אלפי לוחמים עם ניצחונות קטנים // טור על שגרת מלחמה

יד שנייה גוללת אינסוף פעמים בקבוצות

הנה תראי זותי פתחה חמ"ל לסנדוויצים עם חמאה ומלפפונים חמוצים לחיילים.

זה העמיס ערימות של גרביים ואפודים קרמיים לחבר'ה מנצח יהודה.

יואו ותראי את הססטוסים של שי הזה (נו, זה הבן של דדי) הוא מגשים חלומות לסרבנים והפצועים והיתומים והאלמנות.

והוא פתח ספא לחיילים.

וזו מארגנת ארוחות למשפחות מהדרום, ומגפיים לתושבים מנתיבות

ואני בבית, לא עושה עם עצמי כלום, כלווווווםםםםםם, רק מכבסת, מבשלת, מנקה, קצת אוספת מצרכים לנשים שהבעלים שלהם במילואים, בקטנה ממש.

פה ושם.

איזה מין אמא ואשה אני?

את האמת שמהבוקר הלב שלי כבד, בדיוק שוחחתי עם אמא של חייל שכרגע נמצא עמוק בין שיפא לרנטיסי.

שוחחתי?! 'פחחח', יותר התפתלתי שם בשיחה, שומעת אותה מספרת על לילות בלי שינה, על פחד מוות, על נסיון לשמור על שגרה.

ואני שתקתי , הבן שלי עמוק בבית מדרש בדיוק סיים מסכת גיטין, 90 עמוד, חוצמזה שנפל איזה רסיסון באזור הישיבה שלו הכל סבבה. הוא מוגן, הוא בטוח, הוא לא לוחם.

מה אני אומרת לאמא של החייל???

נכון שתקתי ותמכתי ועודדתי ואמרתי שרק בסביבה שלי נאמרו 75 אלף קפיטלים של תהילים

אבל בלב משהו זז,

נוסף לתחושת החוסר אונים של מה תפקידי בכח ואיך אני אמורה להתיייחס.

ואז - אחרי שהמח נאכל, ונקיפות המצפון שגעו את השכל, הבנתי בפשטות שדווקא העשייה הקטנה שלי בבית שווה מליונים , ולימוד התורה של בחורי הישיבות זה הבסיס, זה המלחמה האמיתית שאם לא הייתה קיימת, לעולם לא היה זכות קיום.

והמלחמה הזו מתקדמת ויש ניצחונות קטנים, כי בכל יום יש בבתי מדרשות אלפי לוחמים עם ניצחונות קטנים וגדולים

ואף אחד לא מריע להם, ולא עושה להם על האש , ואף אחד לא שר ומנגן להם , הם שם כי זו חובה וזו זכות וזו גאוות יחידה

וכאמא הרמתי חזרה את הראש, והתקשרתי לחברה מהבוקר ואמרתי לה שתהיה רגועה שהבן שלה שם בעזה, כי הבן שלי יושב בישיבה ובדיוק סיים מסכת עם לחם פרוס וחביתה של ישיבה והזכיר את השם של הבן שלה לזכות והצלחה

ונרגעתי.

דורכת קשת

קֶשֶׁת

מַרְהִיבָה

עֹז

בְּמַזָּל

כִּסְלֵו

עָגוּם

וְכִי

לֹא

מַסְפִּיק

מַבּוּל

שֶׁל

עֶצֶב

וְקֶשֶׁת

שֶׁל

רְגָשׁוֹת

בַּשָּׁמַיִם? ...