריבוי הזירות. מגיעות גם גופות שבספק אנשים או נשים, ספק ילדים או מבוגרים או ספק מחבלים. כאוס ענק שמנסים לעשות בו סדר.
החברה כאן עוברים הרבה תירגולת ועזרה נפשית. האמת, מי לא צריך, מי לא ראה וחזה? בעיני, הקושי האמיתי, מה שנקרא "השריטות", הן לא מהמראות. זה מגעיל אומנם, אבל הסיוט נהיה מהחיבור הרגשי. יצא לי בחיים לראות דברים קשים אבל זה לא השפיע עלי. ברגע שאתה מתחיל לקשר בין המקרה לבין החיים שלך – זה הופך לקשה. עשיתי פעם החייאה על תינוקת - שלמרות שהייתה מוצלחת גרמה לי לטראומה, הייתי קם בבעתה מתוך שינה בגלל סיוטים שחלמתי שהבת שלי נחנקת.
לכן, מתייחסים כאן לנרצחים כקורבנות. כחללים, לא כאדם בשם חיים או משה. כדי להתנתק כמה שיותר על מנת להצליח במשימה הקשה. יש גם שקיות עם 'ממצאים' כשהכוונה היא חלקי גופות.
הגיעו 2 משאיות. אחת עם 9 גופות ואחת עם 3 גופות, ושקית עם רגל. בשקית הקטנה, ילדה מבארי. לא יכולתי לעצור את עצמי מלעזור למתנדבים שנשאו את השקיות פנימה. בהמשך ראיתי את הליך הזיהוי המשטרתי. לטובת התיעוד המשפטי, מנהל הצוות המשטרתי מסביר בקול מה יש לנו בשקית, כיצד והיכן היא נמצאה. הממצאים במצב קשה, אין יותר מידי צלם אנוש, אבל אני מצטמרר מהגיל. ילדה בת 8. מהמחשבה על מה קרה לה ומה עם משפחתה.
פגשתי שם הרבה אנשים שאני מכיר, צבי חסיד מפקד זק"א ת"א, קובי לוי מהרבנות הצבאית, דניאל כל טוב ואחיו שמשמשים כחזנים צבאיים. הכי התרגשתי לפגוש כמה חברים מהטירונות. סיימנו רק לפני ארבעה חודשים, מי היה מאמין שניפגש בכאלו נסיבות. החיבוק היה גדול ואמיתי. הם בדיוק יצאו אחרי עוד משמרת קשה. קשה מאוד. חלק מחברי הגיעו לכאן וחלק הצטרפו ליחידת הסריקה המטכ"לית שנמצאת בשטח ואוספת ממצאים. הם, בשונה מאנשי זק"א שמטפלים רק בקדושים שלנו, אוספים גם את פגרי המחבלים וקוברים אותם בבסיס נידח למקרה של החלפת שבויים וגופות עתידית. יש גם חללים שבספק, המוקפאות כאן עד לזיהוי.
חיים מספר על הימים הראשונים בהם הגיעו המון המון מכולות: "הם הגיעו בקצב מצמרר, עוד ועוד משאיות, בימים הראשונים היו כאלה שהגיעו עם שמיכות בלבד - כי לזק"א נגמרו השקיות ואז צריכים לסחוב אותם לעמדות שם יש רופאים/פתולוגים/מז"פ שמצלמים/בודקים ולוקחים את הדברים הרלוונטיים לזיהוי.
"בעיקרון המשימה שלנו היה רק לטביעות אצבע וכו' פשוט, החללים לא תמיד היו במצב שזה אפשרי לקחת מהם טביעות אצבע, לכן היו צוותי רפואה ואנשי מקצוע אחרים שעשו להם בדיקות DNA ועוד".
חיים מוסיף כי "ברמה האישית - בהתחלה זה ממש הלם. הריח עוטף אותך לגמרי ואתה פתאום רואה מול העיניים שלך את הזוועה. לא מאתרי חדשות, לא מסרטונים בטלגרם ולא משמועות. פשוט רואה עשרות חללים, עם הכיתוב "בארי", "נחל עוז" ועוד. עשרות גופות של תינוקות, ילדים, שאתה יודע שהם באותו גיל של הילדים שלך וכעת הם אינם".
