ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים.
הבחירה היא מיסודות היהדות. לא רק משום שהשכר והעונש באים בתגובה למעשיו הרצוניים של האדם, אלא משום שמשמעות המעשים מבוססת על העובדה שאנחנו בוחרים לעשותם מתוך חפץ שלם ולא מכפייה. מעשה שנעשה מהכרח הרי הוא כעשייתה של מכונה. אי אפשר לראות בכך עבודת ה'.
מאידך, ידוע לנו שבית דין אמונים על ענישת חוטאים ועל כפיית המצוות. אם כן, לכאורה, הבחירה איננה חופשית לחלוטין. על פניו גם נראה מכך שיש ערך שהמצוות תתקיימנה, ברצון או שלא ברצון, שאם לא כן מדוע כופים את ביצוען. האם אכן יש ללמוד מכאן שעבודת ה' והאמונה בו יכולות להיעשות גם שלא מתוך בחירה?
נראה שלא.
ענישת החוטאים והכפייה על המצוות הן בעלות ערך חינוכי, גם כלפי החוטא וגם כלפי שאר הציבור. למען ישמעו וייראו. התורה מתרה גם שהחוטא ייענש בידי שמים כאן בעולם הזה. כיצד הדבר מתאים למגמתה למסור את קיום המצוות לבחירת האדם? התשובה פשוטה. אדם מחנך את בנו הקטן ומעניש אותו, אף על פי שהוא רוצה שבנו ילך בדרך אבותיו בלב שלם מתוך בחירה טהורה. ההנחה שעליה מבוססת מלאכת החינוך היא שיש ליצור לקטן מסגרת יציבה שלתוכה הוא יגדל, וכך יקל עליו לצמוח ולקבל את הבחירות הנכונות כשיעמוד על דעתו. אך כל העת מגמת המחנך היא שהחניך יתייצב על דרך טובה מרצונו החופשי. בדומה לכך ניתן לומר שגם העונשים, הן עונשי שמים הן עונשי בית־דין, הם שלב ראשוני בלבד שמטרתו להציב את האדם על המסלול, אך הערך האמיתי למעשי המצוות הוא רק כאשר האדם עושה אותם בלב שלם.
בעניין זה ידועים דברי הרמב"ם בפרק עשירי מהלכות תשובה, שכתב שרק להמון העם ראוי לעבוד את ה' מיראה, והשווה זאת לקטנים "שמחנכים אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה". עבודה מיראה על פי הרמב"ם היא עבודה בתגובה לתמריצי שכר ועונש, ואילו עבודה מאהבה היא "עושה את האמת מפני שהוא אמת". כלומר עשייה מתוך רצון פנימי, ללא אמצעי לחץ חיצוניים. קל לראות שלדעת הרמב"ם העשייה מתוך יראה היא מעין 'חינוך' בלבד, והיא אינה התכלית הרצויה.
נכון שיש מקום לעבדות ולשעבוד בעבודת ה', אך השעבוד צריך לבוא מתוך בחירה פנימית, ולא מכפייה. החשש מאובדן שכר גם הוא דומה לכפייה, ועל כך נאמר במסכת אבות: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס".
הבחירה באמונות ודעות
אם אין ערך למעשים הנעשים מתוך אונס, על אחת כמה וכמה שאין טעם וריח לאמונות ודעות שאדם מחזיק בהן מתוך הכרח. ה' בוחן לבבות ולא יעלה על הדעת שהוא ירצה במס שפתיים שאדם ישלם מן השפה ולחוץ.
בכל הנוגע למחשבות לא מצינו בשום מקום שבית דין כופין ומענישים על מחשבה שגויה. הסיבה לכך ברורה. אפילו כאקט חינוכי אין משמעות למחשבה שהאדם יחשוב בכפייה. למעשה אין כזו מציאות של חשיבה בכפייה. הדבר היחיד שאפשר לדמיין הוא שמפני הכפייה האדם יצהיר הצהרה שקרית, ויאמר שכך וכך הוא מאמין וחושב. במקרה גרוע יותר הוא יעבור שטיפת מוח ויאבד את יכולת החשיבה העצמאית.
מצוות האמונה בה', וכן כל עיקר מעיקרי האמונה, תלויים במחשבתו האמיתית של האדם. אדם חושב את מה שהוא חושב. אפשר לשכנע אותו, אפשר להאיר בפניו את הדרך הישרה, אך אין אפשרות לכפות אותו לחשוב נכון, ובוודאי שאין כל משמעות לאמירות שהוא יכריז עליהן שלא מתוך אמונה פנימית.
