היום לא הגעתי לבסיס. שמחה משפחתית. יש פקודה מיוחדת ממטכ"ל המסדיר את כל עניין החופשות והשחרורים. בדקתי ובמקרה נכתב במפורש כי "החייל זכאי לחופשה של 24 שעות כדי להשתתף בשמחה משפחתית כשקרבת בעל השמחה לחייל היא מדרגה ראשונה". אז כתבתי מכתב למ"כ שהעביר למ"פ שהתקשר אלי ואמר לי שזה מאושר. בהחלט מרגש.
>> למגזין המלא - כנסו
אני עסוק בשמחה ויוני מתקשר לעדכן שהאווירה בבסיס לא אותו דבר בגלל שאני לא נמצא ושאולי לי יש אישור מהפקד אבל מי ידאג לטירונים? שאלתי אותו מה תכלס הם עושים. מתברר שהכשרות והשתלמויות. כל כיתה וההשתלמות שלה, לאנו"ח (אגף נפגעים וחללים) היה מפגש עם קצין שבאזרחי מפקד בזק"א, הוא הראה להם עשרות תמונות של גופות שונות ומרוטשות, הוא טען שזה אמור לעזור להם להתמודד ברגע האמת.
איך בדיוק זה עוזר? התשובות חלוקות. יהודה אומר שהוא אמר שזה משחרר קורטיזול וחיים טוען שזה משחרר רולדין. "מה הקשר רולדין?", מתעצבן יהודה וחיים טוען שזה קשור לריח. גם הביאו להם שקית מלאה בשר מקולקל בשביל שיכירו את הריח. בקיצור לא הפסדתי הרבה. כך או כך זו עבודת קודש שלא הרבה יכולים לעשות.
הימים הבאים הם שגרה. אצלי החלק הכלכלי קצת מעיק, השלמתי עם זה שלא יהיו לי הכנסות החודש אבל המציאות טיפה מלחיצה. נפלו עלי כמה הוצאות גדולות. השבוע היה אמור להיות לי הנחייה של ערב עליו אני אמור לקבל 2000 שקל. דבר שאני לא יכול לעשות בגלל שאני בצבא. אפילו לא ניסיתי לבקש אישור להשתחרר. האמת שאני גם לא רוצה שום ימי שחרור, עם כל הבלגן והתלונות למדתי ליהנות מהמשמעת. נשמע מצחיק אבל אני לא רוצה להפסיד ימים מהחוויה הזו. להרגשה הרעה הזו מצטרף גם טלפון מזה שהולך להנחות את הכנס במקומי, ביקש להתייעץ. נתתי לו את כל המידע ועזרתי לו בכיף אבל הבטן התכווצה לי קצת.
היה לי רע כי במקביל למצבי הכלכלי היה דיבור בפלוגה בנוגע לכוכבים שלא יכולנו לנצל. זה בסך הכל 200 שקל שהיה לנו בשביל לקנות גרביים וכדומה בריקושט. הכסף הזה קיים לנו בכרטיס החוגר והדרך להשתמש בו היה לקבל הודעה בפלפון על פי המספר טלפון שמעודכן במערכת. לחלק גדול מאתנו המספרים לא היו מעודכנים או שלא היה סמארטפון בשביל לממש את הכסף הזה.
כשהתקשרנו למוקד הגיוס, אמרו לנו לפנות לשלישות הפלוגתית שיושבת בבניין שלנו למטה, אבל היה אסור לנו לעבור לשם ולדבר אתה. נאמר לנו שהנושא בטיפול, אבל ההרגשה היא יותר זלזול.
יוני מצידו שלח סרטון איך שהוא עולה לאוטובוס בבני ברק ומשתמש בכרטיס החוגר שלו בשביל לנסוע הלוך ושוב באותו רחוב: "אתם יודעים מאיזו עדה אני, חבל שלא לנצל את הכסף הזה".
היום, הכיתות של החובשים יוצאים לסימולטורים של מד"א בירושלים. אני מבואס מזה שרק תושבי ירושלים קיבלו פטור מלהגיע לבסיס ברמלה ויכולים להגיע ישר לסימולטורים. הם חוסכים גם להגיע לבסיס, גם מסדר דגל וגם בחזור הם לא צריכים להגיע לבסיס וישר חוזרים הביתה. אחד החיילים טוען שזה לא רק תושבי ירושלים, זה גם מקורבים וזה כבר ממש מקומם.
