ההיסטוריה חוזרת? כשראשי הישיבות חתמו בעד גיוס בני הישיבות

עדויות מטרידות אני מקבל מאז שמחת תורה, על יחס חריג בקרב אנ"ש לפיקוח נפש, וסכנת נפשות וברצוני לחלוק אתכם גולשי 'כיכר השבת' את הדברים, ולשמוע את תגובתכם.

אף אני שרגיל במסמכים היסטוריים, בתחילה תמהתי על ראשי הישיבות שחתמו על גיוס בני ישיבות, אלא שהסרטונים המזוויעים מאזורי הלחימה בדרום, (שאת רובם גולשי כיכר השבת לא נחשפו להם מסיבות מובנות), בהם נראים ילדים, נשים, וסבתות מובלים בתהלוכות בעזה, למול עיני מרצחים, ומאות גופות מרוטשות ל"ע, גרמו לי להבין שראשי הישיבות דאז, הבינו שמצב כזה עלול להתרחש על כל העם היהודי, וכל זאת שנים ספורות לאחר השואה האיומה.

כך, במסמך הנדיר, ראשי הישיבות וגאב"ד העדה החרדית הסכימו במלחמת העצמאות על שירות בפועל של בחורי ישיבה מעל גיל 23 בתפקידי שמירה והגנה בפלוגות דתיות מיוחדות, שתפקדו בפועל עד 15 שעות לשבוע, ובני ישיבות בין 17 -22 יתאמנו עד שלושה ימים בחודש, ויהיו תחת פיקוד דתי, ללא יציאה לעמדות הקדמיות.

כל זאת הוסכם רק על בחורי ישיבה שיתגייסו באופן חלקי, ושאר בני הציבור החרדי, התגייס באופן מלא.

יצוין שלמרות שכלל בני הישיבות התגייסו (במידה כזאת או אחרת כמובא לעיל), היו מספר עילוים מצומצם, שקבלו פטור גורף.

החותמים על מסמך זה:

• הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג - הרב הראשי לישראל ונשיא ועד הישיבות.
• הרב בנציון מאיר חי עוזיאל - הראשון לציון.
• הרב יוסף צבי דושינסקי - גאב"ד העדה החרדית.
• הרב איסר זלמן מלצר - יו"ר ועד הישיבות.
• הרב יעקב משה חרל"פ - ראש ישיבות מרכז הרב.
• הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי - ראש ישיבת עץ חיים.
• הרב אליעזר פינקל - ראש ישיבת מיר.
• הרב יחזקאל סרנא - ראש ישיבת חברון וחבר ועד הפועל של ועד הישיבות.
• הרב יעקב חנוך סנקביץ - ראש ישיבת גור וחבר ועד הפועל של ועד הישיבות.
• מאיר רבינוביץ - מפקד יחידת ההנדסה באיזור ירושלים בתקופת מלחמת העצמאות.

כאנלוגיה מובהקת למסמך זה, פרסם העיתונאי אריה ארליך על ביקוש אדיר בקרב חרדים נשואים ועובדים לעבור הליך חיול מהיר, ולהצטרף למערך המילואים במלחמה, וכולי תקוה שהשתדלות זו תסייע לעם היהודי העומד מול מתקפה רצחנית מאת אויבינו.

ברור לכולם שכעת מחבלי החמאס רוצחים יהודים באשר הם, לא משנה האם הם שמאלנים, ימנים, חילונים או חרדים. גם את נטורי קרתא שקיצונים מהם הפגינו בימים אלה בעד החמאס באמריקה (וכדי ביזיון וקצף), מחבלי החמאס ירצחו אותם ברגע שרק יוכלו. לכך נראה שראוי שגדולי ישראל יעיינו בשאלה קיומית זו של פיקוח נפש.

זה ברור שמהרי"ץ דושינסקי לא חפץ בהקמת מדינה יהודית חילונית, ואף התנגד לכך. אולם מטעמים של פיקוח נפש, הוא הבין שחשוב שבני הישיבות יטלו חלק פעיל בלחימה, וכל זאת שהוא התנגד להקמת המדינה החילונית! היה חשוב לו לשמור על כבודם ומעמדם של הישיבות מול קברניטי המדינה שזה עתה קמה, והסיבה העיקרית היא פיקוח נפש.

