מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי (ירמיהו ח, כג), על הטבח הנורא בשבת קודש, שמיני עצרת ושמחת תורה תשפ"ד, בישובי הדרום, בעוטף עזה.
ובקינה שנכתבה על חורבן קהילות שו"ם בגזירות תתנ"ו בעת מסע הצלב הראשון:
הֲיֵשׁ מַכְאוֹב לְמַכְאוֹבִי לְדַמּוֹת,
מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימוֹת,
חֲלָלַי חַלְלֵי חֶרֶב מֻטָּלִים עֲרֻמִּים וְעֲרֻמּוֹת,
נִבְלָתָם כְּסוּחָה לְחַיַּת אֶרֶץ וּבְהֵמוֹת,
יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה עֲלָמִים וַעֲלָמוֹת,
מְתַעְתְּעִים בָּמוֹ מוֹנַי וּמַרְבִּים כְּלִמּוֹת,
אַיֵּה אֱלֹהֵימוֹ אָמְרוּ צוּר חָסָיוּ בוֹ עַד מוֹת...
***
הלב מסרב להאמין, הנפש קרועה לגזרים והדמעות אינן נותנות הפוגה. לשמע ההרוגים, הפצועים, והחטופים.
מה הייתה המטרה כאן? מה רצתה חמאס להשיג? דבר אחד ברור: לזרוע פאניקה, להחדיר חולשה, מורך לב, פחד, בלב כל יהודי בארץ ובתפוצות.
הפאניקה והחלחלה מובנות. ובכל זאת, עת מלחמה היא לכולנו. חייל בחזית הוא בן אדם עם לב רגיש ומרגיש. אבל באותם רגעים קריטיים, בוקע מתוך עצמיותו כוח פנימי של נחישות, אומץ, דביקות במטרה, לא כי הוא משותק רגשי, אלא אדרבה, בגלל שאין לו הלוקסוס להיות רק קורבן להנסיבות. עליו לנצח במלחמה!
במלחמה הזאת, כאשר האוייבים המרצחים מטרתם לזרוע עצבות וייאוש בקרב עם ישראל—כולנו חיילים בשורה ראשונה. תפקידנו החיוני—להרים את המורל של עצמנו ושל כל בית ישראל. אמונה אין פירושה לקבור רגשות, כי אם לרתום אותם לאמצעי לחימה, להשתמש בהם כדי למצוא בתוכנו אומץ, אהבה, ודביקות עוצמתיים, הנובעים מעמקי הנפש.
יש צורך נפשי וגופני לכבד כל רגש ולתת לו מקום בנפשנו, להפגין אמפתיה וחמלה למה שקורה בלב בעיצומה של טרגדיה מחרידה ונוראה, אבל בעת כזו מטרה אחת קיימת – לנצח. כולנו מגוייסים בצורה כזו או אחרת, וחלק גדול מהניצחון טמון בתחושת האומץ, האחדות, הנחישות והביטחון.
בסופו של דבר, למרות הנסיונות המחרידים, אנחנו ננצח, ומהמלחמה הזו אנו נצא מחוזקים ומאוחדים הרבה יותר. בתולדות עמנו למוד התלאות כבר עברנו זוועות מחרידות וחורבנות שחיסלו בקלות עמים אחרים. אימפריות שלמות עמדו במטרה להכחידנו אחת ולתמיד, אבל תמיד, כדברי שמואל הנביא, "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם", ודברי ישעיהו הנביא "כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח". "כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם", אמר הנביא מלאכי. השם אומר: לא יכלו לחסל אותי, כך לא יוכלו להשמידכם חלילה. ירמיהו אמר: "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל, כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם, וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד". אנחנו חיים וקיימים לעד ולעולמי עולמים.
בוודאי נדרש מאיתנו לעשות הכל בדרך הטבע, ולכן יש צורך בצבא חזק, בכלי נשק ובהשגת מודיעין ראוי לשמו. אבל כשם שגם הטנק המשוכלל והחמוש ביותר צריך דלק כדי לנסוע, כך כל אדם צריך נשמה וחיות פנימיים, להעמיד מול פניו מטרה לשמה הוא חי, וכשמדובר בצבא והנהגת עם שלם נדרש מורל. ומהו המורל שלנו? המורל שהעניק עוצמה לעם ישראל במשך שלשת אלפים שנה הוא היותנו באים בשם ה' אלקי ישראל והיותנו חמושים בתורה ובמצוותיה.
"וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד: לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱ־לֹקי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ. הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱ־לֹקים לְיִשְׂרָאֵל" (שמואל א, יז).
בשעה כזאת עלינו לזכור, כי העם היהודי הוא כגוף אחד המורכב מאברים רבים (כמפורש בתלמוד ירושלמי מסכת נדרים ובמכילתא דרשב"י), וכל ישראל ערבים ומעורבים זה בזה. כל אחד יודע מאימונים ומתזונה, כשמחזקים אבר מסוים בגוף, משפיע הדבר על חיזוק שאר האברים. אם מחזקים מהלך הדם ביד או ברגל, כל הגוף מתחזק. ההרגשה הקשה ביותר לאדם היא שהוא בודד בעולמו. ולכן כשאני ממקומי על פני כדור הארץ משגר אהבה בלתי מוגבלת לאחי החטוף אי שם ברצועת עזה, אמונים אנו שהדבר מעניק לו – במידה כזו או אחרת, בהכרה או בתת ההכרה – תחושה כי אינו בודד, וכך יש בידו מעט יותר כוח להחזיק מעמד במצבו המיוחד.
בכלל, כל יהודי שמחזק עצמו בתקופה זו, זה מחזק, במודע ובלא מודע, כל שאר איברי השכינה, כל יהודי ויהודי בארץ ובעולם.
***
לחיילנו היקרים בכל מקום ומקום: אוהבים אתכם! מחבקים אתכם! מתגעגעים לכם!
חזקו ואמצו. עם ישראל אוהב אתכם, מעריף עליכם אהבה ללא מעצורים, ומתפלל עבורכם ללא הפוגה.
זכור תזכרו: אין זו מלחמה ככל המלחמות בין העמים שבספרי ההיסטוריה, על שטחי קרקע או משאבי כסף וזהב. זו מלחמת הרע המוחלט נגד הטוב המוחלט. מצד אחד, עומדת הזוועה המאמינה בעינויים של ילדים וזקנים, וכנגדה ניצבת דתנו המאמינה בביטחון ובשלום, בצדק וביושר לעולם כולו, באמונה שכל אדם נוצר בצלם אלקים.
שמונים שנה אחרי השואה ושוב רואים זוועות שכמותן נראו בימים האפלים ביותר בהיסטוריה האנושית. אתם במלחמה נגד השנאה והאכזריות הזאת. כולנו, כל יהודי בכל מקום שהוא, וכל בן אדם טוב בעולם כולו, מייחל בכל לבו להצלחת המערכה. אתם לא נלחמים לבד. כל יהודי ויהודי באשר הוא שם הולך אתכם, כל עם ישראל מאחוריכם. ולא רק עמנו החי בדור זה, אלא כל עם ישראל של כל הדורות כולם, עומד מאחוריכם, ומעניק לכם עוצמה, ביטחון, וחיבוק חם. כל יהודי ממשה רבינו ועד עתה צועד אתכם, מריע לכם, וגאה בכם.
בנים אהובים! ה' ישמור צאתכם ובואכם מעתה ועד עולם.
השתדלו ככל האפשרי להניח תפילין, כהבטחת התורה בפרשת כי תבוא, "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ובגמרא ברכות הסבירו חכמינו ז"ח: "אלו תפילין שבראש".
***
למה עשה ה' ככה? מה אומרים לילדים? מה עלינו להסביר לעצמנו?
האבדות קשות ביותר. הרי גם נפש אחת מישראל היא עולם מלא, ועל אחת כמה וכמה הרוגים, פצועים, ושבויים במדה זו, בהם תינוקות וילדים שלא טעמו טעם רוע, וכפתגם המשורר "נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא בָרָא הַשָּׂטָן". אין אתנו יודע עד מה. איננו מסוגלים להבין דרכי ה' כלל וכלל, ואין מקום להסביר ביאורים שונים כדי שנרגיש יותר טוב. זה לא מצב נעים. הכאב מפלח עצמות. כיהודים שצלם אלוקים על פניהם אנו נדהמים מול מעשים ברבריים וסדיסטיים של בני בלייעל שגם התיאור חיות טרף הוא מחמאה להם. איננו יכולים לעכל שזו מציאות ריאלית בעולמנו.
