אנחנו כמעט מאחרים למסדר. הגענו מאוחר לכניסה לבסיס ועכשיו צריכים להגיע למתחם שהוקצה לנו. זה מרחק כמה דקות נסיעה בתוך הבסיס הגדול של פיקוד העורף. יש כמה חיילים שקיבלו אישור כניסה לבסיס עם רכב בתנאי שיעשו שאטלים מהכניסה ועד למבנה בו אנחנו ממוקמים.
אנחנו עולים לרכב של אחד המתנדבים שלא זכר את הדרך, ומוצאים את עצמנו נוסעים סביב אבל חוששים לשאול. הסתפקנו מה יותר חמור, להגיע מאוחר למסדר דגל או לשאול חיילת איך מגיעים. בסוף מצאנו.
אתמול מינו חייל שיהיה אחראי על פריסת בצל. כן, היה נשמע לי מוזר אבל ככה קוראים לזה - הוא צריך לעדכן מי הגיע ומי איחר. לעשות רשימה ולתת למ"כ שיעביר למ"פ שיעדכנו את המ"מ.
אבל החייל שמונה לא היה מספיק מסודר ונתן למפקד רשימת שמות מבולבלת. המ"כ מתעצבן: "מה זה שמות לתפילה?! מה זה הבזיון הזה".
גם המ"פ מתערב, חורה לו על כך שלא החדרנו לליבנו את ערך הרעות שזה ערך יסוד בצה"ל: "אתם יודעים שיש כאן חייל שאיחר ויעמוד לעונש משמעתי בגלל שחיכה לקחת טרמפ את חברים שלו? איפה הרעות שלכם?! עכשיו כולכם תעמדו בשמש עד שתפנימו את ערך הרעות. ממחר, תגזרו זמנים. לא לוקחים אנשים אחרי רבע לתשע. אני ברור?".
למחרת, כשאחד החיילים הכין רשימה מסודרת ולמעלה כתב 'מסדר בצל' צעק עליו המפקד: "מה הקשר בצל? מה זה הבדיחה הזו?". מתברר שזה לא בצל, זה מצ"ל - מצבת לוחמים.
מחליפים חזרה למדי ב'. אחד החיילים הלך לשירותים והאקדח שלו נפל על האסלה ושבר אותה. הוא בא לעדכן את המפקד שכמעט פרץ בצחוק. מפה לשם נעלו את כל השירותים והודיעו לנו שכל מי שיש לו נשק פרטי אסור לו להביא אותו לבסיס עד שיתקבל אישור מיוחד ושכולם צריכים להביא צילום ת.ז. עכשיו.
אני ללא הצילום, הבאתי אותו אתמול ושלשום. היום הוא לא כאן. אני מנסה לשאול את המפקד מה לעשות והוא עונה שאין מה לעשות חייבים צילום עכשיו.
"אני יכול לצלם את זה במשרד למטה?", שאלתי אותו.
הוא הזדעזע: "המשרד מחוץ לתחום ואין שום אופציה שחייל הולך לשם. מה אתה חושב לעצמך???".
ממשיכים עם השיעורים בכיתה הפלוגתית, הפעם יש מ"כ שידבר אתנו על חשיבות הספורט. מתברר שיש לו הכשרה כמדריך ספורט, רק שאין לו הכשרה או ידע בהעברת חומר ומשמעת והוא מוצא את עצמו מתמודד עם 80 מבוגרים בהם גם אנשים כמוני וכמו יהודה ויוני. צחוק וליצנות.
כל משפט שני שלו זה צעקה של "אני יכבד אתכם אתם תכבדו אותי". כשזה לא עזר גם חלאס והמפקד הצצני נכנסו לכיתה.
"שבו במקום בזנט!!".
"הקשב המפקד", שאל יוני באדיבות מקסימה, "מה זה בזנט?".
הכיתה מתפוצצת בצחוק. ואז המ"כ הקירח שואג עלינו שלא קיבלנו אישור לצחוק ושזה לא מצחיק.
מתחיל רחש בחש. המ"מ נכנס בסערה: "יש ביקורת בכירים, אתם חייבים לסדר הכל פיקס. את כל המבנה, המתחם, הבלטות. שהכל יהיה מצוחצח. אם אני מוצא בדל סיגריה אחד, אתם תסתובבו בכל הבסיס ולא תחזרו הביתה עד שתאספו 100. הבנתם??".
"כן המפקד".
הוא גם מסביר ש"אין סיבה שתתעפצו לי בשיעור. אכלתם, ישנתם, נחתם. אני רוצה הקשבה מלאה ושתשבו כמו חיילים".
הבכירים בסוף לא הגיעו. בינתיים מתחילים שיעורים. תחילה על רוח צה"ל. אחד המפקדים מבקש מכל אחד לקרוא קטע. אנחנו מגלים את ערכי היסוד שמשמעותם הגנת המדינה, אזרחיה ותושביה ועל המטרה להגן על קיומה של המדינה, עצמאותה ועל ביטחון אזרחיה ותושביה. כמו כן אנו חייבים לאהוב את המולדת ולהיות נאמנים למדינה. אנחנו הרי מדינה דמוקרטית המהווה בית לאומי לעם היהודי.
לצה"ל יש גם תעודת הזהות הערכית. היא מתבססת על מסורת העם היהודי וערכי מוסר אוניברסליים ומה קורה כשהם מתנגשים?