היסטוריה ממלחמת העצמאות

מכתב שכתב אחראי 'אגודת ישראל' בירושלים הרב משה גליקמן פרוש (סבו של סגן השר מאיר פרוש), אל חברי מועצת גדולי התורה בארה"ב בתאריך י"ט שבט תש"ט[1], נותן לנו להביא את גודל ההשתתפות של בני הציבור החרדי במלחמה בפועל.

הרב פרוש התייחס למקרה שהגיע קצין צה"ל למבנה ישיבה, שם שהו בחורי ישיבה, וחיפש משתמט. הקצין תפס כמה חשודים, וביניהם מספר בחורי ישיבה (שהם חויבו רק בגיוס חלקי כמתואר לעיל). או אז הגרז"ר בנגיס גאב"ד העדה החרדית העיד לקצין, מי בחור ישיבה (ושוחרר), ומי לא (וגויס), ועל אירוע זה כתב משה פרוש: "אני חושב שהתנהגותו של הקצין היתה למופת. מה אפשר לדרוש יותר מקצין משטרה לקבל אישור מהראב"ד שליט"א. אני חושב כי לא היה הקצין אגודאי והממשלה היתה כולה מורכבת משרים אגודאים, היו גם כן דורשים משמעת מהציבור".

הרבנית שולמית אזרחי ע"ה, אשת חבר להגרב"מ אזרחי זקן ראשי הישיבות (שהקב"ה ישלח לו רפוא"ש), ובתו של מרן המשגיח הגר"מ חדש, כתבה בזיכרונותיה, שאף בנות יעקב חפצו לעזור במאמץ המלחמתי, והן היו מוכנות לעשות הכל כדי להירתם. לעזרה ראשונה, העברת קשר וכו', אלא שהנהלת הסמינר הורתה להן לציית לדעת תורה, ואלו הכריעו כמובן לבל יתגייסו בשום צורה שהיא (הובא ב'המשגיח ר' מאיר - הגביע שעלה על גדותיו' עמ' 285 אותו כתבה הרבנית).

את המקורות לחלקם של בני הציבור החרדי במלחמת העצמאות חקר במשך שנים רבות ד"ר משה ארנוולד ופרסמם בספרו 'החרדים במלחמת העצמאות' (בן שמן 2017), והוא אוצר בלום של מקורות והוכחות לכך שהציבור החרדי התגייס בהמוניו להגן על שארית הפליטה בארץ ישראל במלחמה הקשה שגבתה 6373 חיילים ואזרחים.

זולת 'נטורי קרתא' (שחלקם בימינו מזדהים עם אויבינו המקיפים אותנו לכלותינו), אנו מבינים שאף גאב"ד העדה החרדית מהרי"ץ דושינסקי פעל לשם הצלת עם ישראל על ידי תמיכה בגיוס, וביקורת חריפה הופנתה גם כנגדו בביטאון 'החומה' (ראה את תגובת העסקנים האגודאים ב'קול ישראל' 28.8.47) "פיהם הכשילם".

במאמר שפורסם ב'החומה' בתאריך 22 לינואר 1948, נכתב בלעג: "אגודת ישראל זכתה להקים פלוגה דתית הלוחמת יחד עם ההגנה להקמת המולדת.... היא מעלה באימון אשר מסרו לה גדולי ישראל... היא מוכנה להפקיר את בני הישיבות עבור ההגנה...".

דברים שלא יאמנו כתב ר' עמרם בר"מ בלוי (דוד אביו של ר' מרדכי בלוי איש 'דגל התורה') בעיתון 'קול ישראל' (29.1.48 עמ' ב'): "כלום יאה ליהודי חרדי למסור את השמירה על נפשו בידי אלה אשר ראית בהם תמיד מתנגדי התורה ומתנגדיך החריפים? ובזה אתה מגדיל את השפעתם עליך ומשפיל את כבודך. זאת ועוד איך קבעת באמת שדמי דידך סמוך טפי? חבר יקר! עד היום שמשה לך היהדות החרדית כתריס נגד כל פעולה ציבורית שנעשתה ע"י החופשים... עתה ארגונך החרדי דורש ממך עבורו ליהדות החרדית".

