העליון מתדלק את המפגינים, והם אותו – ממש הפרייה הדדית – ואיפה המבוגר האחראי, ואנחנו מה?
בעוד הארץ דולקת ומודלקת, כמעט ואין תחום ואין בו חילוקי דעות, כמעט ואין חוג שאינו חש כי גוזלים לו את המדינה שבה הוא השקיע, חי, גר, מסר את נפשו עליה – ואל תמחק את המיותר – כי אין מיותר, הכול נכון.
הקו המבדיל בין הקהילות עובר באופן ברור ביותר, אין קושי לזהותו, אין מי שמסתיר את דעתו, בעצם ההגדרה של 'מהפכה משפטית', משייכת את המגדיר למתנגדיו, ומי שמכנהו רפורמה, הוא שייך לצד התומך.
כך אנו מגיעים למצב שבו שופט עליון, מועמד להחליף את זו הנוכחית – אסתר חיות, אומר ליו"ר ועדת חוקה, שמייצג את הרשות המחוקקת ואת הועדה שהוא עומד בראשה, כשהמשפט שאמרת מקודם שעוד דקה אתה מסיים, זהו המשפט הכי חשוב שאמרת. קרי: בית המשפט מפגין זלזול פומבי ורשמי, ולפרוטוקול בבית הנבחרים באשר הוא.
כך אנו מוצאים עצמנו במצב של תיעוב, של שנאה בין צד אחד למשנהו, 'אתה לא אח שלי', 'אתה לא יהודי', 'אתה לא חלק ממני' ('אתה בכלל נאצי').
כל צד אוחז חזק בדגל ישראל – כחול לבן, משהו שמתכלל בתוכו, מסר של טלית, של תקומה, של מדינה של יהודים – בעיקר של אחדות בין היהודים שבאו לכאן משום מקום, או ליתר דיוק, ממקומות שלא השאירו שום מקום לשום יהודי באשר הוא יהודי...
'שום מקום' כזה במקרה הטוב הוצאו היהודים ממנו החוצה מאותם מקומות שבהם הם גרו וחיו דורות על דורות, ובמקרה הגרוע יותר, הם הוכנסו לתאי גזים, שבהם הם מצאו את מותם הטראגי.
יאמר לזכותם שבתאי הגזים לא היתה הפרדה מגדרית, שם שרפו את כולנו, מבחן הכניסה היחיד היה - תלאי צהוב שמכריז על הנכנס שהוא יהודי.
אגב, רק יום קודם ערב יום הכיפורים, בעת שעמדנו בחרדת קודש והתפללנו את תפילת 'כל נדרי', וכשהחזן קרא את המשפט 'אנו מתירים להתפלל עם העבריינים', לא בטוח שהבנו או הפנמנו מה שבכלל אמרנו עם החזן.
העבריינים, הם מי שבעיני עבריינים, ויתכן מאד, שאני הוא העבריין התורן, בעייני שכני. ובכל זאת כולנו מתפללים יחדיו, ואין להפריד אותנו זה מזה.
ללא העבריינים אומרים חז"ל – אין תפילה, אין קבלה, אין סליחה, ובעצם אין כלום, ואין ממש בכל היום הקדוש יום הכיפורים.
חז"ל משווים את העבריינים לחלבונה שבקטורת, שלמרות שריחה הוא רע, אין קיום לקטורת ללא החלבונה.
מתי כבר נפנים את העובדה שאנו תלויים זה בזה, וכשלא! אז אנו תלויים זה לצד זה, ההיסטוריה כבר למדה אותנו והראתה לנו איך ההרגשה להיות תלויים זה לצד זה – כבר חווינו את התענוג המפוקפק הזה.
אנו דורות של ניצולים מאותם טרגדיות, ותמיד באו לאחר מחלוקות ושנאות.
איפה המבוגר האחראי, לאן נעלמו כל יודעי העיתים וסופרי הספרים, לאן נעלמו המנהיגים השונים, כאלה שהם חלבונה במעות או בהגדרה, או אחרים שהם בכלל לבונה (ההפך מחלבונה) בעייני עצמם.
ראש העיר ת"א יפו – שהיא עיר ואם בישראל, טייס קרב לשעבר, הוביל בזמנו בהוראת הדרג המדיני טיסה לעבר הכור העירקי, והשמידו.
זהו אותו רון חולדאי, שכיום נלחם כנגד מתפללים בדיזנגוף – בשם המכובס 'הפרדה מגדרית'.
כל הדורות ללא יוצא מן הכלל, התפללו בנפרד גברים ונשים, גם בבתי הכנסיות שבחיל האוויר בהם הוא פיקד, התפללו בהפרדה, לא נגד אף אחד, רק בעד ובהתאם להלכה ולמנהג ישראל במשך דורות רבים, ובעצם מאז היותנו לעם, עוד במעמד סיני, שהיא גם הוא כמה שזכור היה סוג של הפרדה מגדרית במרחב הציבורי – עלאק..
גם אז לאחר הפצצת הכור, היו חלוקי דעות קשים, האשימו את בגין שכראש ממשלה הוא זה שנתן את הפקודה לצה"ל לתקוף את הכור, שניצל את מעמדו כראש ממשלה, וולכן כמה שבועות לפני הבחירות, הוא נזכר לפוצץ את הכור – כדי לגרוף עוד כמה קולות.
הייתה ביקורת, היו מהלומות לא פשוטות, אך נשארנו אחים, והקב"ה היה לצדנו, ולמרות הסכנות הרבות שבמבצע הוא הוכתר בהצלחה מרשימה.
איפה אנחנו החרדים והדתיים בכלל, בכל העניין הזה, האם קריאות 'נאצים' לעבר כל מי שנראה בעייני מי מאתנו, סוג של חלבונה תורן, זהו המעשה המקרב, זהו המעשה שישמור אותנו שלא נהיה תלויים זה לצד זה חלילה.
אם לא נתעורר ומהר, לא נוכל לרחוץ את ידנו ולומר - 'לא ידנו שפכו את הדם הזה', לא רק בגלל שפיזית לא נהיה פה, אלא בעיקר שלא תהיה לנו את הזכות לומר כך.