גם יהודה, שבשגרה עובד כעורך דין והפך לחוקר של הרבנות הראשית, מספר כי הריח זה הדבר הכי קשה. לדבריו: "הימים הראשונים היו עמוסים מאוד עקב ריבוי חללי צה"ל (הכוללים גופי ביטחון נוספים כמו רבש"צים ועוד) בהם מטפל היחק"ז, כך שלפעמים אף דילגנו ארוחות ועבדנו שעות ארוכות בעמידה אך הקושי העיקרי היה דווקא הריח... ריח עז וחריף שליווה אותנו גם הביתה, בקע ממזגן הרכב, מהשמפו באמבטיה ולא הרפה במשך ימים ארוכים".
"לפעמים", הוא אומר, "פשוט התעוררתי באמצע הלילה כשהריח מכה באפי בלי שום היגיון".
בוא תעשה לי סדר, מה בדיוק התפקיד שלך ואיך הגעת לזה?
"נניח בצד איך הגעתי לזה. כמו יוסי עליו כתבת בפרק הראשון גם אני נתקלתי בבירוקרטיה, אפשר לכתוב על זה כתבה שלימה, אבל הכל מתגמד מול הזכות שהצלחתי לבסוף להיות חלק מעבודת הקדש הזו. אולי שווה להזכיר את אחד מאנשי המופת של המלחמה – הרב שמואל סלוטקי, שאח"כ התברר לנו ששכל את שני בניו שיצאו להגן על תושבי העוטף בשמחת תורה ואז עדיין אפילו לא זוהו. כששני בניו הנוספים גוייסו לגבול הצפון והוא עצמו הגיע לבסיס שורה לארגן יחידות סריקה לקראת משימת איתור החללים בעוטף.
"אני בתחילה הייתי סוג של משגיח על כל גופה וגופה לוודא שהתהליך נעשה כמו שצריך. בהמשך, בגלל הרקע המשפטי שלי הפכתי לזה שעושה ומלווה את תהליך החקירה. כל מקרה יש לו משמעויות רבות. קח את נושא העגונות ויש לא מעט כאלו. כדי לקבוע זהות של חלל צה"ל צריך חתימה של הרבצ"ר שהחלל חלוט, דהיינו שקיבל אישור על זיהוי מוחלט. אז יש צוות חליטה. רבנים בעלי שם שמתכנסים לתת חוות דעת מקצועית על כל מקרה. צריך 2 אמצעי זיהוי מובהקים מתוך 3. אם אפשר לזהות על פי סימנים מובהקים, ביומטרי, DNA, טביעות אצבע או זיהוי שיניים.
"לא תמיד היה טביעות אצבע או שיניים אז צריך גם DNA. אי אפשר כל פריט לשלוח לבדיקה מול כל המאגרים אז צריך חקירת מקרה וגם בקרה לוודא שאין טעויות גם במהלך הבדיקות. זה לא פשוט, תאורטית מצאנו גם איברים ששייכים לפצועים בבתי החולים.
"ברגע שיש תשובות מספיקות מבחינת ההלכה אנחנו מסכמים סיכום לרב רוזה והרב הלפרין ולרבנים מומחים והם מקבלים את ההמלצה וכותבים את חוות הדעת שלהם.
"באופן אישי בימים הראשונים עבדנו מאוד אינטנסיבי כל רבע שעה יצא חלל להכנה לקבורה לארון ומוציאים עבודה בלי הפסקה. הלחץ האינטנסיבי ירד בשבוע השני, ואז התמקדנו במקרים שנדרשו לחקירה מקיפה ומעמיקה כל אחד מאיפה הוא ולהיכן להשוות. בשבוע הראשון היה לפעמים גם 40 הלוויות".
אז איך מתמודדים? אגב, אני גם זוכר שאתה מאלו שלא ממש הסכמת להצטלם עם מדים והנה כיום אתה מגויס באופן מלא...
"אכן, לא קל אבל אנחנו עושים מלאכה שרבים מגדולי הדורות הקודמים עשו לילות כימים כדי לזהות חללים ולהתיר עגונות. ידוע כמה השקיע מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בהתרת עגונות מלחמת יום הכיפורים. בעניין המדים זה היה נושא רגיש קצת, אבל כעת ספציפית המשמעות של זה היא עבודת קודש אז כל המסביב זה זוטות".
מסיימים את המשמרת בשורה, ויוצאים חזרה לכיוון כפר חב"ד. אני צריך לישון כמה שעות לפני משמרת הלילה שקבעו לנו. הטלפון מצלצל. על הקו יהודה. אם יש אדם אחד שאשמח לדבר אתו זה הוא. הוא האיש שלמרות כל העונשים והצעקות שקיבל בטירונות, תמיד הלך עם הראש למעלה עם שמחה גדולה ומתפרצת. המפקדים שלו לא ידעו איך להסתדר אתו מרוב שהכל היה עובר לידו. לא אשכח שהוא נכנס עם הרכב הפרטי שלו לבסיס (שהיה אסור בתכלית האיסור) ואם לא די, החנה בחניית המפקדים שלא האמינו שתיתכן כזו עזות בעולם.