בשיחה שערכתי עם ד"ר משה ארנוולד מחבר 'החרדים במלחמת העצמאות', נאמר לי שלציבור החרדי היה חלק גדול במלחמת העצמאות, והדבר היה מאושר אצל כל הרבנים, זולת נטורי קרתא, שברובם התנגדו. אף החזון איש השיב לשאלות רבות מחיילים אודות הלחימה, והתחושה בציבור הייתה שהוא תומך כמו שאל גדולי ישראל שמתוקף תפקידם הרשמי חתמו על המסמך המתואר לעיל. (לחזו"א והרב מבריסק לא היה לה תפקיד רשמי ב'וועד הישיבות' וב'אגודת ישראל').

גם תולדות אהרן התגייסו במלחמת העצמאות

אנחנו מדברים עם קובי ביר בנו של טוביה ביר שכיהן כמפקד גדוד בני הישיבות גדוד טוביה בתש"ח.

קובי  ביר: "הגדולה באותה השעה במלחמת תש"ח שהרבנים ולא רק הראשים לארץ ישראל עמדו לצד הלחימה, כולל ראשי ישיבות מפורסמים, כולל נטורי קרתא שהשתתפו בלחימה, כולל תולדות אהרן, ויש לי מסמכים של זה.

"הם הגיעו להבנה יחד עם מה שהיה אז 'המרכז למפקד העם' שבשעת חירום כולם צריכים לתת יד ולשמור על הייחודיות שלו".

"המטרה של 'גדוד טוביה'", אומר לי קובי, "שהם היו גדוד מיועד לגברים, היום יקראו לזה הפרדה מגדרית. זה גדוד שאפשר לבני הישיבות להמשיך וללמוד תורה במקביל לפעילות שלהם. הם למדו תורה בישיבה יומיים שלושה בשבוע, ובשאר הזמן הם פעלו בצבא, בביצור העיר ירושלים.

"הסיכום היה שבני הישיבות לא יחזיקו נשק, אלא יעסקו בביצורים. הם היו בקווי האש, והם הם פרשו גדרות תיל, ובנו מוצבים ותעלות".

קובי ביר אומר לי סקופ לא יאמן (שטרם ראיתיו בספרות המחקר על מלחמת העצמאות, אלא שכך הוא קיבל מאביו ע"ה), שהסיבה שבני הישיבות היו מוגדרים כתומכי לחימה, כי היה פחד אצל ראשי המדינה שהם יהרגו בקרבות, ומקימי המדינה דאז העריכו את בני הישיבות כשארית הפליטה של עולם התורה, והם לא רצו שהם יעמדו בקו החזית[2], ולכך היה ההסכם, שהשאיר את רובם בחיים, בעודם עוזרים ותומכים בלחימה.

"זה מראה", מסיים קובי ביר בנו של מפקד גדוד בני הישיבות במלחמת תש"ח טוביה ביר, "שבתקופה קיצונית כל כך, ידעו להגיע לעמק השווה, שכולם ירוויחו מזה".

[1] המכתב המקורי נמצא בארכיון הוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל בירושלים, וצוטט בספר 'החרדים במלחמת העצמאות' עמ' 98)

[2] ברם, ישנם מן המקורות המראים שגדוד בני הישיבות רובו המוחלט לא קיבל נשק לידיו, בגלל שפשוט לא היה נשק מיותר בירושלים, ולמעשה הגדוד התחיל לפעול בתקופה שירושלים נלחמה על חייה. הירדנים ממזרח וצפון, והמצרים מדרום שהגיעו עד רמת רחל, וכל כוחות ירושלים התגייסה להצלת העיר, ולא היה יכולת וכח אדם לאמן את בני הישיבות, או אז בני הישיבות התגייסו למטרה החשובה לבצר את העיר, משימה שהייתה חשובה וחיונית.

• לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com