"עכשיו אנחנו אוספים את הפגרים של המחבלים", סיפר לי יוסי, "הגופות מסריחות בצורה נוראית. רק אנחנו כאן עם חיילים מיחידות מיוחדות שמאבטחים את הפעילות שלנו. אוספים אותם באמצעות טרקטורים ומכניסים אותם לשקיות זבל גדולות. אתמול, בתוך ערימה של מחבלים, מצאנו פתאום גופה קטנה. לקח לנו כמה שניות להבין שמדובר בתינוק יהודי שנרצח על ידם".
"איך מתמודדים? איך?", שאלתי אותו והוא ענה שקשה. "בהחלט קשה אבל אני מודה לה' על הזכות שיש לי להביא את הקדושים שלנו לקבר ישראל".
>> למגזין המלא - כנסו
יוסי הוא חבר, יוסי הוא אח. יוסי היה איתי בצבא, בטירונות של פלוגת יהונתן עליה כתבתי בסדרת יומנו של טוראי. כשסיימנו אותה לפני כמה חודשים התחלקנו לקבוצת חובשים וקבוצת אנו"ח (איסוף נתונים וחללים). מי שעקב אחרי הטורים, ודאי קרא על ההכשרה שלהם. האמת שקצת זלזלנו בהם, זלזלנו בהכשרות ובהיתכנות שאי פעם יצטרכו חברה מבוגרים שיבואו לטפל בגופות. "מה הסיכוי שיצטרכו אותנו?", אמר אז משה בשיחה מול המפקד, "באנו רק בשביל לעשות וי על זה שעשינו צבא ולהמשיך הלאה בחיים". המציאות הכואבת והמדממת הוכיחה שהם נדרשים גם נדרשים.
גם אני גויסתי. גם אני קיבלתי צו 8. אישית אני ביחידת תגבור מד"א של פיקוד העורף ששולח חיילים - חובשים ונהגי אמבולנסים לתגבר בתחנות מד"א השונות ולתת מענה רפואי בכל מקום שנדרש בעורף.
האמת. כל כך לא בא לי לכתוב. אין לי גם ממש זמן. למי גם יש כוח לקרוא יומנים. בכל פעם שאני פותח את המחשב או הטלפון אני מתקשה לכתוב. רק גולל עוד ועוד בין החדשות והסרטונים, רואה ורואה, עד שהעיניים כואבות. כשאני כותב, אני דופק בכוח על המקשים. אולי קפוא אולי אדיש. סוג של מסתכל על הסרט מהצד.
הלכתי לאבטח בהלוויות. קצת בכיתי כשהאמא צעקה לבן שלה שהיא רוצה חיבוק אחרון ודי. אבל הייתי מנותק. בהכחשה. יש הורים שבאו לשורה לזהות גופה והיה נראה שהם באו רק בשביל לוודא שזה לא הבן שלהם. כשהם גילו שזה כן הוא, הבן שלהם, הבת שלהם, הנכדים - הם התפרקו בצעקות אימה, ואי אפשר שלא להיקרע אתם יחד. "באיזה עולם סבא קובר את הנכד שלו?", מירר בבכי סבא שגם סיפר על כך שהנכד קרוי על שמו.
ובכל אופן, אולי כדי לפרוק קצת, אני כותב את הדברים כאן ביושבי בתחנת מד"א בראשון לציון. לא קל לי כאן. רע לי ממש. לא קל כאן ולא קל עם הבית שכבר תקופה בלי אבא ובלי סביבה תומכת. אבל מי אני שאתלונן בעוד שיש מאחינו שמוסרים את נפשם בעזה.
שיהיה ברור, אני שמח וגאה ממש על כך שנקראתי אל הדגל. שאני כאן לכל צורך שיידרש ממני. אבל בכתיבה שלי אני משתף את עצמי, את הקושי והאתגר כמו הרגעים של סיפוק ועשיה. ספציפית בתחנת ראשון, היו לי ימים קשים נפשית. בכל השבועיים הראשונים - היה לי רע מאוד כמו לכלל ישראל. בהמשך, קצת חזרה לי היכולת לחייך, לצחוק ולראות את ההומור שבכל סיטואציה. מתפלל שיהיו ימים יפים יותר. ופרקים עם כתיבה שתזכיר גם את הטוב.
