היום הזה מתחיל בזעזוע. התברר שאחד החיילים הרשה לעצמו להיכנס לתוך הבסיס עם רכב למרות שהוא לא קיבל אישור. למזלו, המפקדים לא יודעים מי זה כך שלרוע מזלנו כולם חוטפים צעקות. גם על זה וגם על איחורים: "כבר 3 ימים אני צועק עליכם שזמנים זה קודש ואתם לא לומדים כלום. פתחו שעון ורוצו".
>> למגזין המלא - כנסו
להפתעתנו, אורח מיוחד מנחה את טקס מסדר הדגל: יונתן הירש. האמת, קצת זלזלתי באיש ובסרטוני האוטובוס עד שראיתי אותו בפעולה. מדובר בבחור רציני, יודע לתפוס כיתה ויודע להעביר חומר. הוא קצין במילואים והוא היום הולך להיות מדריך הירי במטווח.
את שיעורו הוא מתחיל בהזכרת שמו של החייל דוד יהודה יצחק שנהרג בג'נין. במסגרת התחקירים נבדקת גם האפשרות שהוא נהרג בטעות מירי דו"צ והירש שואג עלינו שכשמדובר בנשק אין מקום לחשוב על משחקים או חוסר משמעת - המשמעות היא מוות.
הוא מעביר שיעור בטיחות בנשק, על שימוש נכון, מעצורים ותקלות. היה גם מבחן על הנחיות הבטיחות, כשבהמשך, אחד שהכניס את האצבע לתוך שמורת ההדק של הרובה קיבל בומבה לראש, אולי רק ככה הוא ילמד.
הוא מוציא את כולנו לרחבת החניה ומעמיד אותנו בח' גדולה.
"רדו ל-10 שכיבות שמיכה", הוא צועק וכולם יורדים במהירות.
רצפת האספלט לוהטת ואנחנו פותחים במהירות את השרוולים בשביל להניח עליהם את הידיים, אחרת זה לא אפשרי. כל אחד מתרגל את שלושת המצבים. שכיבה, חצי כריעה ועמידה. לאחר מכן אנחנו מחולקים לקבוצות קבוצות שיוכנסו למטווח.
הקבוצה שלי היא מהראשונות בדרך למטווח, כשלפתע עצירת פתע. המ"פ נותן לנו הזדמנות לספר מה מציק לנו. אני מספר על ההבדל בין מה שאמרו לי שיהיה "קייטנה" לבין המציאות שבהקפדה על זמנים, בין מה שהבנתי בשיחות שלי עם מנהלת החרדים בצבא על כך שתהיה לי האפשרות לעבוד בזמן הטירונות - לבין המציאות שזה לא שייך.
הוא מקשיב, מבין את המצוקה ומסביר שלא הכל בידיים שלו. לדבריו: "אני לא אחראי להבטחות שלהם וזו לא פעם ראשונה שמגיעים אנשים שסיפרו להם סיפורים וגילו שזה לא מה שהם חשבו". בנוגע למשמעת שלנו הוא אומר שלצערו יש כמה שלא ממושמעים ושהם הורסים לכולם, אבל בצבא רק ככה אפשר להחזיק ולפקד על 80 איש. "תתרגלו, ככה זה בצבא. אני רק יעודד אתכם שתוך חודש וזה נגמר".
המפקד גם מפתיע ונותן לנו ללכת לכוורת לקנות איזה ברד או חטיף. באמת זול שם. אני רק חושב על החיילים והחיילות שזה התפקיד שלהם למכור ברד. מסתפק אם הם מוגדרים כתומכי לחימה או כלוחמים ממש. אבל מי אני שאדבר - שלב ב' שכמוני - לעומת החברה האלו שמשרתים 3 שנים בצבא. אז נכון שאני עשיתי את זה מתוך החלטה שלי ובהתנדבות כשיש לי משפחה על הראש והוא חייל צעיר ואף אחד לא שאל אותו.
אבל האם באמת צריך את כולם? יש לנו הרבה ויכוחים בנושא. בגדול המחשבה החרדית היא שלצבא אין צורך בכל כך הרבה חיילים, שיש המון שמבזבזים זמן ושהמטרה שלהם היא להשפיע עלינו כ'כור היתוך'. הם מצדם טוענים, שבכך שמגייסים את כולם, יש לצה"ל את היכולת לבחור חיילים איכותיים ליחידות שנדרשות יכולות ספציפיות ושכן צריך את כולם בצבא העם. כל ויכוח כזה יסתיים בטענה שלנו על אחוזי המשתמטים בתל אביב ועל כך שאתם לא באמת רוצים אותנו.
