ימי המלחמה, הם ימים קשים ומאתגרים לכולם. הלחץ מהאזעקות, הפחד מהנורא מכל וההתמודדות עם השגרה שנקטעה. הורים לילדים נאלצים להתמודד גם עם הפחד והשאלות של ילדיהם, ובכדי שתוכלו לתת להם את התשובות הטובות ביותר, שוחחנו עם היועץ החינוכי משה אריה כהן, שמסביר כיצד להתנהג עם ילדים ומתגברים בימי המלחמה, מה לספר להם ומה לא, וכיצד להתמודד עם התנהגויות חריגות.
>> למגזין המלא - כנסו
כולנו בתקופה קשה, אבל אתה בוודאי בתקופה עמוסה מאד... כיצד נראית השגרה שלך בימים אלו?
"קודם כל אנחנו באמצע לעכל את מה שקרה. לי אישית לקח קרוב ל-24 שעות עד שהצלחתי להתעשת ולהתחיל לחשוב מה לעשות. לשם השוואה – בשונה מאסון מירון שכולם היו מסוגלים מיד לתפקד וידעו מה לעשות וכיצד להתנהל – האירוע הזה דרמטי ורציני ותופס את כולנו בפחד וחרדה.
"שלחתי כמה מאמרי חיזוק, וגם עשינו משדר חירום ובו דיברנו על הצעדים לבניית חוסן מנטלי, ועל פתרון בעיות כמו ילדים שקשה להם להירדם, או מתבגרים שמתקשים להתמודד עם המצב".
בוא ניקח חתך רוחב של בחורים, בנות סמינרים וילדים, איך הם מרגישים ומתנהגים בימים אלו?
"קודם כל נחלק את זה בין אלו שאין להם לימודים לאלו שיש להם. אלו שיש להם לימודים מצבם טוב יותר. יש להם מסגרת והם פחות משועממים ולא צריכים להגיע למריבות עם האחים וההורים שלהם. בנוסף, יש להם את התמיכה של בני גילם – של אנשים שנמצאים איתם באותה הסירה ומבינים אותם, בניגוד לחלק מההורים שלפעמים עשויים פחות להבין את הילדים.
"הם גם מתפקדים, יש להם פעילות חברתית ומסגרות שהם צריכים לעמוד בהם, למרות שגם לאלו שיש מסגרות יש לפעמים לחץ של ההורים שחרדים לשלומם, והם עשויים גם להתמודד עם חרדות בשל המרחק מההורים.
"לעומת זאת אלו שאין להם לימודים, לבד מהחרדות והפחדים אין להם סדר יום, הם יותר חשופים ל'נייעס', אין להם את הקשרים החברתיים, וההורים כועסים עליהם על זה שהם לא מתפקדים. יש כאלו שהחרדה שלהם באה לידי ביטוי בהצקה לאחים או באכילה רגשית הכוללת פתיחה אינסופית של המקרר, וכמובן שחברים עלולים גם להראות להם סרטונים שמחרידים אותם, וכמובן שיש את הפן הרוחני ובדומה למה שראינו בתקופת הקורונה".
איך מסבירים טבח כזה לנו ולילדים?
"אם ניקח את השאלה לפרספקטיבה רחבה יותר - הרי יום אחד הבן שלך ישאל אותך שאלות על השואה ועל העובדה שהוא חלק מהעם הכי נרדף בעולם. ואתה תצטרך להסביר לו את המציאות שבה כל כך הרבה אנשים רוצים להרוג אותו".
איך מסבירים דבר כזה לילדים בצורה נכונה?
"נתחיל מקו שחשוב שיהיה ברור לכל אורך הדרך. במקרים שמתעורר ספק מה לספר לילדים, חשוב לזכור שחשוב לומר להם את האמת ולא לטאטא. כשילד יודע שאבא אומר את האמת הילד סומך על ההורים שלו ויודע שהוא יכול לתמיד לפנות אליהם ולשאול אותם שאלות.
"מצד שני גם לא לספר יותר מדי, זה מיותר - צריך למצוא את דרך האמצע ואני תמיד מציע לספר את העובדות היבשות מבלי להיכנס לפרשנויות. זה מייצר אמון והילדים סומכים עלינו גם באופן כללי - הם גם סומכים עלינו שהידע שאנחנו מוסרים להם זה אכן המידע שקרה.
"וכאן מגיע השלב שבו אנחנו צריכים למסגר את האירוע. כשאנחנו מתחילים למסגר ומספרים את הסיפור עם התחלה אמצע וסוף - הילד לא מחפש עוד מידע וגם לא נכנס לחרדות, וזה גם מה שמונע פוסט טראומות, כי לדוגמה באסון מירון, כשילד ידע מה קרה בגלל הקושי לספר לו - הילדים חוו מכך פוסט טראומה קשה יותר.