הדבר היחיד שעודד אותי זה שהצלחתי להימנע ממסדר הדגל. למרות שאני המרדן בדרך כלל, הפעם זה דווקא נתי, זה שלקח אותי כל בוקר טרמפ. כשעליתי לרכבו בבוקר אמר שיש לו פנצ'ר קטן בגלגל שמצריך אותו כל כמה ימים למלא אוויר. "אז אולי נלך לפנצריה, נתעכב ונתעכב ואז נגיד להם שאנחנו מאחרים להסעה ונגיע ישר לירושלים".
אני כמובן זרמתי מאוד, אבל התפלאתי שאיציק, המבוגר והרציני שבחבורה ושעבורו זמנים זה קודש, זרם עם החוצפה. נסענו לפנצ'רייה, חשבנו שייקח איזה חצי שעה לפחות. רק שהפנצ'ר מאכר שראה חיילים התלהב ואמר לנו: "אני עוצר הכל ועוזר לכם שלא תאחרו לבסיס". כל מה שניסינו להסביר לו שאין לחץ - לא עזר. לראשונה בחיי ראיתי גלגל מוחלף ב-3 דקות, כך שנשאר לנו הרבה זמן לבזבז בשביל שנאחר. אז ישבנו לקפה, תאמנו גרסאות והתחלנו לשלוח הודעות למפקדים על פנצ'ר ועיכובים. המפקדים כנראה לא קנו את זה יותר מידי ופשוט אמרו שכולם יחכו בבסיס עד שאנחנו נגיע. כך שהגענו אחרי מסדר הדגל ועלינו ישר לאוטובוסים.
אני קיבלתי נזיפה קטנה מהמ"כ הג'ינג'י שתפס אותי בלי בקבוק מים. אמרתי לו שזה בתיק שנמצא במבנה והוא אמר לי שאם יבוא מחבל, לא יעזרו לי תירוצים ושאזכור שהמים הם הנשק שלי. יוני טוען שהמ"כ הזה הוא עולה חדש מרוסיה ושבעבר שירת בכוח וגנר. הגיוני.
לפני היציאה, המפקד עולה ומעדכן שהם החליטו להתייחס אלינו כמו מבוגרים: "אנחנו נהיה יחד עם אזרחים רגילים, לא היינו רוצים לצעוק עליכם מול כולם אז אל תגרמו לעשות משהו שאנחנו לא רוצים. סומכים עליכם שתתנהגו כמו מבוגרים". וואללה איזו תחושת גאווה בליבי, סוף סוף סומכים עלי שאתנהג כמו מבוגר. מקווה שאצדיק את האמון המופלג הזה שקיבלתי.
מגיעים לתחנת מגן דוד אדום בירושלים. עוברים השתלמות לידה מחובשת סופר-מקצועית שלמרות שיצא לי לילד כמה פעמים, בהחלט נתנה לי מידע חשוב כל כך. הבובה אומנם יותר נראית כמו בובה שמיועדת ללימודי החייאה, נראית כמו אישה מתה, גם המערכות הפנימיות שלה לא ממש מתפקדות. איך שהתחלנו את הלידה ותרגלנו מה עושים כשחבל טבור סביב לראש התינוק, כל החלק התחתון שלה התפרק וכעת היא ודאי מתה או לפחות נשארה ללא אגן. לצערי גם התינוק יצא כחול אך אחרי החייאה מוצלחת בדיקות האפגר שלו מושלמות. לתינוק שלום. יוני טוען שהוא דומה למפקד שלנו.
עוברים את הסימולטורים. באמת חשובה הלמידה הזו. מניסיון שלי מקרים שתרגלתי על יבש, באירוע אמת פעלתי נכון. יש לנו ביחידה אנשי מקצוע מעולים שמראים לנו על ניהול זירה. עשינו גם תרגולים על פתיחות וריד ויוני אחרי שהכניס את העירוי כמו שצריך, גם פתח את הפקק והדם שלי נשפך כמים. בנס גלוי ניצלתי אבל אחד המ"כים שראה אותי מדמם בצורה מסיבית היה על סף התעלפות.