והנה גם אחרי שאנחנו כאן, עכשיו שיתף בכאב אחד החברים בקבוצת הוואטסאפ הפלוגתית צילומסך דווקא של צייצן חרדי שלעג למשתתפי שלב ב'. לדברי הצייצן, הם עושים את השירות הזה בשביל להגיד שהנה עשינו צבא ומתגאים בכך ששירתו בצה"ל. אישית, אני לא מתרגש מהייטרים מסוגו ולא עשיתי את זה בשביל ויכוחים עם חילונים באוטובוס. אבל במחשבה שניה אני יכול להבין למה הדברים מקוממים אותי, כי יש בהם נגיעה של צדק, אי אפשר להשוויץ ביומיים וחצי שירות. אבל כל ההשוואה לא נכונה. אלו 2 דברים שונים. אי אפשר להשוות בין שירות של נער בין 18 שמגויס יחד עם כל הכיתה שלו וזה נורמה וזה כבוד וברוב המקרים גם מגניב אותו ווסאח. לבין אדם בעל משפחה שהחליט בגיל מבוגר שהוא רוצה לתרום והוא עושה זאת למרות שזה עול כלכלי ומשפחתי כאשר ברובינו לא נקבל מאף אחד מחיאות כפיים על השירות הזה. מקסימום יצעקו עלינו חרדקים (חרדים קלי דעת). יש כאן אחד שאשכרה לא סיפר לאשתו שהוא התגייס.
בנוגע לתועלת הגדולה בשלב ב', גם שם אנחנו לא מפסיקים להתווכח. לי אישית ברור לי שאני עושה את הטירונות בשביל לשמש כנהג אמבולנס במילואים, אבל יש כאלו, בעיקר באנוח (איסוף נתונים וחללים) שלא סגורים על התועלת שהם נותנים ושהם יתנו. יוסי טוען שהכל זה בשביל להראות מכסות בגיוס חרדים ודוד חושב שזה במטרה לנרמל חרדים במדים: "אחרי שאתה התגייסת אולי גם הבן שלך ילך לצבא בגיל 18".
מילאנו מחסניות. נכנסנו למטווח. כל אחד קיבל מספר מטרה ועליו דף. ירינו. פגענו. מי יותר ומי פחות. בעיקר פחות. לא נראה לי שפגעתי ולו אחד. זה מפליא אותי כי דווקא באקדח אני מעולה. המפקד ניחם את מי שלא פגע שלא נורא ושזה לא הוא, זה הכוונות של הרובים שלא מסודרות ושכל התרגול הזה היה בשביל לקבל את התחושה בנשק. נתנאל מספר שהוא קלע די הרבה בדף שלו: דף מספר 5. מתברר שגם דוד חשב ש-5 שלו ושניהם ביחד רוקנו מחסנית שלמה ויחד הם באמת פגעו.
יוצאים. יש לנו שעה המתנה לחכות לשאר החברה, מתחילים מלחמת מים. צחוקים. הרבה צחוקים. זה השלב שאנחנו כבר חברים. המון אחווה הדדית. תוך 4 ימים הספקנו להכיר היטב אחד את השני די טוב. מספיק בשביל לדעת להשתגע יחד. אבל השמחה מוקדמת והמ"כ שמזהה קצת רפיון מעמיד אותנו למסדר בו הוא צועק שאנחנו עושים לו בושות מול כל הבסיס. "כולם רואים אתכם. אתם חרדים וזה מה שאתם רוצים ששאר הבסיס יראו?". "אני מבין שחשבתם שמדובר בקייטנה", הוא צועק ומזכיר את התלונה שלי ממוקדם יותר, "לכן אתם מתנהגים כמו ילדים קטנים בקייטנה".
אני מעז להתחצף ושואל אותו אם כשהוא נותן 2 דקות לאכול ארוחת צהריים, הוא באמת חושב שנעמוד בזה או שהוא רק מחפש סיבות להעניש. הוא עונה שלצערו הוא נאלץ לתת זמנים קצרים כי גם שהוא נותן זמנים ארוכים אנחנו לא עומדים בהם, וחוץ מזה, תמיד אנחנו יכולים לבקש הארכה. אחרי השמועס (שיחת מוסר) הזה החלטנו להיות רציניים. מינינו את איציק לאחראי פנימי והוא עשה סדר, איך נעמוד בשורה כשיגידו לנו לעמוד בשורה, איך מסתדרים בח', בשלשות ורביעיות. כאלו אנחנו חיילים. כור היתוך עשו לנו.