אנו למדים על 10 הערכים של צה"ל בהם אהבת המולדת, אחריות, אמינות, דבקות במשימה וחתירה לניצחון, דוגמה אישית, הגנת המדינה, חיי אדם, כבוד האדם, מקצועיות, משמעת, רעות ושליחות.
אז את ערך הרעות אנחנו כבר מכירים כי נענשנו בשמו. עכשיו צועקים עלינו שהמקצועיות שלנו מוטלת בספק.
איך נאמר, החומר קצת כבד והעניין שלנו הולך ויורד. אבל המ"כים בכיתה דואגים שנהיה מרוכזים בצעקות ואיומים. מי שנרדם מעירים אותו ומעמידים אותו מאחור. חלאס, צעק כבר 4 פעמים שזו פעם אחרונה שהוא רואה מישהו מתעפץ לו, פעם הבאה הוא יעניש.
עכשיו שיעור על הנשק. הוא מתחיל בעובדה נוראית על יחידה מיוחדת שרוב ההרוגים בה מתו ממשחקים בנשק ומירי דו"צ (דו צדדי. מ"א). בשיעור על חלקי הנשק אנו לומדים על כל המכלול, על שושנת המכלול ושושנת הבריח על כוונת חרירית וכוונת המטרה. יש ויכוח אם ירי אוטומטי זה פשע מלחמה. הסבר למה לסיכת שבת קוראים כך - כי מי שיאבד אותה נשאר שבת בבסיס. וחשוב שתזכרו שפיקה לפיקה מחליקה. יהודה שואל מה זה פין פציל ויוני מזהיר אותי מבעיטה בשושנת הבריח.
הציבור בהתלהבות, בכל אופן רובים. אז אנחנו לומדים איך משיגים שיפצורים (חלקים משופרים): מהפלוגה או במכות. ולסיום איך שמים את האצבע על ההדק: רגיש פטיש אדיש. בשלב מסויים יש יותר מידי רעש בכיתה והמ"כ הג'ינג'י מפלגה 3 נותן שאגה על "1000 חברים שלו שמתו בגלל שלא נזהרו בשימוש בנשק ושזה לא בדיחה".
מגיע זמן ארוחת הצהריים. אנו מקבלים 15 דקות כולל מנחה. "אבל מנחה לבד זה 45 דקות", אומר יוני. "איך ככה ארוך?!", מתפלא המ"מ, "אתמול עשיתם את זה ב-15 דקות". יוני לא מתבלבל ומסביר למפקד את ההבדל בין מנחה קצרה למנחה ארוכה: "ואצלנו התימנים הכל ארוך יותר". המפקד מברר עם המ"פ והם מחליטים לתת שעה שלמה. אנחנו בהלם, אבל מגלים שהשעה היא אחרי שאנחנו מסיימים את היום. דהיינו על חשבוננו. תודה באמת.
אחרי צהריים תרגול על יבש. יוצאים לרחבה שם מתאמנים בעיקר על בטיחות בנשק. "לפגוע באויב לא תפגעו, לפחות שלא תהרגו את חבר שלכם", מעודד המפקד.
הנשקים כולם עם מק פורק המוודא שאין כדור בבית הבליעה. "פרוק את הנשק, טלטל הנשק", "מצב אחד, מצב שתיים". מצב אחד זה עמידה, מצב שתיים זה שכיבה.
היום לראשונה ראיתי את המ"כ מתפוצץ מצחוק. לא מדבר על חלאס שלנו, מדבר על החתיך מכיתה א2. יוני שאל אותו איזו שאלה מתחכמת והוא תפס צחוק. מרוב הבהלה שמא יתפס כבן אדם אנושי ולא כמפקד הוא פשוט יצא מהכיתה בבהלה. פתאום אהבתי אותו בלב.
יוני הזה שיהיה בריא. היום אחד החיילים מהכיתה נפל על היד ונפצע קלות. בערב, פתאום קיבל הודעת וואטסאפ שהוא חייב ללכת לביקור רופא בכפר סבא. הוא ענה שהוא בירושלים ואין באפשרותו לנסוע עד כפר סבא אבל בווטצאפ התעקשו אתו שזו ההנחיה ושהצבא שולח לו ג'יפ לאסוף אותו. לשאלתו ענה המפקד שקוראים לו יוני.
רגע לפני שהחייל ירד לג'יפ ש"חיכה לו" הוא ניסה לפנות למפקד בכיר יותר, לנסות לבטל את הטירטור המיותר הזה, אז גילה שאין כזו הנחיה ושאין מ"כ בשם יוני. מדובר במתיחה. אותו זה לא הצחיק גם לא את המפקדים שלא האמינו שיש טירון כזה חוצפן.
מגיע סוף היום ואתו מסדר הסיום. בנוסף על כל ההנחיות הרגילות והאזהרות על כך שאנו רכוש צה"ל ושאוי ואבוי אם קורה לנו משהו, המפקד קורא לכל מי שאין ברשותו בקבוק מים לצאת צעד קדימה.
>> למגזין המלא - כנסו
עשרה חיילים ללא בקבוקים, והם מקבלים את העונש הבא: "מחר אתם כל היום מסתובבים עם 2 בקבוקי מים! הבנתם אותי? זה היה ברור?".
"כן המפקד!"
המשך יבוא...