בחזרה ליום בו הכל התחיל
בוקרו של שבת שמחת תורה, פיצוצים מטורפים. אני בדרך לשמחת תורה בבית כנסת בו אני גבאי. מרחוק נשמעים פיצוצים עמומים. עוד ועוד פיצוצים ברמה כזו שלא נשמע לי הגיוני שזה קשור לטילים ויירוטים. בבית הכנסת מתחילה התפילה ואיתה רחשים וליחושים. התפילה מתקדמת ואיתה השמועות המגיעות מבחוץ. הנהג הערבי מהביטחון אמר שיש טילים במרכז. "מה הקשר עכשיו טילים?", אני חושב לעצמי. עם תחילת ההקפות מגיע מישהו לבית כנסת ומספר שהוא שמע שהייתה חדירה, לדבריו יש 20 הרוגים. 'יאללה יאללה עוד רב סרן שמועתי', אמר אחד המתפללים, 'די עם השמועות וההפחדות'.
חזרנו הביתה, באמצע סעודת החג דפיקות בדלת. חבר מהשומרים הגיע לעדכן שהצבא התקשר. התחילה מלחמה וחייבים לאייש את החמ"ל במתנדבים חמושים. שאל אם אני יכול כמה שעות, הוא יאכל זריז סעודה ואחר כך יגיע.
אני בחמ"ל. גם הצבא הגיעו. מתחילים לספר על טבח נוראי בדרום. עשרות פצועים והרוגים. חדירות בגזרות שונות. זה מפחיד אותי. בטירונות עשינו סיור על גבול רצועת עזה ושמענו עד כמה מדובר במערך טכנולוגי ואנושי מתקדם. איך יתכן שחדרו מכמה מקומות?!
ביקשו שנדליק את הטלפון בשבת, למקרי חירום. יש חשש לפיגועי חקיינות והצטרפות של הכפרים מהסביבה. כך שאיך שאני מדליק את המכשיר, עשרות הודעות בקבוצת הוואטסאפ של פלוגת המילואים שלי. "מי שזמין להגיע שיעדכן", כותב המפקד.
אני רץ לחמ"ל השומרים, שם עד מוצ"ש אנחנו בכוננות עליונה. ככל שעוברות השעות מתבררים מימדי האסון ועם ישראל כולו נכנס לאבל. אלי אף אחד לא פנה. לא ממש הצלחתי לישון בלילה. ראשון על הבוקר נסעתי לירושלים למשרד התחבורה, חייב לסדר את רישיון החירום שלי, אבל הכל סגור. מזל שיש לי קצת קשרים, רק ככה דברים עובדים במדינה שלנו. מפה לשם שלחו לי הודעה ותמונה שסודר.
עכשיו אני בלחץ, מלא מהטירונים בקבוצה קיבלו הודעות על גיוס. רק אני נשאר מאחור. בנתיים מנסה להיכנס לכיתת הכוננות במודיעין עילית, הם וודאי יצטרכו עוד אזרחים חמושים בכושר. במקביל אני בודק מה קורה עם צה"ל. דווקא אשתי פחות התחברה: "מה דחוף לך? מה לחוץ לך? למה אתה זה שחייב לקפוץ קדימה? אם יצטרכו יקראו לך".
יום שני בבוקר. מצד אחד אני מחכה להתקדם עם כיתת הכוננות, להצטרף להגנה על העיר שלי ואני לא מצליח לקבל אישור. מצד שני עדיין לא קיבלתי הודעות ועידכונים מהיחידה שלי. אני מצליח להשיג טלפון של האחראי הפלוגתי. הוא מעביר אותי למישהי שאומרתי לי: "מענדי? יש לך צו כבר משבת! כשיש זימון, מגיעים מיידית עד שעתיים. יום שני היום, היכן היית?".
קולט שזה אמיתי. אני? מנדי אושר. חרדי ממודיעין עילית שעשה צבא בגיל 37 מקבל צו 8. מצד אחד התרגשות מצד שני זה לא משהו שאני בדיוק מכיר. ואוו. רגע רגע. מה המשמעות של זה. לאיפה אני הולך ומה אני עושה?
