מיד בתחילתה של מלחמת 'חרבות ברזל', הופסקה כליל העסקת ערבים, כולל ערביי ישראל, וכתוצאה מכך פסקו הבניה והשיפוצים ברחבי הארץ, וגם רשתות המזון והשיווק שהעסיקו ערבים, הפסיקו וגייסו עובדים יהודים.
אולם לאחר שקבלנים רבים נתקעו באמצע הבניה והדבר יצר בעיות רבות, החלו בחלק מהמקומות להחזיר את הפועלים הערבים, ובפרט אלו שגרים בתוך ישראל עם אישורי עבודה. מטבע הדברים, בשל המלחמה, הדבר משרה פחד וחרדה על רבים, החוששים מי יודע מה אותם פועלים עלולים לעשות ולפגוע רח"ל, ובפרט לאחר הפרסומים כי עובדים ערבים מעזה, בעלי אישור עבודה בישראל, היו אלה שהעבירו את המידע המפורט על הקיבוצים, ואף שיתפו פעולה עם המחבלים, ורבים מהם השתתפו בפועל במסע הטבח והביזה.
התופעה יצרה פולמוס נרחב במובן ההלכתי גם כן, האם אכן יש להם זכות לדרוש שהפועלים הערבים לא יבואו או לא. השאלה הגיעה לשולחנו של עמוד ההוראה הגאון רבי יצחק זילברשטיין, רבה של רמת אלחנן וחבר מועצת גדולי התורה, ותשובתו המנומקת מתפרסמת בגליון השבועי החדש "דברי חמד" היוצא לאור מתורתו.
השואלים מציינים כי לגבי רשתות שיווק, שם יש אפשרות להעסיק יהודים רק הדבר עולה יותר כסף ולרשתות יותר קל לעבוד עם ערבים. ואילו בענף הבניה, שם אין כמעט יהודים שמוכנים לעבוד, וגם אלה שמוכנים זה רק בתשלום גבוה מאד, והקבלנים טוענים שללא ערבים ענף הבניה יקרוס, ומאידך התושבים חוששים מאד.
בראשית תשובתו, מציין הגר"י זילברשטיין כי בעבר כשהערבים עשו פיגועים אבל המצב לא היה מתוח כמו היום, כבר הגיע לשולחנו שאלה דומה, וכתב על כך בספרו 'חשוקי חמד', שם רצה הרב זילברשטיין לטעון שבימינו רבים הם הפועלים הערביים העובדים בשכונות היהודים, ומבואר בגמרא במסכת יבמות שאם דשו בה רבים, אומרים 'שומר פתאים השם', וכך גם נאמר אנו שאם השלטונות אומרים שאין חשש, אז שומר פתאים ה'. ואם יאמרו השכנים שהם חוששים גם לחשש קטן של סכנה משום שחמירא סכנתא מאיסורא, וכן נשיהם ובניהם וטפם חוששים גם לחשש קטן, ישיב להם הדייר הבונה, שעל הניזק להרחיק את עצמו ושיעזבו את דירתם לכמה חודשים עד שהבניה תסתיים, כי הבונה עושה בשלו והוא תשמיש כזה שרבים עושים כמוהו ואין הבונה עושה כל דבר חריג ולכן לא חייב להפסיד.
אולם כותב עמוד ההוראה שהציע את השאלה לפני חמיו מרן פוסק הדור הגרי"ש אליישיב זצוק"ל, ואמר שלא שייך לטעון כאן טענת "דשו בה רבים", כי ברגע שהשכנים מתנגדים וחוששים אין לו זכות לעשות כך, שהרי עושה בתוך הרשות שלהם גם כן. ולגופו של דבר כתב שם הרב זילברשטיין שקשה להורות ולקבוע בזה כללים, אבל אם יש לפועלים תעודות רשמיות מהשלטונות שמתירים להם לעבוד, אפשר להקל ולהתיר לו להעבידם, ואם הממונים על כך יאמרו שאין בזה סכנה, אפשר להקל, עד כאן דבריו מלפני כמה שנים.
הרב זילברשטיין מסתייג וכותב: "אמנם כל זה היה לפני שנים, אבל כהיום המצב הוא אחרת לגמרי, כי הם הראו את אכזריותם, ושאין להם צלם אנוש, והם מצדיקים את התואר 'פרא אדם', וגם אלו שנכנסו כאן לעבוד והיהודים פרנסו אותם, הם אלו שהדריכו את האכזרים איך לפגוע במפרנסיהם, ולכן השכנים שמפחדים צודקים, ויש ממה לחוש".
ממילא מכריע הרב: "ולכן נראה שמצווה גדולה מעתה שכל מי שיכול להעסיק יהודי יעסיק יהודים, ותושבי העיר יקנו רק אצל בעלי חנויות שמעסיקים יהודים, גם אם זה עולה קצת יותר שם, ולא רק בגלל המצוה של "וחי אחיך עמך", או של "וכי תקנה מאת עמיתך", אלא גם מפני שבזה שימנעו מלקנות שם, זה ימנע מעוד ערבים להיכנס לישוב שלו, ומי יודע כמה יהודים ינצלו בזכות זה בעתיד".
בסוף דבריו כותבהגר"י זילברשטיין עצה פרקטית, אשר לדעתו מחויבת מכורח המציאות: "לגבי מקומות בניה שאין אפשרות להעסיק יהודים כי אינם רוצים לעבוד, הבונה צריך לשכור מאבטח חמוש, שישמור עליהם כל הזמן שהם נמצאים שם, ולאחר מכן המאבטח ילווה אותם עד מחוץ לעיר, ואז מסתבר שזה ירגיע את השכנים, ומסתמא יסכימו להמשך הבניה, וצ"ע".
בקו 'שיח יצחק' מתורתו של הרב זילברשטיין, הובהר כי הרב נשאל על כך שלכאורה עצם הבאת מאבטח צמוד עם נשק ליד אותם פועלים ערבים, עלולה להתגרות בהם ולעורר את כעסם וחמתם על שכביכול חושדים בהם - אך הר"י השיב כי אין לנו לחשוש לזה, מכיון ואין ברירה אחרת, שהרי החשש מהעסקת פועלים ערביים ללא מאבטח הוא חשש גדול יותר ומוחשי יותר ומוגדר כסכנה לפנינו בכל רגע נתון, ואם כן זו ההשתדלות המחויבת על פי ההלכה לעשות, וכמובן שיש לשאת תפילה כי הדבר יעבור בשלום, ללא תקלות ואירועים חריגים.