מחשבות בניכר
בשבילי ה'בין הזמנים' המועדף הוא - שבתי בבית ה' (או בכל בית שקט אחר) מקסימום אפשר להתאוורר באוויר הפסגות שברידינג… אבל הילדים לחצו והחלטנו שיוצאים לסיור לימודי, במעלת עם ישראל על אומות העולם, לחוות בחוש את 'אשר בחר בנו'...
אבל היה רגע אחד שקצת ערער אותי דווקא בנושא הזה.
אנחנו עומדים בתור המשתרך לאטרקציה אי שם בניכר... יש לי כמה (וכמה!!!) דקות להתבונן ימינה ושמאלה במגוון האנושי המרכיב את התור.
הבולטים הם כמובן הישראלים, (מישהו יכול להסביר אחת ולתמיד את הפלא הזה?! אוכלוסיית מדינת ישראל ביחס לאוכלוסיית העולם היא 0.001% !!! (אלפית האחוז) איך זה שהם נוכחים בצורה כה בולטת בכל מקום בעולם?!) איתם גם אזרחים משאר מדינות העולם, אומות ודתות שונות. אני עומד יחד איתם בתור, ופתאום מתגנבת אל מוחי שאלה: במה אני שונה מהם? כולנו עומדים בתור לאותה מטרה, עושים את אותו הדבר בדיוק! מדוע אני חושב שאני שונה?!
אני פותח את המגירה העליונה של התשובות, זאת שמתוכננת לפתיחה מהירה וקלה, ומשיב לשואל הדמיוני בראשי: 'עכשיו אנחנו בחופשה, באמת לא רואים את ההבדל. תבוא עוד חודש וחצי, בא' תשרי, (עדיף בשעות הצהריים כשמנגנים בבית הכנסת 'ויאתיו') ותראה מה זה אשר בחר בנו'.
המגירה עם מנגנון השליפה המהירה נסגרת, אבל עדיין לא נחה דעתי. עם ישראל הרי שונה מכל אומות העולם, ידועים דברי בעלי המחשבה על כך שלישראל יש מעמד נוסף בהיררכיית הבריאה: דומם, חי, צומח, מדבר, ו - ישראל. ברור לי שגם עכשיו אני לא שווה לשאר בני אומות העולם שלידי בתור. אלא שקשה לי לראות את השוני הזה כשכולם כאן עושים בדיוק את אותו הדבר.
התשובה האמיתית הייתה במגירה אחרת, לא זו של החידושים הגדולים, זו של הדברים הפשוטים, ויש בה מבט חשוב לחיים, חשוב מאין כמוהו.
היהודי והגוי באמת שווים בפעולות רבות אותן הם עושים, ההבדל הוא במניע של הפעולה. לכל פעולה שאדם פועל יש שורש ומניע. המניע הוא נשמתו של הדבר ושם קיים ההבדל הגדול. וכשם שאין הבדל משמעותי במראה החיצוני בין היהודי לגוי, משום שההבדל הוא לא בגוף אלא בנשמה. כך גם לגבי פעולות רבות שאנו עושים אותן בדיוק כמו איוון וג'ון, אוכלים, שותים, עמלים לפרנסתנו, ונופשים, בדיוק כמוהם, ההבדל הוא בנשמה של המעשה.
את השורש של המעשה קובע האדם. אני יכול להחליט לאכול בשביל שיהיה לי כח לעבוד את ה' או סתם כי אני רעב. זה חייב להיות אמיתי וכן. בקלות אפשר להפוך כל דבר גשמי לרוחני בצורה מלאכותית, אנחנו עמוסים מזה בדור שלנו. טיול בצפון או באירופה שמוגדר כהשתטחות בקברי צדיקים, זלילת מאכלי שבת מליל שישי לכבוד שבת קודש וכן הלאה. אבל כאשר יוצקים בכנות וביושר תוכן רוחני ומהותי לתוך המעשים זה מרומם אותם מסתם מעשי חולין למעשים מהותיים שיש להם משמעות.
אני מבין פתאום דבר פשוט, כולם עושים כאן את אותו הדבר, אבל אם אני עושה את זה ממניע ומשורש של קרבת ה', כמו מנוחה לצורך לימוד התורה ועבודת ה', אני במקום אחר לחלוטין. ואם לא, אז אני כמו עוד רומני שעומד כאן בתור. אני יכול להיות כמוהו או לגמרי ברובד אחר, זה לא אומר שיהיה לי מותר לעקוף אותו בתור (כמו שמשום מה ישראלים רבים חושבים) אבל זה יצדיק בהחלט את העובדה שפיזמתי לעצמי את מילות השיר 'והבדילנו מן התועים' בניגון הקלאסי.
***
החופש מגיע עכשיו לסיומו, והתובנה הזאת רלוונטית פי כמה לחיי היום יום. אתה יכול לעסוק במלאכתך, כמו זה שחולק איתך את השולחן, שניכם עושים את אותה עבודה בדיוק ועדיין יכול להיות ביניכם הבדל עצום. כאשר יש לחיים שלך שורש רוחני, כשיש עוגן של לימוד תורה וקרבת ה', אז זהו הציר המרכזי שסביבו סובבים חייך, ואו אז העבודה היא הקמח לתורה, היא כמו ששת ימי המעשה לשבת, היא מהווה הכנה ואמצעי להגיע אל נקודת הרוח.
אם תשכיל לייצר את ה'סנטר' הרוחני הזה - של החיים שלך, אתה אולי תמשיך להיראות כמו כולם סביבך, אבל אתה ממש לא כמו כולם. גם היהודי נראה בגופו כמו הגוי אבל באמת הוא כל כך שונה. גם אתה באמת חי ברובד אחר של העולם. יש בעולם דומם, צומח, חי, מדבר, ישראל, וישראל שיש לו חלק בתיקון העולם במלכות שד-י, - וזה אתה. אתה יכול להמשיך להתנהג רגיל, לא צריך שכולם מסביב ידעו מי אתה באמת. אבל זו האמת. אתה שונה לגמרי. אתה חי ברובד אחר של הבריאה!.
אולי רק תפזם משהו…