הוא שואל בשלומי ומספר שהוא יחד עם יוסי ועוד כמה חברים ביחידת הסריקה המטכ"לית. אני שואל אותו איך הוא הגיע לשם והוא צוחק ועונה שרק בחוצפה הם הצליחו להשתחל פנימה. "מי היה מאמין שאני אלחם על הזכות לשרת? אבל כן, זו זכות. יום שלם הסתובבנו והתחננו. ידענו שצריכים אנשים אבל היה צריך למצוא את האדם שיעזור לנו מול הבירוקרטיה".
אז יש את אנוח ויש את יסער?
"יש כל מיני. אנחנו ביסער גדוד של 60 אנשים, 2 פלוגות ו-2 מחלקות. חלקם מזרחיסטים וחלקם חרדים. בעיני, המשימה שלנו היא הכי קשה. מי שנמצא בשורה אין לו זמן לחשוב. יש לך עבודה ברורה לעשות, אתה יודע מה ואיך וגם יותר קל לנתק את המראה מהחיים. אצלינו ביחידת הסריקה יש הרבה הליכות ונסיעות, פה 2 גופות פה 5 ופה 7. זה משהו אחר כי יש זמן לעצור ולחשוב וכשחושבים זה הכי קשה".
מה המשימה הראשונה שנותנים לכם?
"בימי הראשונים היינו בבסיס שורה. הגיעה משאית מלאה גופות וצריך להעביר אותם את כל התהליך. לפתוח תיק חלל, אם יש מדבקה כמו שאמור להיות. היו הרבה משאיות שהגיעו בלי תיק חלל. ומתחילים צילומים פיזיים, לבדוק אם יש קעקועים, צילומי שיניים וכל התהליך הפנימי. מכאן זה עובר למשרד הבריאות. שמים את המספר חלל במגירה מסוימת שם היא מתויגת".
אז בימים הראשונים אתם עוזרים בשורה עצמה, עד מתי?
"יום שישי הודיעו לנו לרדת לבאר שבע. היינו אמורים להחליף צוות בקיבוצי העוטף שלא חזר, במשך שעות ארוכות הם לא ענו לטלפונים. בסוף מתברר שהיה מחבל בבית לידם. הם היו צריכים לשבת בשקט עד שחיסלו אותו ולקח הרבה זמן.
"שבת בבוקר הולכים להתפלל ועם הטשולנט בבטן עולים לאוטובוס. נוסעים ומגיעים למקומות הזויים מעבר לגדר פה ושם. צה"ל הקים כוח ייחודי, אוגדה שהיא כוח איסוף של כל מה שהיה בשביעי באוקטובר, אנשים שבאים להוציא מודיעין רלוונטי ממחבלים, אנשים של איתן - נעדרים. ס"פ (סילוק פצצות של יהלום) שמסלקים תחמושת ואנחנו שמטפלים בגופות של חללים ושל מחבלים.
"אז אנחנו מגיעים כשיירה. יש אתנו גם חטיבה קרבית ותגבור של לוחמי פקע"ר. בכל תא שטח יש גם כוח מקומי, גדוד שאחראי עם פלוגת הגנה והתקפה. קיצור, לכל מקום אנחנו מגיעים שיירה רצינית. דבר ראשון בודקים שאין מילכודים. היה יותר ממקרה אחד שהם השאירו דברים ממולכדים שלא לדבר על קלאצ' עם כדור בהכנה לירי, או רימוני רסס שלא התפוצצו.
"היו גם משימות סריקה בשטחים שבינינו לבין עזה. והיה המון ממצאים שאספנו בחום היום עם שכפ"צים וקסדות בתוך לחץ של זמן. הרגשתי כל כך משמעותי במשימה כה חשובה, משימה בשיתוף חיל האוויר כשמעלינו 2 מסוקים וטנקים, ואני יחד עם יוסי ועוד כמה טוראים שהרגע סיימנו טירונות שלב ב' יש לנו את הזכות להיות חלק בזה".
אתה יודע מה מצחיק? בטירונות אתה זה שמכל הקבוצה קיבל הכי הרבה עונשים והנה תראה איזו עבודת קודש אתה עושה...
"אגיד לך את האמת. אני מתכתב עם חלק מהמ"כים ואמר לי אחד: 'אני לא מאמין שאני לא עושה כלום ואתה עושה יותר ממה שעשיתי 3 שנים בצבא'".