"חשוב לא לתת מידע מיותר. עובדות, בלי פרשנויות, ומתוך הדברים האלו מגיע גם החלק של האמונה – לדבר עם הילדים על כך שהקב"ה מנהל את העולם, והוא יודע מה טוב לנו ומה רע לנו, והרבה הרבה לדבר על אמונה. וכשאתה מדבר על העם הנכחד – אפשר להיצמד לתנ"ך – והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שתמיד הגויים רצו להרוג אותנו ובסוף ניצחנו. וכמו שעברנו את השואה, את המלחמות, וגם את פרעות תרפ"ט עם ישראל הוא עם חזק שבסוף ינצח.
"אבל עכשיו באמצע כשיש הרוגים, חשוב לדעת לא לתאר את זה בצורה הכי מפחידה. לא לטאטא, לומר תשובה, אבל אתה לא חייב לומר את כל התשובה. להוסיף מידע אתה תמיד יכול בהמשך, וככל שיש התחלה ואמצע וסוף הילדים יכולים יותר להתמודד עם זה".
השאלה היא איך אנחנו מתמודדים כרגע כשאנחנו עדיין באמצע הסיפור, ואנחנו כנראה עוד רחוקים מהסוף...
"נכון, ולכן יש חרדות. החרדות הן תגובה נורמלית למצב לא נורמלי, ואנחנו סומכים על הקב"ה שיהיה טוב ושיש מי שמנהל את העולם.
"אפשר להתמקד במשפחות שהמחבלים דילגו עליהם, אנשים שהמחבלים ראו אותם ולמרות זאת עזבו אותם. אפשר לראות גם את מעשי הגבורה והניסים, ואת זה שהם לא הצליחו לעשות את כל מה שהם רצו.
"אפשר לדבר גם על המקום הזה של כוחי ועוצם ידי שהוא לא משרת את התופעה הטובה, ואת מה שהרבה מגדולי ישראל מדברים - ביחס לאחדות מול הפירוד, ואת העובדה שכשעם ישראל מתאחד אף אחד לא יכול נגדו.
"אפשר ללמוד את שער הביטחון שמחזק מאד, אפשר לדבר על אמונה, לדבר על איזושהי ברכה ולעשות משהו בשביל הרוחניות והחיבור ,וכשמכניסים את הכל לאותה מעטפת זה מקבל תגובה אחרת. כשהורים מדברים בביטחון הילדים מקבלים ביטחון, וזה מאד חשוב".
במוצאי החג כשכל פרטי הזוועה נחשפו, ראיתי נער צעיר שהיה היסטרי לחלוטין. גמגום, מבט מבועת בפנים, ותחושה של חוסר מסוגלות לשהות במציאות הקיימת. מה היית מציע להורה לעשות במצב כזה?
"קודם כל לא להתבייש לבקש עזרה. עם ישראל עסוק בנתינה והעם הזה לא מפסיק לתת. אנשים שמו את הביזנס ואת העיסוקים שלהם בצד והם רק רוצים לתת. יש כל כך הרבה גופים שרוצים לתת מענה, אז קודם כל לא להתבייש ולבקש עזרה. אתה מרגיש חוסר אונים – תבקש עזרה.
"הדור שלנו לא היה במלחמה. אנחנו המבוגרים עוד הכרנו אנשים שעברו מלחמות, אבל הדור שלנו בכלל לא יודע מה זו מלחמה ולכן צריך למסגר את זה. הדבר הראשון חשוב זה להכיר בעובדה – לדוגמה במקרה של בחור שסיפר על הקאות בתקופה של מלחמה, שזו תגובה פסיכוסומטית שלפעמים ההורים בכלל לא מבינים אפילו את ההיגיון שבין החרדה לבין התגובה, וכשהם מבינים את הקשר זה מקל עליהם.
"כך הסברתי לבחור שמקיא באזעקות את תפקידה של החרדה – הקב"ה ברא לנו במוח תכונה מאד מעניינת – יש מערכת שאחראית לשמור על האדם בשעת סכנה הישרדותית, וכשאדם נמצא במצב סכנה שבו יתכן שהוא יצטרך לברוח הדופק שלו עולה, הלחץ דם עולה, הזעה, תגובות שקשורות ללחץ פיזיולוגי כי אם הוא יצטרך לברוח הוא חייב מיד לתפוס את הרגליים והגוף מיד מאיץ.
"כשאדם נכנס ללחץ הגוף גם מתכווץ ונדרך, יש לו פחות חמצן והתגובות שלו יותר קצרות ומערות נוספות בגוף מתחילות להגיב או פחות להגיב כי הגוף נכנס למצב חירום. האדם כל כך נעשה יותר אמוציונאלי, הוא קם ומתחיל לברוח, ויכולות להיות תופעות נוספות כמו כאבי בטן, הקאה וכל זה.
"הסברתי לבחור שמקיא באזעקות שכשקורית אזעקה כזו הוא צריך לכבות את האזעקה שבמח ולהירגע. נתתי לו תרגילי נשימה ולימדתי אותו להירגע, וכשאתה מלמד אותו את תרגילי הנשימה בשעה שהוא רגוע ומזכיר לו את זה בשעת הלחץ - הוא לומד איך לנהל את הפחד.
