פרק ד': אנו עוסקים בהגותו של הרב פרופ' אברהם בֶּרְלִינֶר (חי ופעל בין השנים תקצ"ג (1833) – תרע"ה (1915), שכיהן כר"מ להיסטוריה בבית המדרש לרבנים בברלין בראשות הגאון רבי עזריאל הילדסהיימר, וכן היה רעו וידידו של הגאון רבי דוד צבי הופמן.
- הרב דרש: להוציא את מנהג הכפרות - מהסידורים! ואלו הסיבות
- החוקר החסידי שציטט את הרב פרופ' אברהם ברלינר - וספג ביקורת
- לא רק נגד הכפרות: הביקורת של הרב הפרופ' נגד המקובלים
המפורסם בכתביו של ר"א ברלינר הוא "הערות על הסידור", ו"לתורה ולהגנה". בספרים אלו ימצא הקורא אוצר בלום של הערות, הארות, ביקורת, וחקירות לתולדות התפילה היהודית.
מנהגים מסוימים ר"א ברלינר מחייב. אחרים שולל, מסכים, מתנגד, מעריץ או מבטל. כנגד שירת העוגב בשעת התפילה ר"א ברלינר נלחם בו בחריפות, תוך שהוא מביא מקורות הלכתיים, אך גם השקפות של מוזיקאים והוגים מודרניים.
התנגדות לאלמנטים קבליים במסגרת התפילה
חקירה מיוחדת הקדיש ר"א ברלינר לאלמנטים השאולים מן הקבלה בתוך הסידור. ככלל התנגדותו לקבלה היא גורפת, אולם לא ממניעים משכיליים, אלא מחרדה למסורת התפילה ששונתה מאז המאה ה-ט"ו. באחד מספריו הוא מקדיש פרק שלם לאמונות תפלות.
בבואו לברלין ראה ר"א ברלינר את הפרצות המרובות בדת שערך אברהם גיגר ממייסדי הרפורמה, ונלחם כנגדם בכלי זיין של התרבות החדישה, והייתה לו השפעה רבה אפילו על אלה שהתרחקו מדרך אבותיהם. הגאון רבי עזריאל הילדסהיימר כינה אותו "עמוד הקהילה".
כאמור, דביקותו העמוקה של ר"א ברלינר במסורת ישראל, לא מנעה ממנו מלהביע דעה נגד מנהגים מסומים בתפילה. אך מגמה זו לא הייתה בגלל היותו "מחדש", אלא להיפך.
הייתה לר"א ברלינר הצעה שבמקום "שלא עשני נכרי", לומר "שעשני ישראל", שזה נוסח חיובי ולא שלילי.
כראיה לדבריו שניתן לשנות את נוסח ברכות השחר, מצטט ר"א ברלינר, שישנם ברכות שהיו נהוגות בעבר כגון "שלא עשני בהמה" שמוזכרת בראשונים (ליקט יושר ועוד) שכיום אינה נוהגת.
(בענין זה הובא בשו"ת בני בנים (ח"ד א') בהאי לישנא: "ויש להביא ראיה ממנהג הנשים לברך שעשני כרצונו... וכיצד הותר להן לחדש ברכה אחרי התלמוד... ועיין בספר לקט יושר, שכתב בשם רבו בעל תרומת הדשן: אשה אומרת במקום שלא עשאני אשה שלא עשאני בהמה"... וכו'").
התרגשותו של הרב פרופ' אברהם ברלינר מכלי המקדש
לסיום נספר מעשה מופלא על ר"א ברלינר שבשנת תרל"ג (1873) ביקר בשער טיטוס, וכולו דאב למראה ביזיון כלי הקודש. את זיכרונותיו לימים כתב ביומנו 'ששה חודשים באיטליה'.
בתחילת ספרו כתב הרב ברלינר בהתרגשות לגבי ביקורו ברומא: "מטרתי הנכספת היתה... לא עתיקות רומי, אלא עתיקות ישראל!.. משאת נפשי היתה לראות ולחקור גווילי אבותי".
כשהגיע לשער טיטוס נעצב הרב ברלינר ביותר אל ליבו לראות את דמויות אבותינו הולכים שפופים עם כלי הקודש, והחל דומע. וכך כתב בלשונו המרטיטה:
"הנה עומדות רגלי תחת הקשת ובקמרון הפנימי רואות את כלי הקודש של בית מקדשינו, שולחן הזהב, המנורה על שבעת קניה והשופרות שהובאו לרומי.
"הנה רואות עיני רוחי, כיצד על אבותי, לאחר חורבן בית המקדש, לקשט עוד את תהלוכת הנצחון של אויבם, וכמנוצחים ושבוים הם נרתמים למרכבה, - ראיתי ועיני נתמלאו דמעות והוכרחתי להסב את פני. התיאור של אותם ימי אסון.. ניצב כמו חי לנגד עיני. אך תכף התעודדתי והתעוררתי. כל הסביבה המלאה חרבות זיכרון של תקופת ההוד והפאר הרומית – מזכירה אותי, שרומי כבר באה על ענשה...".
המשך יבוא...
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com