הגופים האזרחיים אספו רק חללים יהודים?
"בעיקר. היה הרבה שלא יכלו לדעת. הם גם לא היו בשטחים מסוכנים, במקומות שהיו מחבלים. הם כן היו בטווח איום טילים. הסתובבו אתנו לוחמים של יחידות קרביות לאבטח במידה ויקרה משהו. ככה שבוע וחצי. אנחנו בשדות, בבתים, בכניסות לבתים. בית מספר 58 מישהו ירה במחבל והוא מרקיב שמה. מאחורי הישוב יש כמה הרוגים. הגופות כבר לא במצב סימפתי. מרקיבות, תולעים. אתה כבר לא יכול לזהות את האיברים. זה מתליע. רימות לבנות וירוקות".
ירוקות?
"כן. הלבנות הם זבוב הפירות, הירוקות מגיעות מהאדמה. יותר נדירות מתאימות יותר להר הזיתים מהר המנוחות, כמובן שלא נדבר על הריח".
זה משהו שמתרגלים אליו?
"לצערנו כן".
איך אתה מסביר את זה?
"אני לא יודע להסביר את זה. אני לא פסיכולוג. אני כן יכול להגיד לך שאם בשבת הראשונה רק האמיצים העזו לאכול ליד המשאית של הקירור וכל השאר הלכו קילומטר כדי לאכול. אחרי שבועיים, אנשים ביד אחת קברו גופה של כלב או מחבל וביד השניה פיצחו פיצוחים. היו כאלו שהלכו עם מסיכה לכל מקום אבל רוב האנשים כבר לא. המוח כבר לא מזהה את זה.
"ביום שישי האחרון אנחנו מקבלים משימה לנסוע לאזור עזה, יש שם עצמות של מחבל בן חודש. שמים בתא מטען ונוסעים בפרייבט, משם לאתר שקוברים מחבלים. בדרך עצרתי למישהו טרמפ, הוא ברח מהריח. אחרי שהורדנו את העצמות שאלתי איזה אחד סתם אם הרכב מריח והוא אמר שיש פחד וסירחון והוא לא מבין איך אני מתקרב לרכב. היה עוד אחד ששאלתי אותו אם יש ריח ענה שכן ושהרכב מריח כמו מלחמה, מתברר שזה חייל מסיירת אגוז שמכיר את הריח הזה.
"ככה אנחנו עושים סריקות. פה גופה ושם גופה. ואז בעקבות חקירות אנחנו נשלחים לשדות מסויימים. ואתה הולך צוות של שלושים ארבעים איש במסלולי הליכה, מוצא נעליים, בגדים, טלפונים, תעודות זהות. מכשיר קשר של חמאס, רימונים, רובים או ראש של מחבל. אנחנו אוספים הכל, גם עצמות של חיות שלא יטרטרו אחר כך את המערכת. אנחנו מזכים את השטח. ואז אנחנו שולחים חלק לבסיס קבורת המחבלונים וחלק לשורה. כל דבר שלא ברור לשורה".
שתף אותי בסיטואציה שלא תשכח...
"יש רגע, תחסוך אותו מהקוראים שלך. האמת כשאנחנו סורקים ומוצאים דברים, לא ממש חושבים על זה. אוספים עצמות, נעליים, כינור, בגדים. פתאום יום אחרי זה שאתה רואה שזיהו מישהו בגלל העבודה שלך ואתה יודע של מי היו הנעליים האלו, אתה רואה את התמונה שלו אתה מתרסק. זה מנגן לך בלב. עושה לך סחרחורת".
איך מתמודדים?
"אנחנו מדברים כל הזמן אחד עם השני. יש קב"ן. דווקא כאן ביחד זה עוזר. אבל בשבוע שעבר, לצורך העניין, הלכתי להלויה בהר הרצל וזה קרע אותי בצורה פסיכית שלא הצלחתי לישון בלילה. בהלוויה מכניסים את הסכין ומסובבים ומסובבים ומסובבים. רק כאב, רק בוכים. אין כאן את המקום להומור השחור, לצחוק הקטן והדרך שלנו להתמודד. בשטח המשימה היא לאסוף ובהלוויה המשימה היא לכאוב. אני לא יכולתי עם זה".
מה המשימות שלכם עכשיו?
"יש משימות שמגיעות כל הזמן בעקבות זה שאנחנו מטפלים בכל מה שמגיע מעזה ולצערנו יש. מתפלל שלא לי ולא לך יהיה מה לעשות, שפשוט נשב כל היום נלמד הדף היומי עם כל המפרשים".
אמן.