בדרך לוורט חיים בכה, הוא לא רצה את הבחורה - אך לא ידע את נפשו | סיפור מטלטל

גדלנו בסמטאות הצרות של ירושלים, לאבא הייתה מכולת ממנה היינו מתקיימים, וגם אז היינו נחשבים למשפחה פשוטה מאוד. אבא שלי חלה והלך לעולמו. אני הייתי אז בת 14 וחיים היה בן 16.

>> למגזין המלא - כנסו

החלל היה עצום, בפרט שהיינו משפחה מאוד מאוחדת ומחוברת מאוד להורים שלנו, ובדיוק אז העניות החלה לכרסם בנו. היא לא הייתה מבקרת והולכת, אלא נשארת וגודלת אצלינו. אמא שלנו הייתה מנקה בתי כנסיות בכדי שנוכל להתקיים, ומציעה עצמה בעבודות אוכל מזדמנות בישיבות בירושלים.

דוד אחד היה לנו שהיה כל עולמנו, הוא היה בעצם האבא שלנו, קראו לו מאיר.

מאיר היה דואג לנו מאוד, והיה שומע כל כאב וכל תלונה שהעזנו לשתף. אני כותבת העזנו, כי מרוב העניות בה חיינו, לא הייתה לנו אופציה להתלונן, ועל כל דבר שקיבלנו אמרנו תודה ושתקנו. אבל מאיר היה הדוד הזה, שמנסה לשמוע את הבעיה של מי מאיתנו, ולא רק להכיל אותה וללכת הבייתה, אלא לפתור אותה ולתת מענה מיידי גם אם זה יהיה קשה, וגם מבחינה רוחנית היה נחשב לרב המשפחה שלנו עימו היינו מתייעצים ואת ליבנו שופכים.

חיים הגיע לפרקו, ואז הגיעו הצעות מכל הבא ליד. חיים היה בחור גבוה, חסון, ונראה טוב, אבל יתום ועני. ודווקא בגלל המצב בבית, שלא רק שלא היה זוהר אלא היה קשה מאוד, לא ציפנו לקבל משפחה מוכרת, תומכת, אפילו לקבל פחות מאיתנו זה היה רלוונטי. בפרט, שאמא שלי עם כל הפשטות והעניות עימה הייתה מנהלת את הבית, הייתה אישה צדיקה מאוד, וכל מה שעניין אותה זה רוחניות בלבד, שזה בכלל היה דבר שהנמיך צפיות גשמיות ככל שיהיו.

בוקר אחד הבנתי שחיים כבר נפגש עם מישהי, וקוראים לה אהובה. מי שהציעה את אהובה, היא גברת בלומנטל, שדכנית מדופלמת שידעה להדביק לכל אחד את החלק שלו. היא עשתה זאת במקצועיות, וידעה לומר את המילים הנכונות לכל אחד מהצדדים בכדי שהשידוך ייצא לפועל.

מאז שאבא נפטר, חיים היה חוזר מהישיבה כל יום להיות איתנו. וכשהיה חוזר מפגישות, היינו יושבים יחד ומפטפטים. בכל מהלך הפגישות, חיפשתי את הברק של חיים בעיניים, את ההתלהבות, את החיוך המבויש הזה שיש לכל בחור חרדי שמתחיל להתקדם לקראת אירוסיו. אבל לא מצאתי ברק כזה, ואפילו חיוך מזדמן לא העלה חיים על פניו כשדיבר על אהובה.

הבנתי שאהובה, לא בדיוק הסגנון האהוב על חיים בלשון המעטה, אלא יותר הסגנון על גבול המעיק עליו. לא ידעתי מאיזה היבט, האם החיצוני? הפנימי? אז החלטתי לשאול אותו. "תגיד, אתה סגור עליה?". הוא הביט בי במבט עייף וממורמר, ואמר: "את יודעת מה המצב שלנו, זה מה יש ועם זה צריך להסתדר!".

אלו היו מילים קשות מבחינתי, מילים שגרמו להבין, שיש כאן משהו לא תקין בשידוך הזה, ובטח יש מישהו שמנסה לדחוף אותו ללא הפוגה.

אבל כשניסיתי לעשות משהו מהמילים שלו, ולדבר עם אמא שלי, הוא לא שיתף פעולה אלא אפילו נתן לשידוך הזה להתקדם. גם כשדוד מאיר התעניין בהתקדמות הפגישות, חיים לא התלונן בפניו, ונתן לזה לקרות. עד אותו ערב אותו לא אשכח, הערב בו אני החלטתי שאני לא מוותרת.

זה קרה שעה לפני הוורט שלו. חיים היה כבר מוכן לצאת לכיוון בית הכלה מוקדם יותר, אבל הפרצוף שלו אמר הכל. יצאנו יחד לכיוון הוורט, אבל אז ראיתי את הדמעות: חיים אח שלי שמתארס הערב, בוכה. הוא בדרך לוורט שלו עצמו ותיכף נפגש עם כלתו, והוא בוכה כי הוא פשוט לא רוצה אותה.

השתתקתי, לא יכולתי להמשיך ללכת...