"האתגר הוא עם ילדים יותר צעירים ופחות מבינים – הם צריכים יותר חיבוק ומגע והם צריכים להיות בסדר ודווקא חשוב שהם יהיו במצב של בלתי נודע. כשאתה משקף את הרגש ומתקף אותו, וכשאתה מקשיב ולא שיפוטי, ונותן תסריט של התחלה אמצע וסוף, המסגור הזה עם הסגירה של האירועים זה עשוי להרגיע".
יש נערים או ילדים שחוששים לצאת מהבית. לפעמים הם גם לא מוכנים לתת להורים שלהם לצאת מהבית וללכת לעבודה, והם דורשים להיות צמודים להורים. מה אתה מציע לעשות בכזה מקרה?
"תהיו ליד הילדים. אתם לא רוצים לגלות בעוד כמה שנים שהילדים שלכם לא סומכים עליכם כי הם מרגישים נטושים. גם אם יש לזה מחיר כלכלי אל תשאירו אותם לבד. אם אתה חייב ללכת לעבודה - תביא את הילד שלך אתך לעבודה, אל תשאיר אותו לבד.
"כך אמא שהלכה לקניות והתלוננה שהבת שלה לא מאפשרת לה לצאת והיא כל הזמן צריכה להרגיע אותה בטלפון – אמרתי לה שתיקח אותה לקניות יחד אתה וזה חלק מהנזקים של המלחמה, אבל אל תפגעו בילדים שלכם".
יש לא מעט ילדים שמתקשים להירדם בלילה בתקופה הזאת. למה זה קורה, ומה אפשר לעשות?
"בוא נתחיל מהשאלה - למה לפעמים קשה לנו להירדם? במשך היום יש שיגרה, פעילות, אתגרים ואפשר לברוח מהמחשבות באמצעות עשייה, אבל בלילה הילד נמצא לבד, בחושך עם עצמו – או יותר נכון עם המחשבות, וכאן מתעוררת מערכת הדמיון. מערכת תת המודע מתעוררת ומתחילה קטסטרופה בנפש. הוא נזכר בכל מה שהוא שמע במהלך היום והדמיון מוסיף לזה נופך נוסף.
"הדבר הנוסף שחשוב להבין – זה שהירדמות זו פעולה שקורה לבד. המצבר מתרוקן והאדם נרדם, זאת לא פעולה אקטיבית כמו אכילה אלא תוצאה פסיבית. הרבה פעמים ילדים או בחורים לא מצליחים להירדם כי הם עסוקים בלהירדם – כמו שמי שעסוק להקשיב לא באמת יכול להקשיב, השינה תבוא רק כשהוא ישתחרר, ואותם אנשים שלא מצליחים להירדם – דווקא כשלא צריך אותם ישנים הם נרדמים, כי כשהם לא עסוקים בלהירדם הגוף מאפשר את השינה.
"ולכן כשילד לא נרדם - אפשר להציע לו לשכב בלי להירדם, לקרוא ספר, להירגע, ולא לנסות להירדם, ורק כשהוא יפסיק לנסות להירדם, הוא יירדם.
"טעות נוספת שמוכרת היא כשילד הולך לישון מאוחר כי הוא יודע שבכל מקרה לא יירדם. זו טעות, כי אתה הורס את סדר היום ורק מעצים את הבעיה. וכשילד בתקופה הזאת רוצה לישון רק באור ולא בחושך כדאי לאפשר לו ולבוא לקראת, ולכן חשוב לשחרר את זה, ללכת לישון בזמן אבל לשחרר ולומר לילד שזה נורמלי שהוא לא נרדם".
מה היית מציע לעשות עם ילדים קטנים שלא קולטים מה שקורה? האם היית מנסה לפתח שיחה ולדבר איתם, או שעדיף שימשיכו לחיות בבועה ולא לדעת כלום ממה שקורה?
"אל תוסיפו מידע שלא נצרך, אתה צריך לתת לו מסגרת ולענות לו שאלות. אם הילד לא מתעניין אין עניין לשתף אותו. אבל חשוב לדעת לשמור על הביטחון שלו, ויכול להיות שהוא לא רוצה לספר לנו מה קורה למרות שהוא יודע מה קורה. אנחנו רוצים גם לשמוע את התפילות שלו ואנחנו מאמינים בתפילות שלו, וכנראה שהוא גם ישמע על זה בחוץ. ברור למשל שאם זה ילד שקורא את העיתון שלך ושל השכן אתה בוודאי צריך לספר לו ולמסגר לו את זה, ולענות על השאלות".
נקווה שיהיה סוף טוב לאירועים הנוראיים האלו, ושמעכשיו נשמע רק בשורות טובות!
office@mitbagrim-c.com
•
לתגובות:ISRAEL@KIKAR.CO.IL