ביממה האחרונה הרשת גועשת בעקבות ציוץ של בחור בשם אהרון נוראני שבחר לאיש השנה שלו עיתונאי חרדי צעיר בן 20. כאשר ביקורת רבה הוטחה על כך שאותו עיתונאי לא התגייס למרות שהוא עובד ואינו בישיבה, לכאורה, בניגוד לבני 20 אחרים המחויבים בגיוס.
הסאגה הזו גלשה לקבוצת מתנדבי הצלה בה אני חבר יחד עם אנשים מהציבור הכללי וגם אנשים מתונים בדרך כלל כתבו בזעם והשתלחו בצורה לא מקובלת. מה שגרם לי לבקש מהם לצאת שניה מהקיבעון המחשבתי של שנאה והאשמה, לנסות להיכנס לראש של בחור ישיבה, זה שלא ישב ולומד - ובכל-אופן לא התגייס. יודגש, אינני מתייחס אישית לאותו מקרה ספציפי של עיתונאי שאינני מכיר.
וכך כתבתי להם:
שלום לכם. גם אני עיתונאי, אומנם לא כזה מוצלח, מוכשר וצעיר כמו שנכתב על ההוא - ואני גם לא בגילו, אבל גם אני לא עשיתי צבא בגיל 18.
עכשיו, אני לא מתיימר להסביר או לייצג. גם לא נכנס לעומק הוויכוח המהותי, של מה נכון ומה לא. אני כן רוצה לנסות לתת לכם את המציאות שלו, כפי שהוא רואה אותה. בבקשה ממכם, לפני הביקורת הכואבת וההשוואות המקוממות, נסו שניה להיכנס לנעליים של בחור הישיבה החרדי. תנו לי רגע להסביר לכם למה כשאני הייתי בן 18 - הצבא לא היה אופציה.
חיפוש במילון למונח אִינֶרְצְיָה נותן לנו 3 תוצאות:
1. הֶתמֵד; נטייה להתמיד במצב קבוע ללא שינוי.
2. (בפיזיקה) כוח ההתמדה; נטייה של חומר להתנגד לשינוי במצבו, בתנוחתו או בתנועתו.
3. (בהשאלה) שגרה, אדישות.
סביר להניח שאתם מה שאתם כי ככה גדלתם. מקום המגורים שלכם, האמונות שלכם, העבודה שלכם ומהלך החיים שלכם הם כמות שהם - כי ככה היו ההורים שלכם וכך הייתה הסביבה שלכם, שבה גדלתם.
זה לא חידוש שהילד החרדי גדל במסגרת ובעולם מקובע ותבניתי. הוא הולך לתלמוד-תורה יחד עם כולם, לישיבה קטנה ואחר-כך לישיבה גדולה. הוא חלק ממערכת מאוד ברורה ומסודרת. כשאתה מקבל את הצו הראשון, זה בדרך כלל בשיעור א' או ב' בישיבה גדולה.
כל החיים גדלנו וחונכנו לערך של לימוד התורה. הבחור הליטאי מלא בפחדים מכל רגע שהוא לא לומד. לא רק שהוא לא לומד, אלא שהוא לא לומד תורה באיכות האפשרית.
לא כולם חוו את הדברים בישיבה בכזו צורה, אבל זה וודאי נכון למרבית הישיבות הליטאיות. אני יכול לתת בעצימת עיניים שורה של ציטטות שזעק עלינו המשגיח על עונשו של מי שלא לומד. "וכן, כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, או שקרא ושנה ופירש להבלי העולם והניח תלמודו - זה בכלל דבר ה' בזה", למשל.
ויש גם - "תלמוד תורה כנגד כולם", "גדול תלמוד תורה מהצלת נפשות", "גדול ת"ת יותר מבניין המקדש", "גדול ת"ת מכיבוד הורים", "גדול תלמיד חכם ממזר מכהן גדול עם הארץ", "אין העולם מתקיים אלא בזכות התורה", "והגית בו יומם ולילה", "ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך בשכבך ובקומך".