האדם נברא בצלם אלוקים. הבדלתו מן הבהמה היא בדעת שניתנה לו להבחין בין טוב לרע, ובבחירה החופשית שהוענקה לו. השלמות של צלם־אלוקים היא רק כאשר הוא מגבש את אמונותיו בעצמו ומתוך חירות. אם הוא עושה זאת בדרך של כפייה ומתוך חשש ופחד, אין כאן אדם אלא מכונה, ובכך אין שום חפץ. בנוגע למחשבות, זה נכון אפילו ביחס להמון העם, ואפילו כחינוך גרידא.
החירות לחשוב
ההגדרה של דיקטטורה היא שליטה מלווה בדיכוי ובפגיעה בחופש הדיבור. דיקטטורה אינה מסתפקת בהטלת איסורים על התנגדות מעשית לשלטון, אלא היא פועלת גם נגד חירות המחשבה. הדבר הכי גרוע עבור הדיקטטור הוא שאנשים יתחילו לחשוב בחופשיות מחשבות משל עצמם. דרך פעולתה של דיקטטורה למניעת "מחשבות אסורות" היא על ידי הנדסת תודעה. כיצד מהנדסים תודעה? ראשית על ידי שליטה על התקשורת ועל העברת המידע, ושנית על ידי שטיפת מוח שמסרסת את החשיבה העצמאית של האדם. כל אלו יחד מצליחים בעזרת מנגנונים של פחד ואימה שהשלטון מטיל על האוכלוסייה.
תחת שלטון כזה האזרחים מפסיקים להיות בני אדם. כאשר לאדם אין חירות לחשוב ולבטא את דעתו, הוא נעשה מכונה בשירות השלטון. זוהי פגיעה בשני היסודות המרכיבים את הצלם־אלוקים, בדעת ובבחירה.
הדברים תקפים גם ברמת הקהילה. עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי שכל אדם יוכל לבטא את עמדותיו בחופשיות, ולהפנים כציבור שאחרת אנו מבטלים את הצלם־אלוקים שלו. כל שכן כאשר מדובר ברבנים ותלמידי חכמים, שעליהם לחוש בני חורין לחשוב ולהביע את עמדתם בלי לחשוש מאיומים.
כאשר תלמיד חכם עוסק במחשבת היהדות והוא עושה זאת מתוך בית המדרש, כשיסודותיו מעוגנים בתורת חז"ל ובדברי הקדמונים, לא ייתכן שהוא יהיה נתון לחשש מתמיד שמא יוכרז כאפיקורס.
המשנה בסנהדרין קובעת שבדיני נפשות מתחילין מן הצד, כלומר מן הקטן ביותר שבין הדיינים. זאת על מנת לאפשר לכל חכם להביע את עמדתו. מדוע? האם לא ראוי שהגדול ביותר יאמר את דעתו וכולם יישרו איתו קו? והרי הוא גדול מהם, ומדובר בדיני נפשות החמורים! אולם המשנה מלמדת לא כך. חובתם של הסנהדרין לאפשר לחכם, גם אם הוא קטן מהם, לומר את דעתו בלי השפעות חיצוניות. רק כך מגיעים לבירור האמת. אחרת אנו עלולים שלא לשמוע את דעתו שלו, אלא רק את דעת זה שגדול ממנו.
עיקרון זה ניתן ליישום גם מחוץ לתחומי הסנהדרין, בתוך חיינו שלנו. על האווירה הציבורית לייצר מרחב בטוח שבו גם תלמיד חכם צעיר יכול לומר את דעתו, וממילא רווחא שמעתתא.
אמנם בענייני הלכה אנו מכריעים כדעה אחת כדי שלא יווצרו שתי תורות, אבל בענייני השקפה ואמונה נחלקו רבותינו בסוגיות מסוימות מן הקצה אל הקצה, ושתי הדעות הן חלק מהתורה ומהאמונה. סוגיית ההשגחה – יש שצמצמוה למינימום, כמו הרמב"ם, הרלב"ג וספר העיקרים, שאמרו שהיא רק לצדיקים גדולים ולא לרוב העם, ויש ממורי החסידות שלימדו שההשגחה היא גם על בעלי חיים ודומם. בדברים אלו אין נכון לקבוע מסמרות בכל דיון, ומכל שכן שלא להוציא החוצה בקלות דעת כל מי שחורג מהשורה. היחס הנכון הוא 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים'.
הערך במתן אפשרות לכל חכם להביע את דעתו נובע מכמה סיבות. ראשית, משום שבלא זה אנו מבטלים את הצלם־אלוקים שלו והופכים אותו למכונה בשירות המפלגה. שנית, משום שהתורה ניתנה לנו כדי להילמד באופן אמיתי, בדעתנו שלנו, ולא מתוך אינוס המחשבה. ושלישית, מפני שרק כך יש משמעות לאמונתו ודעתו של אדם, כאשר הן נובעות מתוך חירות ובחירה.