יוני ידע גם להציק בסיטואציות נוספות, הלך לעדכן את המפקד שהוא ראה אותי עם כפתור עליון סגור, המשמעות של זה, היא זעקה לעזרה ורצון להתאבד. למה? ככה! ככה זה בצבא. המפקד קרא לי ושאל אותי אם יש לי רצון להתאבד, אמרתי לו שאולי בעתיד, כרגע לא.
בהמשך היום עשיתי שיעור נהיגה על אמבולנס בדרך למבחן נהיגה וקבלת רישיון לרכב חירום. בסך הכל יום נחמד אבל בסופו אני קצת מתוסכל שבמקום לעלות לאוטובוס ולחזור הביתה, אני חייב לנסוע עד רמלה, ומשם לנסוע הביתה. עוד שעתיים של נסיעות מיותרות. אני שואל את המ"כ אם יש אפשרות לנסוע באוטובוס והוא משיב שישאל את המ"מ שענה שזה לא אפשרי. מתברר שאני לא היחיד שכעסתי על כך. בשיחת הסיום הסביר המפקד שהוא היה מאוד רוצה לתת לנו ללכת הביתה רק שכל החיילים ממוספרים ואם הוא יתן למישהו ללכת זה נקרא תקלת תחבורה שהוא אישית יענש על כך.
כעסתי, אבל שתקתי. רגע לפני שעליתי לאוטובוס אחד החיילים הגיע למ"מ וסיפר לו שהוא היה אמור לחזור הביתה באופן עצמאי אבל שכח בבסיס את כל המסמכים שלו והוא חייב לחזור אתם. המפקד אמר לו שבעיקרון זה לא אפשרי כי הכל ממוספר. אמרתי לו שאשמח להחליף, אז הוא אמר: יאללה לך. ככה אני השתחררתי ברחובות ירושלים במדי חייל. מצאתי את עצמי לראשונה בחיי הולך ברחובה של עיר במדים.
אומנם כל מי שקצת מבין יודע שאני טירון עם כומתה ירוקה. אבל מבחינתי השתחוו לי בני תמותה מדובר בחייל. חייל חרדי. איפה מישהו שיגיד לי מילה. על הדרך עצרתי בפיצוציה שנותנת 10% הנחה לחיילים במדים, אם לא כוכבים לפחות אחוזים על שווארמה.
תכלס לא היה לי את הארנק עלי ולא היה לי כסף ולא התערב בסיפור העגום שלי אף מלאך, צדיק, או סתם איזה חרדי מסיפורי הקידוש השם בהם מפנקים את החיילים בארוחה או חטיף. איך אף אחד בכל הרחוב הזה לא דאג לי ולו למלפפון או גזר? חזרתי הביתה רעב. "יש ערמת כלים בכיור", נתנה לי אשתי את המידע ואני בתור חייל שלה מיד נכנסתי לעבודה. בבית זה תמיד טירונות.
לפני שעליתי לאוטובוס חיפשתי מקום שקט להחליף בחזרה למדי ג' - לחרדי. בשירותים של המרכזית זו לא הייתה אופציה - הרצפה מלאה במי רגלים וגללי בהמות. כך שהמקום היחיד שמצאתי היה במדרגות הפנימיות של התחנה המרכזית. לא הייתי שם לבד, היו שם גם 2 בחורי ישיבה מצבא השם שישבו וגלשו באינטרנט עם שיומי תואם כשר ונער ונערה שישבו ושוחחו להם בהקפדה מוחלטת על שמירת נגיעה. כך שחיפשתי את הפינה הכי שקטה להחליף מכנסיים.
"חבל שלא עשיתי את השיטה של ישראל", חשבתי לעצמי. מה שישראל היה עושה זה ללבוש לפני מסדר הסיום את מדי א' מעל הבגדים הרגילים ובכך לחסוך לעצמו את אחת ההחלפות. יום אחד דווקא ניסתי את השיטה אבל על המזל שלי המ"כ בדיוק נכנס לכיתה בעודי נאבק בלבישת סט בגדים נוסף ולמרות שיוני ניסה להסביר לו שאני עושה את זה כי קר לי, הוא לא קנה את זה והורה לי להתלבש כמו בן אדם.
אוי טאטאאא אין לי כוח לכל זה.
ההמשך יבוא...