אך אחת היא מילתי, ראשית אל ההורים: הניחו לעצמכם להרגיש מה שאתם מרגישים באופן טבעי. אין טעם וצורך לקבור רגשות או להתכחש אליהם. הביטחון והאומץ נולדים מתוך המציאות ולא מהכחשתה.
וביחס אל הילדים שלכם: בין אם הם שמעו על הנוראות הרבה או מעט, הצורה בה תתנהגו בעצמכם תשפיע עליהם רבות. תמיד יזכרו את האווירה והתחושה של ההורים בקרב זה. הקשיבו להם, בלי לדון ובלי להתווכח או לסתור. היו אותנטיים, אפשרו לעצמכם כמשפחה להצטער יחד, לבכות יחד, ואז אפשר גם לצחוק יחד, להתבדח, להתעודד ולהרעיף טוב וחסד ואהבה אחד על השני.
"עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ", ודרש מורנו אור שבעת הימים הבעל שם טוב זי"ע: "ממנה" דווקא. אחד מהפירושים הוא כך: כשאני אומר לעצמי או לילדיי כי "הכל בסדר גמור", זו הכחשת החוש. אין כל עניין בדבר שאינו אמת, ואדרבה – הדבר רק יוצר פצע בגוף ובנפש. לעומת זאת, יש דרך יעילה יותר: להרגיש את המתח והכאב במלואו, להתעצב עד דכדוכה של נפש על החרב שתקעו בבטן העם, ואז לחזור ולהרעיף על הלב הדואב חמלה, אהבה ורגישות. להפגין אמפתיה לכל ההרגשים שלנו ושל ילדינו. או־אז, בעומק הכאב והדמעות, נמצא שם משאבים עצומים של אמונה וביטחון.
כי זו האמת שלנו. הטוב חקוק בעצם נשמותינו. עלינו להניח עצמנו להיות אותנטיים, ואז כל עוצמת הטוב והאומץ שבנו תפרוץ החוצה.
אל תפחדו מההרגשים שלכם. כי מתחת ובעומק כל השברון-לב טמונים אוצרות אין סופיים של אומץ, תוקף, גבורה, בהירות, אהבה, רגישות, נחישות, דריכות, אותנטיות, ודביקות. המשאבים הנפשיים והגופניים של כל יהודי בעומק הווייתו אי אפשר לתאר כלל. והם נמצאים כולם בתוך המציאות והריאליות שלנו, לא מחוץ להמציאות.
"ה' אלקים אמת", אומר הנביא ירמיהו. בתוך האמיתיות והאותנטיות שלנו נמצא את האור והתקווה האלקית שמעניקים לנו בהירות ואומץ בשעה גורלית זו.
כן, קשה להרגיש כאב. רוצים לשתק ההרגש. אבל האמת והעוצמה נמצאת בתוך המציאות העמוקה שלנו, לא מחוץ אליה.
***
אנשים שואלים: מה כל אחד, באופן אישי, יכול לעשות?
אין ביכולתי לתקן הכל, אינני יודע להיות מה שאינני, אבל ביכולתי להיות נוכח בכל הווייתי בחזית הספציפית בה זקוקים לי.
בשעה הזאת, כולנו בחזית. כל אחד ואחת מאתנו מגוייס למלאות את המשימה והשליחות ההיסטורית המוטלת עלינו בימים טרופים אלה. עריק, אמר פעם אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש, הוא לא זה שעוזב בדווקא את שדה הקרב, אלא זה שעוזב את מישרתו, המקום ששמה נשלח כדי למלאות את משימתו לעזור בניצוח המלחמה.
עלי לשאול את עצמי: איפה הקב"ה רוצה אותי היום? מהי השליחות שלי במלחמה גורלית זו? איך אני יכול לעזור ולהביא אור ואהבה ונצחון הטוב בפינה שלי בעולם? מה שלא תהיה החזית שלי, אני רוצה להיות הגירסא הכי טובה של עצמי, לאזור כל הכחות הפנימיים והעצמיים ולעמוד כצוק איתן עם נחישות, אמיצות, נאמנות, דביקות, ואהבה.