כל הזמן, כל הזמן ללמוד.
עכשיו, יש באמת אחוזים לא מבוטלים של כאלו שמצליחים לחיות ככה. הם באמת גדלים וחיים בצורה עילאית ומנותקת מהעולם הגשמי. צדיקים על מלא. ככה הם היו כבחורים וככה הם כאברכים. כל היתר, נמצאים איפשהוא באמצע.
הם לא חייבים להיות תלמידי חכמים, גאונים חריפים, או מוצלחים יותר. לימדו אותנו וחינכו אותנו שהשכר בלימוד התורה היא לא על פי התוצאה, אלא על פי המאמץ. כך שלדוגמה על פי המיתוסים וסיפורי המופת על מרן רבי חיים קנייבסקי, שהוא למד אלפי פעמים את הש"ס בבלי ולמרות שזה היה רק בבקיאות - לבסוף נעשה לו נס והוא נהיה גם גאון.
בנוסף, גם מי שלא לומד כל הזמן, אלא מצליח ללמוד רק חלק מהזמן - זה גם טוב. השכר גדול במיוחד אם זה מתוך קושי ומאמץ. "טובה אחת בצער ממאה שלא בצער". וזה בהחלט לא קל, תאמינו לי לשבת שעות על גבי שעות זה אתגר. יש המון בחורים שלא מוגדרים כ"עילויים" ולומדים רק חלק מהזמן ועדיין מרגישים שהם מקיימים את היעוד שלהם בעולם. לפעמים זה תלוי בתקופות. זמנים כמו אלול שיש חיזוק גדול הם ישקיעו וילמדו סדרים שלמים, אבל אחרי זמן שהדרייב ירד הם יסתובבו ויעשו דברים אחרים. זה גם לא קל כי זה לחיות בתוך דיסוננס תמידי ורגשות אשמה קבועים.
לי אישית היו לי תקופות שלמדתי שעות ברצף, בתענית דיבור. והרגשתי קרבת אלוקים עצומה, אבל היו זמנים שנמאס לי, שהרגשתי חסר תועלת. בישיבה קוראים לזה "משבר". בזמנו, כששאלתי את מרן הרב שטיינמן, הוא הורה לי לא לעזוב את הישיבה לחלוטין, אלא לשלב גם חסד ועזרה לזולת. אני יכול רק לשער שהשיקול שלו היה שאם אעזוב את הישיבה לגמרי, הרי שההידרדרות הרוחנית תהיה בלתי נמנעת. בסך הכל הייתי בחור טוב, בלי סמארטפון או דברים מסוג זה, די ברור לי שאם הייתי עוזב את הישיבה, מהלך חיי היה משתנה.
יש את אלו שלא לומדים כלום ולא עושים כלום. גם הם בדרך כלל מתחילים בתוך עולם הישיבות. בשיעור א' וב' הם עוד שורדים אבל יש שלב שכבר אי אפשר יותר. השעמום מביא לידי חטא כך שזה מתכון לצרות. בגדול, רוב מוחלט של הרבנים מורה לאותם בחורים ללכת לצבא.
אם נשאל בחור כזה - "למה הוא לא מתגייס?", התשובות תהיינה חלוקות. יש לצערי כאלו שגם יזלזלו בערבות ההדדית ויענו ש"הם לא פראיירים", אבל רובם יענו שלא באמת צריך אותם, שגם החילונים משתמטים, שרוב החיילים זה בזבוז זמן, ש'אני לא הולך להתגייס בשביל להכין למפקדים שלי קפה' וש'הצבא הוא לא מקום מתאים לחרדים'.
אלא מה? ברוב המקרים אותם בחורים לא יודו באופן רשמי שהם עזבו את הישיבה. הם באמת על התפר. גם הם מבולבלים בעצמם. כאן גם נכנס המחיר האישי והמשפחתי. הבחור צריך לצאת מהאינרציה בה הוא נמצא - איתה פתחנו את הטור. אם תשמעו סיפורים של כאלו שיצאו, שעזבו, ששינו את סגנון החיים, בדרך כלל זה קרה בעקבות משהו. העיפו אותו מהישיבה כי תפסו אותו רואה סרט - אז הוא יצא לעבוד. אבל באינרציה הוא היה ממשיך באותו מסלול.