הבנתי שהדקות הקרובות הן גורליות. חששתי מאוד איך יהיה ניתן לומר מילה או חצי מילה לכלה, שבטח התרגשה לקראת הערב הזה. איך היא תקבל את זה. וגם על אמא שלי האלמנה חשבתי, הרי היא לא יודעת מאומה על מצב בנה המתייסר, והאורחים שמתכננים להגיע הערב, וההתרגשות במשפחה שלנו, בפרט אחר היתמות מהטרגדיה של פטירת אבינו ז"ל.

"מי יכול לעצור את הרכבת עכשיו?", שאלתי את עצמי כשאני בוכה בשקט יחד איתו.

ואז בדיוק כשהגענו, אנו רואים את דוד מאיר. בדיוק לפני שהוא נכנס, עצרתי אותו. "לפני שאתה נכנס אני חייבת לספר לך משהו", אמרתי בדרמטיות. "בדרך לכאן חיים פשוט בכה, הוא לא מעוניין בשידוך הזה. אסור לתת לזה לקרות, חייבים לעצור את זה", התחננתי אליו בוכה.

הוא הביט בי בעיניו הרחמניות והנעימות, הביט מבט ארוך כזה שמנסה למצוא פתרון, ואז אמר: "טוב, בואי ניכנס".

נכנסנו, מי שקיבלה אותנו ראשונה היא השדכנית המרשימה גברת בלומנטל. "אוהה... מזל טוב בשעה טובה ומוצלחת...", אמרה בטון בטוח. גב' בלומנטל, אישה מטופחת ומטופטפת, גם אם לא הייתה במעמד כלכלי גבוה. את אהובה לא ראינו עד אז, אז גברת בלומנטל הציגה אותה בפנינו.

רק כשראיתי אותה הבנתי הכל, אהובה לא הייתה קשורה לחיים בכלל, גם מבחינה חיצונית זה היה מנוגד לכל סעיף בשלל חוקי הפרופורציה. זה היה מוזר ולא מידתי, והיה קל לראות זאת לכל מי שרק ראה אותם יחד.

גם דוד מאיר ראה אותה והבין את הסיטואציה המורכבת הזו, ואת פניו העצובות של חיים המחפשות מפלט לברוח מהפלונטר אליו נקלע. אבל דוד מאיר היה חכם כמו תמיד, הוא קלט מי שינע את השידוך הזה, ופנה לגברת בלומנטל באחריות ובאומץ לב.

"גברת בלומנטל, קודם כל תודה לך על הכל, אבל יש לנו כאן בעיה, חיים לא מרגיש מחובר אליה, הוא לא מרגיש שזה מתאים לו", אמר בקולו הנעים כשברקע נראים החתן והכלה עומדים יחד ולא מוציאים מילה זה לזו. אבל גב' בלומנטל לא ויתרה. "מה? למה? בחורה טובה ובעלת מידות, פשוט מתוקה...". דוד מאיר לא וויתר והמשיך: "כן, אבל הוא מחפש משהו אחר, מהתחלה הוא לא רצה את זה, ואני חושב שאת יודעת את זה", אמר בממלכתיות.

אבל גב' בלומנטל לא ויתרה, והפעילה את כפתור המצוקה שלה כשדכנית כשמשהו משתבש לה לפתע. "אני לא מבינה", היא אמרה עם החיוך הידוע שלה, "מה חסר לה לכלה שלנו, מקסימה כל כך. כולם כאן באו לשמוח יחד, מדוע שנהרוס את זה?", אמרה בעיניים מודאגות. אבל דוד מאיר רצה שהכלה תבין מהתחלה שהעסק לא היה כשר כאן, ולא לתת לאירוע להתחיל אולי בכדי שהאכזבה תהא פחות גדולה.

ואז הוא אמר את הדבר הבא: "גב' בלומנטל, הבחור רוצה מישהי כמוך, את מבינה מה אני אומר?".

לא ציפיתי לשמוע את זה מהדוד שלי מילים כאלו, בפרט שהוא דמות רוחנית ולא רק עבורנו.

הייתי בהלם מוחלט.

גב' בלומנטל הבינה שעלינו עליה, היא הבינה די מהר שהשידוך הזה לא מתאים מכמה היבטים, ושאת הדוד הזה היא כנראה פספסה ודווקא אותו לא פגשה עדיין. היא גם הבינה בדיוק את השפה עימה הוא דיבר, את המילים עימם הוא בחר להשתמש, היא הבינה הכל ושתקה, שזה כשלעצמו דבר גדול להצליח להשתיק את גב' בלומנטל.

אבל אל תדאגו, כמו שהיא ידעה בהצלחה גדולה לגרום לחיים להגיע לוורט ללא מכשול גם אם הוא לא רוצה את הכלה שלו, כך היא ידעה להוריד את הכלה מהשידוך הזה גם אם היא רצתה אותו. ומאז... לאח שלי חיים חזר הצבע לפנים, הוא התחיל לחייך אחר תקופה בה היה כבוי כל כך. חיים ביקש לשלם את הוצאות הערב לצד הכלה, ואכן, דוד מאיר דאג לכך שיקבלו הכל עד לפרט האחרון אותו הוציאו.

חיים לאחר זמן לא רב נישא למלכה, מישהי שבאמת מתאימה לו ולא בגלל איך שהיא נראית, אלא בגלל שאותה הוא בחר. בעלת השכלה בחינוך, ובת למשפחה תומכת ובעלת אמצעים.

• • •