"אנה ה' כי אני עבדך"! אדמו"ר הריי"צ פירש אנה מלשון איפה והיכן. "אנה ה'", תגיד לי איפה אתה צריך אותי היום? היכן עם ישראל צריך אותי היום? – זו השאלה החשובה ביותר, ותשובות רבות לה, כל אחד לפי ערכו ועניינו. אולי להיות בשעה זו עם ילדיך, אולי בבית המדרש, אולי בשדה הקרב, אולי בבתים של יהודים אחרים שזקוקים לעזרתך ולחיוך שלך. אבל על כל אחד ואחת לתרום עצמו להנצחון, אם בגוף, בנפש, בממון, בהגבהת המורל, במחשבה, דיבור ומעשה, בתורה, תפלה, צדקה, תשובה ומעשים טובים, ובמצוה שהיא כל התורה כולה—אהבת ואחדות ישראל.
הסיפור הכללי הוא גדול ממני ומאתך. אבל אני אחראי על הסיפור שלי בתוך כל הערפל. אני רוצה להיות צינור להאור והאהבה שאני יכול להביא לעולם בשעה זו.
עלינו גם לזכור כי יש בידינו כוח נצח. שלושת אלפים שנה שרדנו על ידי התורה הקדושה. הרי כאמור, האימפריות הכי ענקיות בעולם התאמצו להשמידנו, אבל העם היהודי הוא עם הנצח. מה היה הנשק הרוחני שלנו? נשק שליווה אותנו מרגע מעמד הר סיני עד היום הזה, בכל העליות והמורדות, בכל הגליות והחזיתות, בכל זמני השלווה והמלחמה? התורה והמצווה. אשר לכן, עלינו להתחזק בלימוד התורה ובקיום המצוות, בתפלה, בצדקה, ובאהבת ישראל.
עוד זאת: הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב, סניגורם של ישראל (שיום ההילולא שלו היה בכ"ה בתשרי), כותב: "הנה הבעל שם טוב היה מוכיח תמיד את העולם בזה הפסוק (תהלים קכא, ה) ה' צלך, דהיינו כמו שהצל עושה מה שאדם עושה כך הבורא ברוך הוא כביכול עושה מה שאדם עושה" (קדושת לוי, נשא). כלומר, "ה' צלך" פירושו לא רק כפשוטו שהשי"ת מצל ומסוכך עלינו כמגן וצינה מפני פגעים רעים, אלא גם להפך: כמו צלליתו של האדם המשקפת את תנועותיו – כשהוא עומד הצל עומד, וכשמניע ידו גם הצל מתנועע בהתאם – כך בהתאם להתנהגותו המעשית והנפשית של האדם מראים לו מלמעלה.
ואלו דברי הזוהר הנוקבים (בפרשת תצוה): "תא חזי, עלמא תתאה קיימא לקבלא תדיר, ועלמא עלאה לא יהיב ליה אלא כגוונא דאיהו קיימא. אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא – כדין הכי נהרין ליה מעילא... כגוונא דא 'עבדו את ה' בשמחה', חדוה דבר נש משיך לגביה חדוה אחרא עלאה".
פירוש הדברים: בעולם שחור ומבולבל אפשר בקל להרגיש כמו קורבן להנסיבות הקשות ולהיות פסיבי. אבל הזוהר הק' מלמדנו שבכל מצב אנחנו יכולים להיות שותפים ביצירת מציאות חדשה. "השם צלך"! התנועות שלי, האומץ שלי, האמת שלי, האהבה שלי והשמחה שלי יוצרים אנרגיה חיובית בכל העולמות, עד כביכול בהקב"ה בכבודו ובעצמו, שמשפיע רב טוב ושמחה לעולם.
***
אבל כאן הבן שואל, כיצד יכול בן אדם שפוי להיות בשמחה בזמן צרה כזה?
שאלה נוקבת וטובה. והמענה הוא כך: מהי שמחה? שמחה אינה נאיביות, שמחה אינה הכחשת רגשים, שמחה היא לא להיות מנותק רגשית ולפתות את עצמי שאני שמח. שמחה היא הידיעה וההכרה הברורה שאני נמצא במקום בו אני צריך להימצא על מנת למלא את שליחותי. שמחה היא רגש של דריכות, שאני יודע את תכלית ירידת נשמתי למטה ואני דבוק בה בכל לב ונפש.
שמחה היא ההכרה העמוקה הצורך הכי גדול בחיים הוא לא לקבל מה שאני צריך, אלא לדעת עבור מה צריכים אותי, ולבצע את המשימה הזו!
הצורך הכי פנימי שלי בחיים הוא למלאות את המשימה שעבורה נבחרתי, להיות הצינור שעל ידו יזרום האור האלקי והקדושה בעולם. זהו סיפוק הנפש הכי עמוק. ואז אני מתמלא שמחה פנימית.
ואם יורשה לי אוסיף: האירוע הנורא אירע בשמחת תורה, ואולי זו גם הוראה שעם ישראל צריך להיות בשמחה, באחדות, ובמורל גבוה!
***
אל מנהיגי העם בישראל, ובכלל לכל העם בישראל, יש לשגר מסר ברור וחד שאינו משתמע לשתי פנים: אם אינך מחסל את המחלה, היא מחסלת אותך, ל"ע. או שאני מחסל את הסרטן או שהסרטן חלילה עושה ההיפך. וטרור הוא סרטן מפלצתי.
כשצורר היהודים אדולף היטלר ימ"ש רצה לכבוש את העולם תחת שלטון הרשע שלו, איש לא צקצק בלשונו ואמר: אבוי, המלחמה בו אינה דמוקרטית – נשאיר הנאצים בברלין ונלמד אותם לקח. לא! תקפו וחזרו ותקפו עד שניצחוהו וגאלו את העולם מנוכחותו. מי שמוקף באויבים הרוצים לפגוע ולהרוג בילדיו שלו, הרי עצם המחשבה על דמוקרטיה היא שפיכות דמים. ועל כן ארצות הברית של אמריקה וצבא בריטניה הפציצו את גרמניה עד שחיסלו לגמרי את הרוע. שום אדם שפוי לא האשים את אמריקה ואנגליה בהריגת ילדים.
איך זה קרה שעם חכם ונבון התפתה להאמין בהשקר האכזרי כאילו שהדבר הנכון הוא להשאיר את אירגוני הטרור קיימים?
כשאמרתי למישהו שאין מנוס מלכבוש את כל עזה, לחסל לגמרי אירגוני הטרור שמטרה אחת להם לשחוט ילדים יהודיים, הוא שואל אתי: איך אפשר לשלוט בשטחים, מה תהיה עם דמוקרטיה? איזו שאלה רצחנית (גם אם כוונתו רצויה). זה כמו ב-1945 לשאול: איך יכולה אמריקה ואנגליה להכנס לברלין, מה תהיה עם דמוקרטיה? איך תשלוט על גרמנים? כשיש לך היטלריסטים, ואתה משאיר אותם לשלוט, אתה נהפך לשופך דמים. דמוקרטיה במצב זה פירושה לעזור לרוצחינו בחטיפת ילדים!
לא לדאוג על דמוקרטיה. ברגע שיש לך עם ומנהיגות שמכבד צלם אנוש, השלום יבוא בתוך שבוע אחד.
שכולנו נבין טוב. מה שמחבלי החמאס עשו ביום חגנו, שמחת תורה, הם היו מוכנים לעשות כל שבוע, ובעצם כל יום ויום. אם היו יכולים לעשות זה כל יום, כל יום היה עבורם "שמחת תורה"! זהו האויב! האם יש כאן צד להתדבר עמו? האם יש כאן מחלוקת ככל המחלוקות שאפשר לדבר על שני צדדים? הגיע הזמן לומר די לשטיפת המוח ודעת הקהל כביכול ישנם "שני צדדים לסכסוך". הגיע הזמן להסיר את המסווה מהשקר הזה שכבר גבה אלפי קרבנות יהודים, ודרך אגב: גם קרבנות ערבים!
כל הגישה צריכה להשתנות מהיסוד. כל תנועה של טרור מחסלים עד התשתית. כי אם מתפשרים, אפילו במשהו, רואים את התוצאות מה שקרה בשמח"ת .
***
בנימה אישית:
גדלתי בד' אמותיו של הרבי מליובאוויטש. נוכחתי כמעט בכל התוועדות שלו. בשנות השבעים, השמונים והתשעים. כל התוועדות שארכה בין שלש לשבע שעות, הנה רוב השיחות והמאמרים היו מלאות וגדושות בחידושי תורה נפלאים בכל מכמני התורה, אבל כמעט תמיד הקדיש רבינו שיחה אחת, לפעמים שעה ארוכה ויותר, לדבר על המצב הביטחוני בארץ הקודש.
בשיחות אלו שדיבר מתוך כאב פולח ונפש מתייסרת הסביר, התחנן, נימק, שכל הפגנת חולשה כלפי אויבינו מהווה פיקוח נפש כלפי מיליוני יהודים היושבים בציון ה"י. מקירות לבו הטהור זעק על המצב הבטחוני בארץ הקודש, הנתון לרוב בידי מדינאים הנתונים לפחד הגויים ומתייראים מפני השאלה "מה יאמרו האומות". הרבי בכה ללא הפוגות על העובדא שמנהיגים יהודים שבויים בידי "הגוי אשר בקרבך", עם רגשי נחיתות עמוקים, ושנאה עצמית, שגורם להם להתרפס בפני האויב, ולהפגין חלישות שמחזקת את השונא.
כל פעם שמנהיגי ישראל אפילו דיברו על החזרת שטחים, או על כניעה לתביעת האויב, זעק הרבי, נשפך דם יהודי כמים. מני מלחמת ששת הימים רוב מנהיגי ישראל עשו טעות חמורה שגרמה למחדלים נוראיים בבטחון העם.
שוב ושוב דרש הרבי: לא להחזיר אף שעל מאדמת ארץ הקודש שקיבלנו במתנה מבורא עולם, לא להכנס אפילו לשום משא-ומתן, ולהסכים לשום פשרה שהאויב ישתמש בזה כדי לרצוח עוד ועוד יהודים. זעוק זעק הרבי, בעת ההתוועדויות כמו בעת פגישותיו עם כל גורמי הממשלה והביטחון: לא להיכנע לשום לחצים שיכולים לגרום סיכון. כשאויב רוצה להרוג בך, כל חולשה מזמינה עוד ועוד טרור. לעמוד כצוק איתן. הרבי לא הפסיק להגיד שזה לא קשור לפוליטיקה, לא לימין ולא לשמאל. זה קשור עם דבר אחד ויחיד: להציל ששה מיליון יהודים מטבח אכזרי ומזווועת שראינו בעינינו בשמחת-תורה.
כל אנשי הצבא יודעים זה, טען שוב ושוב. רק שהפוליטיקה גוברת על השיקול האחד ויחיד של פיקוח נפש.
הרבי הדגיש שעיקר הבעיה נעוצה בהעדר הגאון-יעקב הפנימי והאמונה האיתנה שארץ ישראל היא נחלת עולם מאלקי עולם לעם עולם. הוא השתוקק שכל מנהיג וכל דובר יצטט את דבריו הנפלאים של רש"י, רבן של ישראל, בפירושו שמתחיל את כל חמשה חומשי תורה ושלמדו בכל ארץ ישראל ביום הטבח:
"בְּרֵאשִׁית – אָמַר רַבִּי יִצְחָק: לֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַתְחִיל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא מֵ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב,א), שֶׁהִיא מִצְוָה רִאשׁוֹנָה שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּה יִשְׂרָאֵל, וּמַה טַּעַם פָּתַח בִּבְרֵאשִׁית? מִשּׁוּם: "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" (תהלים קיא,ו). שֶׁאִם יֹאמְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְיִשְׂרָאֵל: לִסְטִים אַתֶּם, שֶׁכְּבַשְׁתֶּם אַרְצוֹת שִׁבְעָה גוֹיִם! הֵם אוֹמְרִים לָהֶם: כָּל הָאָרֶץ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִיא, הוּא בְּרָאָהּ וּנְתָנָהּ לַאֲשֶׁר יָשָׁר בְּעֵינָיו. בִּרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם, וּבִרְצוֹנוֹ נְטָלָהּ מֵהֶם וּנְתָנָהּ לָנוּ".
והגע עצמך: רש"י יושב בצרפת, בעת מסע הצלב הראשון. בדרך הטבע אין אפילו חלום להתיישבות יהודית ענקית בארץ ישראל. השאלה היחידה היא אם הנוצרים או המוסמלים ישלטו בחבל הארץ הזו, ואם אחד מהם ירשה לקומץ יהודים עניים מדוכאים לחיות שמה בדוחק גדול. ופה מגיע רש"י לילד יהודי, בן חמש למקרא, ואומר לו, תשמע: כל ספר בראשית בעצם מיותר הוא, לכאורה. התורה היא ספר של חוקים ומצוות, לא של היסטוריה. ובכל זאת, רצה בורא העולם שנתחיל את כל התורה כולה עם "בראשית ברא", כדי שתהיה לנו מענה מן המוכן לאומות העולם שיצעקו "לסטים אתם"!
רוב העולם, המוסלמים והנוצרים, מאמינים בה"בייבל", זעק הרבי. העיקר הוא שיהודים יתחילו להאמין בה"בייבל" ויפגינו זה לעולם. העולם מתבייש ביהודים שמתביישים בעצמם, בתורתם, באלקיהם, במורשתם. העולם מעריך יהודים שמעריכים את עצמם ואת אמונתם.
באמת בתור נער ובחור צעיר, לא הבנתי. יושבים כאן חמשה אלף חסידים או ידידים, רבנים, ראשי ישיבות, עסקני ציבור, סתם בעל-בתים, יהודים של "עמך", שלוחים, מאות בחורי ישיבות, האם תמיד צריך לדבר שוב ושוב על המצב בארץ?
היום, לדאבוני, אני מבין טוב. קברניט האומה ראה בעיניו התורניות והקדושות מה הולך להיות פה בארץ הזה בדרך הטבע כתוצאה מהוויתורים, הכניעה, ההתרפסות, הסכמי קמפ דייוויד, הסכמי אסלו, אוטנומיה, גירוש היהודים מעזה, וכו' וכו'. הוא ראה למרחוק את סבבי הלחימה הרבים שעברו בעשרות השנים האחרונות, גלי ההתקפות ונהרות הדם. הוא ראה את פירות הבאושים מהאידאולוגיה של כניעה לטרור בשם שלום.
זכורני איך שהרבי צעק פעם: "אני רואה שיהיה כאן בכיה לדורות, איך מותר לי להבליג"?!
בא לי לישב ולבכות יום ולילה על שלעגו לאיש האלקים שחזה את הכל.
הדברים קשים לעיכול: ראשי ממשלה, גורמים מדינים וביטחוניים, שראויים לכבוד ולהערכה על פועלם לטובת האומה, אבל חסרה להם האמונה האמיצה באלוקי ישראל, בתורת ישראל, ובשייכותו הטבעית והאותנטית והנצחית של עם ישראל לארץ ישראל – נכנעו ללחץ החיצוני מצד האומות וללחץ הפנימי של יצרם הרע שאנסם, ומכרו חיי יהודים בעד נזיד עדשים.
הקב"ה החזיר לעם ישראל בניסי ניסים חבלי ארץ רבים, כולל עזה. בחודש מנחם אב תשס"ה, אויגוסט 2005, גורשו מעזה אחינו בני ישראל שהקימו שם יישובים פורחים ומשגשגים, ובגופם הגינו על הארץ כולה. כך קמה לה מדינת חמאסטן. הענקנו להם עזה כדי ליתן להם אפשריות להתחיל בהקמת מדינה פלסטנית מפוארת, לבצע החזון של שתי מדינות לשני עמים, ובשכר קיבלנו מלחמה ללא הפוגה, וראשים של ילדים נערפים.
היום צריך להכריז: הם לא עשו זה בשם כלל ישראל, לא עשו זה בשם קבוצה מעם ישראל, הם לא עשו זאת אפילו בשם עצמם, הרמב"ם, הפוסק הכי גדול בהיסטוריה יהודית כותב, שכל יהודי רוצה להיות מישראל, לעשות כל המצוות, ולהתרחק מכל דבר שיזיק לנשמתו, לעולם, לעם ישראל. רק שיצרו הוא שתקפו, כדי שתהיה לנו בחירה ואומץ לבחור, הטביע השם בנו גם יצר הרע, שתפקידו להשמיע קולות מורך לב, טפשות.
אלה שעשו זה, ואלה שמנהלים אידאולגיית הכניעה, לא מדברים גם לא בשם עצמם. הרי יהודים הם. הם רוצים שכל יהודי יחיה בבטחון. הם דיברו ופעלו רק בשם יצרם-הרע. הם עצמם, בפנימיותם, לא רוצים ולא מאמינים בזה.
***
מעתה עלינו לבנות את עם ישראל בארץ ישראל על תשתית נצחית ומוצקה, כזו המאמינה ללא תהיות שאלוקי עולם נתן נחלת עולם לעם עולם. ושנדע: העולם משתוקק לשמוע בהירות כזו מאתנו.
אחיי ורעיי, אל ההרים אשא עיניי בתפילה ובתחינה ובביטחון לאלקי עולם ואלקי ישראל שיקויים בנו "דידן נצח", ומעתה נהיה עם מאוחד באמת, דבוק כל כולו באלקינו, בארצנו, ובתורתנו, ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן, ובקרוב ממש ממש.