חבריי לחיים, משפחת השטיבל, מרגיש צורך לשתף: בוקר, בוקר של מוקדמים. אני מתארגן ליציאה לעבודה בוחר בגד, בוחר קפה, בוחר ברגל לא ברכב.. קור של חורף. איזה רגש כזה של לב, אומר לי שים מוזיקה. כל אדם אוהב מוזיקה מתקשה להתחיל איתה ומתקשה לסיים אותה, איזה שיר? איזה מנגינה תיגע תלטף, שתארגן או תבלגן.
פותח את האפליקציה ואומר לעצמי השיר הראשון ופליי... סה"כ 12 דקות הליכה לעבודה חבל על דקות של בחירה.
האפליקציה מעלה שולי, שולי רנד השיר "גיליתי מחדש", שם אוזניות ואיך לא סה"כ זו המטרה היום - מדליק את הרצועה. צועד.
"לְכָל דָּבָר יֵשׁ עֵת, לֹא סְתָם חִכִּיתִי,
הַהַכָּרָה אָז נֶחְשְׂפָה, וַאֲנִי בָּכִיתִי,
לְכָל דָּבָר יֵשׁ עֵת, לֹא סְתָם חִכִּיתִי,
הַהַכָּרָה אָז נִפְרְצָה וַאֲנִי בָּכִיתִי,
פִּתְאוֹם גִּלִּיתִי מֵחָדָשׁ.."
פתאום, העיניים שלי נהיות לחות, הלחות גוברת, בכי חלש ואז בכי חזק, 12 דקות של בכי. הלב התפרץ, המילים קרעו אותי, המחשבות ככה פתאום מסתדרות לי.
זה ימים שאני נקרע בלב, נקרע על מחשבות, דעות ומעשים, על ריקודים מלאי דם.
על השמחה, "שמחה של תורה". על 17 פסוקים שצרחתי (בגימטריה "טוב").
כשאני מקיים את הקפות שמחת תורה, הם שכבו בדם, שחוטים, שרופים, חטופים, מבוהלים.
כשאני זועק "לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו" הם זועקים שמע ישראל.
כשאני זועק "אין כמוך באלוקים ה' ואין כמעשיך", נעקרו ראשים, נחטפו ילדים, נשים, מבוגרים.
והמחשבות איך יכולתי?, אני כרב בגולה באדמת אירופה הספוגה באותו הדם, שומר שתי ימי חג, קיבלתי את הידיעות. אבל בלי המראות והזוועות, הסברתי לקהילתי בדמעות "לא יפילו אותנו, לא יפילו את הרוח, שמחה של תורה תביא ברכה, ללוחמים לנופלים" רוקדים ובוכים. במוצאי החג הגיעה הסטירה, ומאז מלא שאלות להם תשובות מסורתיות.. אבל הלב מסרב לקבל. אטמתי אותו ואותם.
אבל הבוקר, כאילו "נפלה לי ההכרה" כאילו גילתי מחדש, התשובות המסורתיות התיישבו לי, בלי מילים, בלי הסברים. ובכיתי ממש בכיתי.
ההיסטוריה של עמינו מלמדת שרוב הזמן חי העם היהודי בגלות או תחת שלטון זר. לעולם לא קבלנו דבר במגש של כסף, זה עובדה שכל שלב של ייסורים הביא בעקבותיו להתקדמות מזו של לפניהם. מהסבל במצרים נבנינו לעם שזכה להגיע לארץ ישראל.
מהצרות שליוונו בתקופת ספר שופטים הגענו ממלכות דוד ושלמה. מחורבן וגלות בית ראשון התקדמנו בבית המקדש השני ליצירה הנפלאה של המשנה ואז התלמוד. ומהגלות הארוכה והקשה ביותר של עמינו שעדיין נתון בה הוקמה מדינת ישראל.
מאות ואולי אלפי ספרים חוברו על השואה וע"י ניצולי השואה. אין המוח מסוגל לתפוס את נוראותיה ואין פה שיוכל לנסות להסביר איך נתן ד' שיקרה דבר כזה,
אך העובדה היא שמכל הצער והניתוח הנורא שעבר עמינו בשנות הרעה הללו נוצרנו, ההכרה הזאת ידעתי הבוקר התיישבה לי בלב, ואז בכיתי.
בספר יחזקאל היא נאמרה: "וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי".
(הכותב הינו רב קהילת ״תורת חיים - פשטי שטיבל״ וחבר הנהלת הקהילה היהודית בבודפשט)