בודק עם חברים, מתקשר למפקדים שהורו לי: "אתה צריך להיות ב-7 בערב בכפר חב"ד שם תפגוש נהג נוסף, אתם כעת כצוות כוננות, אין עוד מה לדבר. אם אתה צריך משהו עדכן".
קצת פרפרים בבטן. אשתי שואלת אם בערב אחזור הביתה. היא יודעת שלא, אבל פחות נוח לה עם זה שאני משאיר אותה לבד בבית עם הילדים על הראש. "אתה רוצה לעשות משמרת במד"א?", היא אומרת, "תעשה. אבל מה דחוף לך היה להתגייס? כל החברים שלך מתנדבים כשהם יכולים. הם לא יוצאים מהבית ומשאירים את האישה לבד. איזה מין חסד זה כשזה על חשבון המשפחה שלך?! אתה רוצה לשמור על עם ישראל? תתנדב בכיתת הכוננות, בשומרים המקומי. למה אתה צריך לנסוע לאיזה מקום בשביל להיות חובש?". אני עונה לה שכן, "זו המחוייבות שלי. זה צבא וזה מילואים. לא לוקחים אנשים סתם וגם אם יש עודף כוח אדם או אנשים שלא עושים כלום זה חלק מהמוכנות של העורף למלחמה".
אני עוד הולך להציל חיים ולעזור בעורף אבל מה עם כל החיילים שיוצאים לדרום ולצפון ומסכנים את החיים שלהם? מה עם האבות והאימהות שהילד שלהם במלחמה והם לא יודעים מה איתו, הם לא ישנים בלילה. אז באיזה זכות יש לי לא לקחת חלק?
לא כולם מסכימים איתי.
מארגן קיטבג גדול. אמרו לנו להכין דברים לשהות של שבועיים עד חודש. כמה בגדים, ציפית, שמיכה וכרית. מה עוד לוקחים? בתוך כל הבלגן אני גם נמצא שעות בחמ"ל השומרים המקומי במודיעין עילית. ככל שמתבהרים ממדי האסון ועולה החשש שהערבים מהכפרים הסמוכים עלולים לנסות ולהצטרף לחגיגת ההרג, אנחנו בלחץ. אנחנו גם רואים אותם ישבים על הגבעות הסמוכות, מתצפתים עלינו. יש כרגע רק כמה מתנדבים חמושים וכיתת כוננות שחלק מחייליה גויסו למילואים. אני עדיין מנסה להתקבל בגיוס חירום לכיתת הכוננות ולקבל נשק ארוך, אבל אין התקדמות בשלב זה.
שני בערב. אשתי לוקחת אותי לתחנת מד"א בכפר חב"ד. אני אמור לפגוש שם נהג, אתו אני עולה לכוננות. מצחיק לי שנפלתי בחב"ד. איך אני הליטאי, נכד של מי שהיה תלמיד מובהק של הרב שך זצ"ל הגעתי לכאן? אבל מנהל התחנה מקסים באמת. מראה לי, מסביר לי. המקום מטופח ומתוחזק. בשונה מחובשים אחרים שסיפרו לי שהציבו אותם באיזה חור בסוף העולם, לי דווקא יש חדר גדול, נורמלי ודי שקט. טוב לא משוכנע ששקט, כי כפר חב"ד היא מרכז סמוך לנתב"ג ויש כאן אין סוף אזעקות. אתמול היה כאן נפילות של רסיסי יירוטים.
מתמקם. מתארגן. החובש הגיע בהמשך. הוא בשאנטי. הכל טוב בלי שום לחץ. במקביל לגיוס שלו הוא ממשיך לנהל את העולם ואת העסקים שלו. כאילו אנחנו לא במלחמה.
הלילה הראשון ללא אזעקות. על הבוקר חב"דניק חמוד מביא לנו סנדוויצ'ים עם טונה. שיהיה. המוקד שולח לנו הודעה, יש משימה. להגיע לאבטח הלוויה שמתקיימת בבית הקברות באחיעזר. מגיעים לבית החיים. פקק ענק, המוני אנשים. מדובר בהלוויתו של גיבור ישראל, מפקד מחלקת סיור בסיירת שלדג של חיל האוויר, סגן רום שלומי, שנהרג כשבא להילחם במחבלי החמאס בקרבות לשחרור הקיבוצים. בן עשרים ושלוש היה בנופלו.
אין דרך להתמודד עם הכאב, אין דרך לא להיקרע מבפנים מול הצעקות של האמא שהיא רוצה לחבק אותו בפעם האחרונה. הסבא מירר בבכי כשסיפר שהוא זה שבחר את השם, האמא רצתה מור והוא הציע להחליף לרום. "בעולם נורמלי, הנכד קובר את סבא שלו ועכשיו אני צריך לקבור אותך", בכה, בכה, בכה. ולא יכולתי שלא לעצור את עצמי מלהזיל דמעות מכאב.
מסיימים את האבטחה ונקראים למקרי שגרה. זקנים עם לחץ דם גבוה או נמוך, קשיי נשימה. זקנים לא מפסיקים ליפול בגלל מלחמות, הם רק נופלים יותר. אתם יודעים שלחץ נמצא כגורם בכמעט כל סוגי המחלות? אז יש הרבה אירועים. הרבה.
היום הראשון עובר לו ובעקבות ההתנהלות של החובש, החליטו להביא מישהו רציני יותר, כך ששלחו לי את יעקב. יעקב הוא יהודי בעל צורה עם זקן מכובד ופאות מכובדות. מגדיר את עצמו כחבקוק, דהיינו חב"ד, ברסלב וקוק. הוא לא צעיר אבל יש בו אנרגיה והוא לא מפסיק לדבר כמו נער דעתן. שלא כמוני מדובר בבוגר צבא אמיתי, בוגר טירונות 05. יעקב שירת 5 שנים במשמר הגבול. יעקב הוא חוזר בתשובה שבעיני מרגיש שיש לו כיום את התשובות לכל שאלות החיים.
כיום הוא נהג אוטובוס. היה לו גם חומוס יעקב שעל פי הדיבור היה החומוס הטוב בעולם. הוא היה בעבר נהג אמבולנס עד שעזב בעקבות ההחלטה שלו שלא להתחסן לקורונה. כמוהו יש מלא ביחידת הית"מ כל מיני אנשים עם קשר למקצועות הרפואה, או שהיו חובשים צבאיים בעבר ולא נצרכים ביחידות שלהם או חובשי מד"א שית"מ סיפחה. הוא נהג ואני חובש, עדיין צריך לעשות כמה משמרות בשביל להיות נהג קבוע וראש צוות.
לא באמת שייך להתווכח עם יעקב כי הוא יודע בעיקרון הכל. אבל הוא איש מתוק ולוקח הכל ברצינות רבה. הרבה אזעקות היו בכפר חב"ד, כל הטילים שנשלחו לכיוון שדה התעופה הזעיקו אותנו לעלות לדריכות ולחכות לקריאות. אבל האמת שלא רק, ליעקב היו התרעות בטלפון לכל המרכז ובכל אזעקה הוא מתארגן ליציאה. ויש די הרבה אזעקות כאן במרכז, כל יום כמה פעמים ביום.
יחד שיננו מה עושים בכל סיטואציה, מחלות ופגיעות. האמת שהזדקקנו לידע הזה כי על הלילה הראשון נאמר לנו שאנחנו עולים למשמרת של 12 שעות, מ-7 בערב עד 7 בבוקר. המון מקרים וזה לא קל. על הדרך פגשנו גם את הסיפורים והאנשים שמאחורי המקרים הקשים, ילד ששני הוריו נרצחו וקיבל גם הוא קליע בעין, שוטר אתיופי שכמעט איבד את שני ידיו מפיצוץ רימון ועוד המון המון אנשים כאובים. בגוף ובנשמה.
עכשיו עדכנו אותנו שמחר אנחנו נוסעים לשורה, מחנה שורה, היכן שהגופות מובאות לזיהוי. אני מתקשר ליוסי, שנמצא שם לשאול למה עלי להתכונן. בשונה ממני שחלק גדול מהזמן עוסק בשגרה ובכוננות חירום, יוסי - שעם הציטוט שלו פתחתי את הכתבה - עוסק בדבר הקשה ביותר בעולם. ומתברר שהוא היה צריך להילחם על הזכות לשרת.
