"נולדתי למשפחה של אחד עשר נפשות, כאשר אני העשירי ברשימה", פותח הרב אברהם רוזנפלד בסיפור חייו. כיום, הרב רוזנפלד הינו מורה בשעות הבוקר ובשעות אחרי הצהריים עוסק בליווי ילדים ונוער מתמודדים למסגרות חינוך. שמו מוכר לטיפול בהחזרת ילדים שנשרו למסגרות והוא נחשב לאיש מקצוע מצליח. אך לא תמיד דרכו של רוזנפלד ידעה הצלחה. ההיפך הוא הנכון.
>> למגזין המלא - כנסו
"אימי חלתה כאשר הייתי בגיל שבע ובגיל תשע היא נפטרה. עוד בזמן הטיפולים היא לא יכלה לגדל אותנו וכך במהלך השנים נאלצתי לאסוף את חפציי וללכת למשפחות אומנות.
"בתחילה, האחים הגדולים נשארו בישיבות בארץ ואילו האחים הקטנים – טסנו לחו"ל. חיינו שם כשנה ולאחר שחזרנו לארץ, אבא הבין שאין ברירה אלא לשים אותנו במשפחות אומנות".
"במהלך חיי התגלגלתי בכמה וכמה תחנות", ממשיך רוזנפלד ומספר, "בתחילה הייתי במשפחה שעברתי שם משהו שהוא קרוב להתעללות. מחקו את שם משפחתי, החליפו לי בכוח לשם המשפחה שלהם. מחקו את הקשר עם אבא שלי. הייתי חייב לדווח להם על כל מעשיי, ואפילו זה גלש לאלימות", מציין רוזנפלד ולוקח נשימה.
"כל זה נפסק כשנולדה לי האחיינית השנייה. שם, הוזמנתי לקידוש לשבת אצל אחי. אבי הבין שמשהו לא מתנהל כשורה ואז לראשונה הוא פנה לרווחה לסיוע. בתחילה, כשהוא קרא לי לשיחה, פחדתי לדבר אבל מהר מאוד נשברתי וסיפרתי לו את קורותיי עד אותו היום. עוד באותו יום, בלי לבזבז זמן, הוציאו אותי משם. לקחתי את האשפתון שלי עם כל רכושי והבגדים וסוף סוף, לאחר שנה וחצי של התעללות, עברתי למשפחה הבאה. אחריה הייתי אצל עוד משפחה שיאמר לשבחה שהיא באמת הייתה מיוחדת מאוד אלי".
איך הלך לך באותם שנים מבחינה לימודית וחברתית?
"בכל השנים האלה נלחמתי על הישרדות של החיים עצמם, לא היה לי פניות ללימוד. אתה כל הזמן בהתמודדויות. הן של המנהגים שלהם, הן בשאלות שלך עם עצמך האם הם מקבלים אותך כאח או לא. תמיד הייתי 'אחר', שונה. אומנם הם נתנו לי את המקום שלי אבל הייתי אחר מהם".
שאלות של ילד אמנה
"לישיבה קטנה הגעתי בקושי. סבלתי בחברה. הייתי מציק, אוהב להתווכח. לא היה לחברה סיבה לאהוב אותי. הייתי על גבול הנשירה. בקושי פתחתי ספר ורחמו עלי – ובצדק. הרב זאב לוין זצ"ל, שהיה אישיות חינוכית מדהימה, יגע מוחו איך להכיל אותי עם כל הקשיים שלי. לולי הוא וודאי שלא הייתי נשאר בעולם הישיבות. הוא אחד האנשים שאני חייב לו את חיי הרוחניים".
זאת אומרת שהיה מבוגר אחד שהאמין בך?
"לגמרי. לולי אנשים טובים ששמרו עלי - הייתי ברחוב. בכל שלב בחיים היה לי מבוגר אחד שהאמין בי. גם אותה משפחת אומנה שהייתי אצלם, יצאו מגדרם לשמור עלי".
איך התחושות של ילד שנמצא במשפחת אומנה? מה הוא חושב לעצמו שהוא נכנס למיטה שלו, לא בבית האמיתי שלו?