זה פשוט הכי נוח. הוא נמצא קצת בישיבה, בתפילות והסדרים, ושאר כל הזמן הוא די עושה מה שבא לו. עובד, רואה סרטים, יוצא, מטייל, אוכל, ישן, מעשן, הכל על חשבון הישיבה וההורים, ולו אין שום דבר על הראש.
כשאתה בחור בישיבה, אין לך שום עול או אחריות כלכלית. כשתצא, הכל יפול עליך. לא אשכח שהר"מ שלי עשה לי חשבון: "אם תצא לעבוד כמה תרוויח? אם כל חודש סביבות שש אלף שקל כפול 5 שנים זה יהיו 360,000 שקל. לא עדיף לך לשבת ללמוד ולקבל דירה במליון או חצי מליון?".
אבל צריך לומר את האמת, השיקול הכלכלי הוא הכי לא משמעותי כשמדובר בבחור או אפילו אברך שיוצא לעבוד. כשמישהו עוזב את הישיבה - דבר ראשון הוא פוגע בהורים שלו. באבא שלו שאולי הוא אברך כולל בעצמו. באמא שלו שהתפללה כל שבת עם דמעות בהדלקת נרות שיצא לה בן צדיק, והנה עכשיו הוא עזב את הישיבה. זה גם דיבור. מדברים על זה בבית כנסת ובין החברים. זה עלול גם לפגוע בשמה של המשפחה, בשידוכים.
כמובן שרוב ההורים רוצים שיהיה טוב לבן שלהם ויעשו הכל שיהיה לבן שלהם טוב, הם ינסו לסדר לו מסגרת אחרת. ימסרו נפש, ישלמו את כל מה שאין להם, בשביל לעזור לו. אבל מבחינתם ומבחינת הסביבה, לצאת לחלוטין מהמסגרת זה מתכון לצרות, להידרדרות. כך שמה שקורה בפועל הוא, שהבחור מתחיל לעבוד בקטנה בשעות הערב. יוצא בשושו לעבוד, תחילה בדברים שלא רואים אותו בציבור, אחר כך כדרייבר, כעוזר הפקה, כעורך וידאו, וכו'... זה השלב שהוא גם יועף מהישיבה הסטנדרטית, יזרק מהפנימיה ויצטרך להתייצב ולנהל את השיחה מול ההורים שלו. הוא גם יעבור לאיזו ישיבה לבחורים עובדים שאפשר לעבוד רשמית אחרי הצהריים.
המטרה שלו ושל ההורים שלו בגדול זה לנסות למשוך זמן, עד שיתחתן ובתקווה שעד אז הוא יישאר שומר תורה ומצוות. יישאר כמו כולם, לא כבשה שחורה ומוזרה, בטח לא זאב עם בגדים ירוקים הקשורים לבלגן כזה או אחר.
אז אם תראו עכשיו בחור חרדי ברחוב, כזה שלא לומד - תשאלו אותו למה הוא לא הולך לצבא? הוא יענה לכם אין סוף תשובות ותירוצים - כשהאמת היא שאין לו את האופציה הזו, ללכת לצבא - זו לא שאלה בכלל.
אגב, לכן בעיניי יש המון מתנדבים בגופי ההצלה השונים. כי הם רוצים לתרום, הם רוצים להיות חלק. יש כאלו שזו הפנטזיה והחלום שלהם להתגייס, רק שאין להם דרך להגשים את זה. כך שלהאשים את הבחור ישירות על כך שהוא לא הולך, זו פשוט טעות. זה לא באמת בידיים שלו. תעזבו אותו.
- על אחד בשם מנדי אושר - שבגיל 37 תפס אומץ והתגייס. תוכלו לקרוא כאן - על הקושי, הדילמות והאתגרים