מה שמצחיק הוא שכל השיח בינינו נהפך לעגה צבאית. אנחנו מתחילים לדבר בצעקות ונובחים אחד על השני "פתח שעון" ו"עמוד ישר כמו בזנט". משתמשים באותם משפטים שלהם. "אני יכול לתת, אני יכול לקחת", צועק עלי יוני את אחד מפתגמי ההשראה של המפקדים, אחרי שהוא אירגן לי בשקט איזה חטיף מעופש מחדר הציוד.
מכניסים אותנו חזרה לכיתה ובשביל שנמלא את הזמן מוכרז 'זמן היכרות' בו אחד מאיתנו צריך לספר על עצמו. עולה לדבר אחד הפרמדיקים, מרגש אותנו בסיפור כיצד חיסל את המחבל מכביש רמות. אותו חלאה שרצח את הילדים לבית פלאי. סיפור מטלטל שנותן קצת פרספקטיבה על שבריריות החיים.
מפה לשם אני בלחץ. אתמול נאמר לי שהיום הוא היום האחרון להביא צילום תעודת זהות בשביל לקבל אישור על הכנסת אקדח לבסיס. לא הספקתי בבית ואני שובר את הראש איפה אני יכול לצלם. הבוקר במקרה נתקלתי בפוסט בפייסבוק של קא"ב במיל׳ מפיקוד העורף שפרסמה תמונה של המחיצות ששמו לה בבסיס. תמונה מהצד השני של המחיצות. שלחתי לה הודעה, סיפרתי לה שאני אחד החיילים החרדים מאחורי המחיצות ושאלתי אותה אם יש מצב שהיא עוזרת לי: "אשלח לך צילום תעודת זהות ותבקשי מאחת החיילות בשלישות שתדפיס לי". היא אמרה שתשתדל וקיוויתי שתצליח. כך שחזרתי מהמטווח אחד המפקדים הגיש לי צילום ת"ז בפרצוף מוזר. "זה בשבילך", הוא אמר ולא יסף. קיוותי שלא אענש על התרגיל הקטן הזה שלי.
ארוחת צהריים ושוב חוזרים לכיתה הפלוגתית לשיעורים. הפעם על הדרגות השונות ועל צבעי הכומתות ומשמעותם ותארים שונים. מי שמעביר את השיעור הוא אחד המ"כים היותר אנושיים בעינינו, רק שהוא באמת לא יודע איך לתפוס כיתה וחוץ מהצעקה של "כבדו אותי אני יכבד אתכם" הוא לא מצליח להתנהל. אבל בין צעקה לצעקה אנחנו למדים על כך שהכומתה שיש לנו כעת, הירוקה, היא בעצם כומתת טירונים, כומתת כלום, כומתת בקו"ם וברירת המחדל. "עוד מעט אם תתאמצו תרוויחו ביושר את הכומתה של החייל שלנו, של פיקוד העורף". כומתה כתומה!
אז איזה עוד צבעים יש לנו: כומתה תכלת/ טורקיז בהירה - חיל התותחנים. סגולה - חטיבת גבעתי. חומה - גולני. כסופה אפורה - ההנדסה הקרבית. אדומה - צנחנים, קומנדו עוז ויחידות מטכ"ליות מיוחדות. ולסיום: "אם אתם רואים כומתה כחולה, תברחו, זה של המשטרה הצבאית".
אנחנו גם למדים על דרגות. אנחנו טירונים, שזה בעצם כלום. "אבל זה לא כלום, זה הרבה מאוד" מנחם אותנו המ"פ. בגדול, הדרגה הצבאית של כל חייל נקבעת לפי הזמן בו הוא משרת בצבא, בעיקר אצל קצינים ונגדים. ככל שהדרגה גבוהה כך גם עמדת איש הקבע הנושא אותה בכירה יותר. הדרגות בצה"ל מתחלקות לשלוש קבוצות: חוגרים, נגדים וקצינים.
אז מתחילים בטוראי משם לרב טוראי אותו מקבלים חיילים עורפיים לאחר 10 חודשים מיום גיוסם, תומכי לחימה לאחר כ-7 חודשים ולחיילים קרביים לאחר האימון המתקדם וסיום ההכשרה כלוחם. דרגה זו מורכבת משני פסים. רב סמל, סמל, סמל ראשון.
"ומאיזה שלב מקבלים פנסיה תקציבית?", שאל יוני וכולם פרצו בצחוק ובבכי.
