"אני לא כמו כולם כאן! לי לא תוכל לספר על מוסר והומניות בתורה. אני למדתי בחינוך דתי, ומכיר את הקטעים שאתה מסתיר". כך איתמר, משתתף קבוע, התפרץ באחת ההרצאות, בה הסברתי כיצד התורה והמצוות מעצבות את נפש האדם וסוללות לו דרך חיים מוסרית.
'מהם החלקים שאני מסתיר?' שאלתי. 'מצוות מחיית עמלק, לדוגמה' הוא אומר. מה מוסרי והומני להרוג נשים וילדים שלא הרעו לנו, רק משום שאבות אבותיהם נלחמו איתנו במדבר?
ניסיתי לבאר לו את מהותו של ציווי זה על פי דברי הקדמונים, אך חשתי כי התשובה לא התיישבה על ליבו ועל ליבם של שאר משתתפי השיעור. אני גם יכול להבין את הסיבה לכך. המוסר המערבי סובר כי חברה אזרחית, שאינה מעורבת בלחימה באופן ישיר, אינה נושאת באחריות לתוצאותיה, ופגיעה בה היא פעולה לא מוסרית ומשכך דברי לא נתיישבו על ליבו.
הייתי רוצה לשוב ולעסוק בשאלה זו מנקודת מבט אקטואלית.
בימים אלו מומחי האולפנים, גאוני הבדיעבד, מסבירים למאזיניהם כי מדינת ישראל הייתה שבויה בקונספציה שגויה, שהנחות היסוד שלה הן, ששכנינו מפעילים עלינו לחץ וטרור כדי להגיע להישגים מדיניים שיתורגמו בסופו של יום לרווחה כלכלית, טריטוריאלית ואזרחית, וככל שנקרב אותם אל חלומם - כך ייטב לנו ולהם, ושלום ישכון בגבולנו.
למרבה ההפתעה התברר כי שכנינו לא חלמו את החלום הזה. כסף, חשמל, חיסונים וסיוע הומניטרי הם לקחו מאיתנו, אך את חלומם הם טוו בעצמם, ולא היה בו כל סממן של רווחה, ואף לא של חיים.
ננסה לדמיין תרחיש בו במקום לבצע טבח ברברי וחייתי, הֶשֵּׂגָם הצבאי - השתלטות על חבל ארץ ובסיסי צבא, היה מתורגם להתבצרות ולפתיחת משא ומתן להפסקת אש. בעקבות כך הם היו זוכים בנתח טריטוריאלי ובלגיטימציה בינלאומית. אך לא זה מה שהתרחש במציאות, ולא בגלל חוסר יכולת, אלא משום שהישגים טריטוריאלים ואחרים לא נכללו במטרות המבצע. חלומם היה לבצע טבח אכזרי וברברי בכל אדם שייקרה בדרכם, תינוקות וקשישים, יהודים, ערבים, מתנגדי ה'כיבוש' ועובדים זרים.
כמו בכל חברה החיילים הם המוציאים לפועל של שאיפות האומה. הרבה לפני שנורתה יריה אחת בבוקרו של שמחת תורה נטווה חלומה של אומה זו ולמימושו שלחו האימהות את בניהם לקרב. רצונם להגשים את חלומם המבחיל היה עז כל כך, שהיה שווה כל מחיר, גם את מחיר הקרבת חיי הלוחמים ורבים מבני עמם.
בדיעבד מבינים כעת כולם, כי ישנם אויבים שלעולם לא יהיה ניתן להשלים עימם. אדמות, משאבים או כל תשורה אחרת לא יְרַצּוּ אותם, משום שהם חפצים בהרג. כל עוד נשמה באפנו, הם ימשיכו להקריב את חייהם בניסיון לממש את חלומם, וכל עוד הם חיים לא נהיה בטוחים על אדמתנו.
בדומה לכך, בימים אחרים היה קשה יותר להסביר כיצד התורה הקדושה שלימדה את העולם הומניות ומוסר אנושי מהם, המבקשת מהאדם לא לשמוח בנפול אויביו ובמקרים רבים גם לחוס עליו, לא לנקום ולא ליטור, ומצווה על ישראל לטיפוח יחסי שלום עם האומות, מורה עלינו להשמיד עם שלם לדורי דורות רק משום שתקף אותנו בחולשתנו והפיל מאיתנו חללים.
אך המפרשים מסבירים כי עמלק איננו אויב רגיל. עם ישראל הצועד לעבר ארץ ישראל אינו מאיים על הטריטוריה של עמלק - שבט פראי נודד - כי אין להם כזאת, גם לא על משאבים כלשהם - כי אין כאלה במדבר. עמלק רוצה להכחיד. והוא הורג כדי להרוג.
אלו דברי האברנאל בשם הרלב"ג: (ובהרחבה בספר מעגלי השנה לרש"ר הירש).
"יאמר שעמלק לא בא לשלול שלל ולבוז בז כי אם להשחית את ישראל בעצם, כי זאת היתה כוונתו באמת, וזה שאמר 'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק', רוצה לומר שמה שעשה לא עשה לא מפני חמדה ולא מפני כבוד ותפארת ונצחון כי אם 'לך' כדי להשחיתך".
נשמע מוכר?
התורה מלמדת אותנו כי יש אויבים ויש אויבים, ועם אומה שכזאת לא יהיה ניתן לעולם להשלים. המוסר והרחמנות יישמרו למקרים אחרים בהם מצווה אותנו התורה לחוס על אויבנו, אך לא על עמלק, זהו מאבק נצחי 'מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר'.
את הנורמות המוסריות הללו אנו פוגשים במקום נוסף בתורה. בן העם המצרי המתגייר יכול לבוא בקהל ה', אך לא העמוני. מדוע? התורה מסבירה זאת כך: 'עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם'. אך הדבר לכאורה אינו מובן, וכי עוולה זו גדולה יותר מעוולת מצרים ששיעבדה את עם ישראל בפרך מאתיים ועשר שנים?
שטחית נראה כאן שתי אומות הנגועות בשנאת ישראל, בחינה לעומק תחשוף את כוונותיהם. מצרים חוששת מגיס חמישי ושואפת לפיתוח מדיני וכלכלי ולכן להיטותה ואכזריותה בתהליך השיעבוד, אינם בהכרח נצחיים ואפשר שיעברו מן העולם. העמונים, לעומתם, לא מבקשים להשיג דבר, סירובם למכור לישראל מזון נובע מרצונם להעבירם מן העולם. אמנם אין ציווי למחותם, אך הרחקתם מזרע ישראל מקובעת לנצח, משום שכשמניע של אומה הוא הרג לשם הרג, אין לצפות לשינוי גם בדורות הבאים.
אינני סובר שמדוגמאות אלו נוכל לגזור הנחיות אופרטיביות (מה גם שלמצער מקבלי ההחלטות אינם מתייעצים איתי), אך הן תוכלנה לסייע לרבים מאיתנו שאימצו את אמות המידה המוסריות של העולם המערבי, להתפכח מהקונספציה השגויה שהוא מציע.
מפעם לפעם מגיחה אל חיינו מציאות, המחזקת בנו שוב את הידיעה, כי זכינו שתורת אמת היא נר לרגלנו ולאורה אנו מעצבים את אמות המידה המוסריות שלנו.