"אשתף אותך בפעם הראשונה שנאלצתי לעזוב את הבית, התנגדתי ללכת למשפחה, הבטיחו לי שזה רק לקצת זמן, רק ארבעה חודשים וזה תוך רגע נגמר, כשהגעתי לביתם - עוד עם האשפתון ביד ובו כל רכושי - הייתי צריך לשירותים והתביישתי ללכת. אך כיוון שהבטיחו שזה רק לארבע חודשים, אמרתי לעצמי נו, זה נגמר מהר, אני אצליח להתאפק...".
"עוד אנקדוטה", משתף רוזנפלד, "הייתי שואל את עצמי: 'שאבא עומד להיפטר, אהיה חלק מהירושה או לא?'. למה בכלל שילד יחשוב על זה, אבל כבר חוויתי את זה על אמא ומבחינתי לגיטימי היה לעסוק בשאלה הזאת.
"אבא תמיד היה מאוד בתמונה, אבל בשל אילוצים שלא היו בשליטתו נאלץ להיות רוב הזמן בחו"ל. אומנם הוא לא היה במצב של לקחת אותנו חזרה, אבל תמיד הוא היה בקשר והיה מגיע שאפשר. דאג ותמך ככל יכולתו".
המבוגר שהיה שם בשבילי
ככה חלפו השנים ורוזנפלד הגיע לפרק 'האיש מקדש'. "הרגשתי כמו ילד מהשוק שאנשים טובים דואגים לו ומחתנים אותו.
"התחתנתי עם אישה ממשפחה מבית מדהים. מיוחדת מאוד. מהרגע שהיא שמעה ממני את אתגרי החיים היא ידעה לפתוח את ליבה ולהכיל גם את הקשיים הרגשיים שלי. היא יודעת באיזה נקודות צריך להרפות ואיפה להוביל את המצב בתבונה וחכמה. היא זו שתמכה בי שאצא לעבוד, כי ידעה שזה מה שיעשה לי טוב והיא עודדה אותי ללכת לשדה החינוך מתוך הבנה ששם יש לי מה להגיד ומה לעשות.
"מאדם שישב שעות רבות ליד הגמרא ובעיקר חלם, ממקום שהייתי עם אפס פניות ללמידה, הצלחתי להוציא תעודת הוראה בחינוך מיוחד, תואר ראשון ותואר שני בניהול מערכות חינוך".
איך התחושה, מילד שכמעט מצא את עצמו ברחוב – למטפל?
"קלישאתי או לא, אבל זה מה שאני מרגיש. הקב"ה מלווה אותי בכל צעד ושעל שלי. גם כיום וגם פעם. בכל מסגרת היה את האדם האחד הזה שידע ללוות אותי יד ביד. הוא ידע להבין את הקשיים והתסכולים, יכולתי לבכות אצלו בכי תמרורים והוא ידע לתת את הטפיחה על השכם להמשיך עם הכוחות הלאה ולא ליפול.
"בישיבה גדולה היה אברך בישיבה שסידר לי אדם לשבת ללמוד אתו ולקדם אותו כדי לקרב אותו ליהדות. כמעט כל ערב ישבתי אצל אותו אברך לארוחת ערב שכללה, אוכל טעים, שיחה וחיזוק".
אבל לא היו בעבר רחמים עצמיים? אז היו את אלו שנתנו לך את הכוחות והיו האנשים הנכונים בזמן הנכון, אבל בסוף זה אתה מול עצמך. לא הרגשת מסכן?
"הרחמיים העצמיים נמצאים כל הזמן, השאלה היא האם משתמשים בהם", מגלה רוזנפלד, "אבל היו את החכמים שידעו בחכמה להוביל אותי לא לשקוע שם. וכן, יכולתי להעניש את עצמי ולשקוע. להיות "צודק". אבל בסוף זה להעניש את עצמי ואף אחד לא יגיד מילה רעה כי הייתי מסכן וזכותי להיות כזה. אך אני החלטתי לבנות את עצמי, את משפחתי ולעשות טוב לאחרים.
"בהמשך, הבנתי שאני יכול להשפיע יותר מלהיות מורה לעשרים ילדים בכיתה ולכן הלכתי ללימודי תואר ראשון ושני. אני עוסק בהכוונה של נוער בסיכוי, אשר נמצא במצוקה ופועל להכניס אותם למסגרות חינוכיות. אני עושה ככל יכולתי להיות להם שם ברגעים הקשים שלהם.