האמת, גם עכשיו וגם אחרי שלמדנו על מערך הכוחות, הדרגות והסמלים בצה"ל, אני עדיין לא סגור על מי נגד מי. אני קצת קולט איך זה עובד אצלנו בפלוגה אז עכשיו זה זמן טוב לסיכומים על האנשים אצלנו בפלוגה.
אנחנו 80 איש בפלוגה שנקראת "פלוגת יהונתן". למיטב ידיעתי - כי המפקדים לא ידעו לענות לי - היא נקראת על שם פלוגה של "ההגנה" שהשתתפה במערכה על ירושלים במלחמת העצמאות. באותה מלחמה נפגעו רובם של הלוחמים בה ואף רבים שהיו נערים צעירים.
בפלוגת יהונתן יש את מפקד הבצפר שעדיין לא פגשנו, הוא אמור להגיע לדבר. יש את מפקד הפלוגה, איש שלא מרים קול ולא ממש נראה. בנוסף אליו יש לו סגן, גם הוא חרדי, אומרים שהם אנשי עסקים מוצלחים באזרחי.
תחתיהם יש 3 מפקדי מחלקות. יש אחד קצת מבוגר יותר, מציג את עצמו בטוויטר כ'איש משפחה, יהודי, חרדי, ישראלי, מילואימניק, אקדמי, עובד ומנפץ סטיגמות'. נתן לנו בהתחלה שיעור על ערכי צה"ל. אני ויוני קוראים לו "יפה הנפש והבלורית".
בנוסף, יש עוד אחד דתי לאומי, הוא רבש"צ ונשמע שהוא מתנדב במלא ארגונים. יש לו רובה משופצר. ניכר שהוא מלח הארץ, בכל פעם שהוא צועק עלינו רואים שזה לא באמת הוא. אנחנו קוראים לו "מתן כהנא".
אחרון חביב זה המפקד שלנו. הוא הכי דומיננטי וצועק כל הזמן. הוא מעורב מאוד ובגלל שהוא חבר באזרחי של כמה מהחיילים, אנחנו קורים לו בסוד "החבר הסודי שלי".
בנוסף להם יש את כלבי השמירה של הדמוקרטיה, אלו שמריצים אותנו. לנו יש את 'חלאס' - על שם צעקת החלאס המפורסמת ואת החתיך שתמיד מסופר. בנוסף יש את המזוקן הג'ינג'י עם הקרחת שנקרא 'בזנט' על שם "שבו כמו בזנט". יש עוד אחד קשוח אמיתי הוא עם שיער ג'ינג'י, במחלקה שלו אמרו לי שהוא רע, אבל איך אפשר להיות רע אם אתה ג'ינג'י כך שאני לא מאמין.
אחרונים חביבים הם 2 מפקדי הכיתות של מחלקה 3, יש אחד חמוד מסורתי - "כבדו אותי אני יכבד אתכם" ויש את הילד העצוב. כל הזמן הוא מסתובב עצוב. הייתי רוצה לשאול אותו אם הכל בסדר אחי, אבל אקבל עונש.
היום בבוקר חלאס צעק עלינו את נשמתו, מתברר שמישהו שלח לו הודעה בוואטסאפ בו קרא לו בשמו הפרטי. "אני לא חבר שלכם ואתם לא תקראו לי בשם שלי. זה ברור?!!".
"כן המפקד!"
בסיומו של יום, נתבקשנו להתנדב. הפעם כבר ידענו שהם בוחרים חיילים מאלו שיושבים קדימה, אז עברנו אחורה אבל המפקד שיהיה בריא הודיע שזה לא הוגן שכל פעם אלו שמקדימה נבחרים לנקות, אז הוא בחר דווקא את אלו שמאחורה. אותנו. כמה שניסינו להסביר שאנחנו אלו שאתמול אנחנו ניקנו, לא עניין אותו. הוא דרש להפסיק עם ההתחכמויות "תנקו את כל הרידג'קטים בלי משחקים".
עד עכשיו אני לא סגור מה זה ריג'קטים. בגדול היה יכול להגיד 'תנקו הכל'. אבל אנחנו שקיבלנו משימה לנקות ריג'קטים פשוט הסתובבנו במבנה וחיפשנו ריג'קטים לנקות. טוב, די עבדנו לנקות הכל, חוץ מהטוראי אשר שישב רגל על רגל ולא עשה כלום. אמר שבעדה שלו זו עבירה לנקות. כשהגיע המ"פ הג'ינג'י ושאל אותו למה הוא לא עובד, יוני התערב ואמר בביטחון שיש לו אישור ובכך הציל לו את החיים.