"אנחנו הוכשרנו לטפל בדיוק בסיטואציות כאלו, אפילו הוכשרנו במאנ"ח (מרכז איסוף נתוני חללים) איפה שהתבצע זיהוי הגופות בפועל", אמר. "באנו ביום השני לשורה ונלחמנו כדי להיכנס ולעזור. ממש התגנבנו לבסיס שם נפגשנו ודיברנו והתחננו. ראינו שצריך ידיים אבל היה בלגן עצום. בגלל כל מיני בירוקרטיות הגיוס שלנו התעכב והתעכב. בסוף הצלחנו".
מה היה כזה מסובך?
"זה נובע בגלל סיבות מבניות של הצבא. אני שובצתי לגדוד חילוץ של פיקוד העורף בתור חייל שמטפל בחללים. מה לעשות וצה"ל לא גייס את הגדוד שלי כך שלא יכלו להוציא אותי מתוך הגדוד כי מופיע שלא גויסתי. אז בעיקרון הרב או האחראי של הגדוד יכול לאשר לי לצאת אבל הם סירבו כי הם אמרו שאולי עוד נגויס. בקיצור, ככה כמה ימים זה התעכב".
בדיוק כמו שאני ביחידת ית"מ ולמרות שביקשתי לעבור ליחידה אחרת שארגיש מועיל יותר, לא מאשרים לי...
"נכון. לפעמים יש בזה היגיון. רק שבמקרה שלי גם ככה לא הייתי מגויס ליחידה המקורית שלי ובפועל היה צריך כוח אדם. היו משאיות מלאות חללים שהצריכו ידיים עובדות, מה שלא קרה. בגלל בירוקרטיה כזו או אחרת של צה"ל כגוף מקובע, הם לא יכלו לעשות יותר".
אגב. הסיבה שהצבא מסורבל ומסודר מאוד, היא גם הגורם לכל ארגוני החסד והיוזמות הפרטיות שקמו מיד אחרי האסון. הם אומנם עשו עבודת קודש מדהימה בנוגע לכבוד המת, אך יחד עם זאת עשו בלגן. לא שהם עשו מרוע אבל הצבא אמור לטפל באירוע בכזה סדר גודל. רק שלצה"ל לוקח זמן להתארגן ולגייס ולפעול ושהם מתנדבים יעילים וזריזים כך שתוך יומיים הגיעו יותר מאלף גופות לשורה.
אני מוצא את עצמי שואל על השקית הזו, עם הדבר השרוף, מאיפה זה הגיע ונהג המשאית לא יודע, רק אומר שזה שקית שהוא אסף בצומת שער הנגב יחד עם עוד שקיות, כל אחת ממקום אחר. לדוגמה יש רכב שנשרף ונמצאו שם 2 גופות שרופות שלא ניתן להפיק מהם די אן אי, לנצח הם יהיו נעדרים למרות שאם היו מתעדים אותם ומשתמשים בכל הממצאים מסביב כמו מצלמות ועדויות אולי היה לנו זיהוי.
"אני רוצה להדגיש", אומר יוסי, "אני לא מצביע ספציפית על גוף כזה או אחר ואי אפשר לדון בתוך הכאוס. אותם אנשים עשו את העבודה הכי קשה בעולם. הם אלו שראו את התמונה על הקיר ואת הגופה על הריצפה. הם ראו את הסיפור. בלעדיהם לא יודע מה היינו עושים. אף אחד לא מתקרב לקרסולי הקושי. לנו גם יש מעטפת ופסיכולוג ואנחנו מקבלים משכורת. הם מתנדבים ואני מוריד את הכובע. אבל לפעמים כתוצאה מעבודה לא מסודרת יהיו אנשים שיהיו נעדרים לנצח".
בהמשך השיחה יוסי מרסק לי את הלב עם סיפורי הזוועה וגם מדהים אותי בסיפור ההזוי איך טירונים חרדים שהרגע סיימו צבא הצליחו להילחם בבירוקרטיה הצה"לית ומשחקי הכוח של היחידות השונות ולהצטרף ליחידת הסריקה המטכ"לית, שם בגיבוי של כוחות אוויר ושריון אספו ממצאים בתוך עזה.
על כך ועוד בפרק הבא...