"ההבנה שלי אליהם, הן במסגרת והן בפן המשפחתי, זה משהו שהוא הרבה מעבר למילים. אני חווה איתם יחד את הסיפור שלהם. אני שומע את הסיפורים שלהם וזה מחזיר אותי לסיטואציות שלי לעצמי. אני חייב לתת להם את המיטב שלא ישקעו, שלא יענישו את עצמם, אלא רק יעצימו".
יש כאן הרבה מסרים בכל מה שסיפרת עד כה. ובכל זאת, ארצה לשמוע ממך, מה המסר שלך לקוראים מכל סיפור חייך?
"אם בזכות מה שסיפרתי, יהיה ילד, בחור או בחורה, שמישהו יאיר להם פנים, שיעזור להם לעבור קצת פחות פגיעות חברתיות, כי הוא יבין שיש כאן ילד שמתמודד במציאות בלתי אפשרית – והיה זה שכרי".
"אחזור רגע לאותו אברך שעזר לי בישיבה גדולה", ממשיך רוזנפלד ומספר, "פעם אחת התפרקתי בפניו. 'מה הם לא מבינים אותי', 'הם לא יודעים מה אני עובר?'. הוא ענה לי: 'מה נראה לך, אתה נראה טוב, לבוש טוב, תמיד מחייך, הולך זקוף. מיליון דולר. למה שמישהו יחשוב שמשהו לא טוב לך'. זה משפט שתפס אותי מאוד. זה גרם לי להבין כמה אנשים יכולים להיראות טוב מבחוץ אבל אנשים לא יודעים לקרוא את המפה, את מה שמתחולל עמוק בנפשם. מאחורי החיוך מסתתרות התמודדות בלתי אפשרית.
"לכן, אחדד את המסר, אם מישהו יבין שמאחורי החיוך הנצחי מסתתר לב שבור לרסיסים עם התמודדת חיים לא פשוטה – אני את שלי עשיתי והריאיון הזה מצדיק את עצמו".
סגירת מעגל מצמררת
לרוזנפלד חשוב להוסיף נקודה חשובה שלעיתים עשויה לגרום להרבה אנשים להתבלבל בכל מה שקשור לעזור לזולת לצאת מהמצב ביש בו הם היו.
"למדתי כיום שאי אפשר לחיות בתחושה של 'להיות חייב' למישהו", הוא אמר ומסביר: "אל תצפו מהאדם שעזרתם לו שהוא כל הזמן יתחשב בכם ויתנהג כמו שאתם רוצים שהוא יתנהג. בסוף, אדם שנעזר על ידכם, ממשיך הלאה בחייו. רוצים באמת להיטיב למי שעזרתם לו? תנו לו להמשיך הלאה בחייו, עם השאיפות שלו, עם הדרך שלו והרצונות שלו".
כיום, כאב לילדים, מורה לתלמידים, שתף אותנו במעגל שנסגר לך?
"כשהתחלתי את שיעור א' בישיבה גדולה ויצאתי לפנימייה - זה לא היה לי פרידה מהבית אלא רצף של חיים מלאי פרידות. אב המשפחה האומנת 'הריח' את אי הנעימות שלי ולמרות שהייתי לומד בעיר מרוחקת, הוא היה מגיע שלוש פעמים בשבוע לבקר אותי. לעשות לי תחושה של בית".
רוזנפלד רוצה להמשיך למשפט הבא אך קולו נשנק: "עכשיו הבן שלי עלה לישיבה גדולה וסגירת המעגל שלי היא שאני יכול לקפוץ אליו כל זמן שהוא צריך, לחזק אותו ולעזור לו בהתאקלמות".
רוזנפלד עוצר לרגע, מסדיר את נשימתו וחותם: "כך גם עם התלמידים. לכל אחד בחירה אישית האם לשקוע או להרים את עצמו. זו בחירה שחוזרת על עצמה כל יום. בסוף בסוף, לא הרשתי לעצמי לשקוע בייאוש אלא להרים את עצמי גבוה ואת המסר הזה אני מעביר הלאה. כשאני מונע מאחרים את השקיעות במסכנות של עצמם – ואני מצליח לעזור להם לא לשקוע ביגון של עצמם – זה מהווה פיצוי ונחמה על שנות הסבל שלי. אני יודע עושה כאן משהו טוב".
- גם אתם עברתם סיפור חיים מעורר השראה או מכירים מישהו כזה? תעניינו אותנו ואולי הסיפור הבא בסדרה יהיה שלכם: ari@kikar.co.il