האזינו בבסיס הצבאי ליד עזה | הרשמים של הרב ישי גוזלן

גם אני - פיקסל אחד מתוך תמונת ההתנדבות האדירה שיוצאת מהחברה החרדית בימים אלו - העמסתי את הרכב בציוד שקנינו, והבאתי לחיילים שמתארגנים כעת לקראת הבאות.

הגעתי לבסיס צבאי גדול בדרום, פגשתי את הלוחמים שמתעתדים להיכנס לעזה. בין החיבוקים והריקודים ראיתי בעיניהם חשש מפני הבאות, אבל גם רצון עצום ללכת להגן על עם ישראל. ראיתי משהו עוצמתי וחד, בלי פוליטיקה ונוסחאות מסורבלות, אפילו בלי ציונות, רק רצון טהור של של ערבות הדדית, נכונות מוחלטת לחרף את נפשם להגן על העם שלנו. זר לא יבין זאת…

יום עוד יבוא ונתפנה לאסוף את השברים, לנסות לאחות אותם ולהרכיב כאן משהו שלם. רק הערבות הטהורה והעוצמתית הזאת תוכל להיות הדבק שיאחד את כל השברים… אבל עוד חזון למועד. ***

כשסיימתי התפניתי להביט ימינה ושמאלה, להתוודע למעצמה האדירה סביבי, מאות ואלפי כלי רכב מכל הסוגים, האמרים, משוריינים, כלים כבדים רבים שאינני יודע את שמם ויעודם, ציוד לוגיסטי למכביר ורבבות חיילים, ממש עיר קטנה (החיילים אמרו לי שזמן הנסיעה בתוך הבסיס הוא מעל 10 דקות!), אני רוצה להניע את הרכב ולחזור הביתה אבל אני לא יכול לראות כלום. הכל מטושטש, יש לי דמעות בעינים.

מה זמן הנסיעה מהמעצמה הצבאית הזאת ליישובי העוטף, שאלתי. התשובה היתה מטלטלת: 15 דקות!!! רבע שעה זה זמן הנסיעה מכאן למקום בו נערפו ראשיהם של תינוקות יהודים, ונטבחו באכזריות יהודים רבים כל כך. אפשר ממש לראות מכאן את יישובי העוטף, אולי אפילו ללכת ברגל לשם. אני מביט סביבי וחש שאין מילים בשום שפה שיכולות להגדיר כמה האירוע הזה לא הגיוני. לא יעזרו כל המילים הבומבסטיות, זה הרבה הרבה מעבר לתפיסה שכלית והגיונית.

אני רוצה לצאת לדרך אבל לא יכול, דמעות שוטפות את העיניים ומסתירות את שדה הראיה. אני יושב שם על הרצפה באבל וחושב על כך ששום ועדת חקירה לא באמת תענה את התשובה לשאלה הטרגדית הזו.

לאט לאט מתגנבים לתודעתי פסוקים שקראנו בתורה לא מזמן, בפרשת האזינו. אני נזכר באבי המקריא לנו פסוקים אלו בשולחן שבת בהקשר לשואה. אני מרגיש פתאום שפסוקי התורה שניתנו לעם ישראל לפני 3500 שנה מדברים עלינו ממש כאן והיום. משום מה אני זוכר אותם בעל פה ואומר אותם לעצמי בבכי, פסוק אחרי פסוק:

הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם… מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם… מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה:

אומר ולא מאמין איך נראה שפסוקי התורה מדברים על האירועים האחרונים. כשאני מלמל את ההמשך, צמרמורת אוחזת בי. הפסוקים עוסקים בדיוק במחשבות שלי כעת ובניסיון הנואש להבין בכלים הגיוניים את הטרגדיה.

לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם: אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַה' הִסְגִּירָם:

תשכיל להבין אומרים לי פסוקי התורה: לא יעזור מה יאמרו ויחקרו, לעולם לא ימצא הגיון במה שקרה כאן. לא ייתכן ששבאב עם קלצ'ניקוב ואופנועים הביסו צבא כל כך גדול ומתוחכם. אין מה לחפש את התשובה של ועדות החקירה. יש כאן משהו שמימי. צריך לחפש את התשובה בפרשת האזינו.

שם בפרשה מופיעה רשימה של דברים, שנקודת המרכז שלהם היא ששכחנו את 'צורנו'. זה מכוון להרבה דברים מעשיים, קטונתי לקבוע מה בדיוק התביעה כלפינו, אבל ברור לי שאי אפשר להתייחס לאירוע הזה במונחים רגילים וטבעיים, כי כלום לא הגיוני כאן. חייבים לקבל את ה'המלצה' של התורה 'לו חכמו ישכילו זאת' להבין שה' מדבר איתנו דרך האירוע, וליישם. גם אני צריך למצוא את הנקודה שלי וליישם.

את ההמשך של הפרשה אמרתי כשעיני נשואות לשמים בתפילה. כשם שנגזר עלינו לראות את מימושה של תחילת הפרשה, כך נזכה לראות גם את ההמשך מתממש מול עינינו בקרוב ממש.

לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ:… אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם:  אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב:  הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ: