"אתה זורק עלי?!", צרח המפקד | טוראי חרדי בצה"ל משחזר את הטוב, הרע והמכוער

"תגידדד, אתה זורק עלי???!!!", צרח מפקד הכיתה.

אמירה אגבית של חבר חובש מד"א, הפכה אותי לחייל טירון שמוצא את עצמו שוכב על הספסל בלשכת הגיוס. אחרי אירוע רפואי אצל גברת מבוגרת אמר לי החבר, כונן גם הוא: "מנדי, למה אתה לא הולך לשלב ב'? זה תפור עליך. יעזרו לך גם לסיים את הרישיון לאמבולנס", אמר והדברים חלחלו. מכיר כמה וכמה אנשים שעשו את זה, כולם סיפרו על חוויה. היו שאמרו שהיה קייטנה, היו שאמרו שהיה חתיכת סבל. אבל כולם דיברו על משהו משמעותי.

אז החלטתי לקפוץ למים. האמת שבשיחה עם המנהלת החרדית הבנתי שזה לא בהכרח מתנגש עם העבודה ומהלך החיים שלי. אשתי הייתה בסוף הריון וכששאלתי אמרו שזה בחוזר הרמטכ"ל שמגיע לי חופש אם אצטרך. "ומה עם עבודה?", שאלתי, "תהיה לי בעיה להביא מחשב ולשבת במשך היום לכתוב כתבות?".

"שום בעיה", ענה לי הנציג. "בקורסים הקודמים כולם עשו את זה".

"ומה עם אירוע שאני אמור להנחות, תהיה לי בעיה לצאת?".

"בעיקרון לא, רק תצטרך להשיג אישור מהמפקדים שלך".

הייתי משוכנע שזה הולך להיות פשוט וקל, חתמתי על כל המסמכים, הבאתי את כל האישורים, עברתי בדיקה רפואית בה וודאו שיש לי דופק ונשימה. פרופיל 82 והנה אני עכשיו עומד ב-6:30 בבוקר בכניסה לבקו"ם (בסיס קליטה ומיון) בבסיס תל השומר.

הקדמה אחת חשובה: בשל הרגישות ונושא ביטחון המידע, כל השמות וכמה מהפרטים בכתבה שונו.

יחד איתי ממודיעין עילית הגיעו עוד כמה חבר'ה. כל אחד מהסיבות והמחשבות שלו. יש כאלו בגאון וגאווה כמו איציק, שעבורו זו כעין הגשמת חלום, יש לו גם שני בנים בצבא. יש עוד אחד שהגיע 'בשביל לעבור את זה', יש לו עסק ולדבריו משיחות עם חברים שעברו את זה בעבר מדובר בבדיחה. יש עוד חסיד שמגיע בשקט, לא סגור על עצמו ולא סיפר אפילו לאשתו. יש גם אברך חשוב - לא צעיר - דמות תורנית מוכרת, הוא הרגיש צורך להתגייס בשל התקופה. סוג של מימוש עצמי.

"חשוב שתגיעו בזמן", נאמר לנו ואנחנו בכניסה לבסיס כבר ב-7 בבוקר. אחרי המתנה של שעה ארוכה בחוץ וקצת דיבורים, אני מגלה אנשים שהגיעו גם מהצפון הרחוק. יש אחד שהגיע מרמת טראמפ, אחר מקרית שמונה ושלישי מנתיבות. אחרי שעה אנו נכנסים כקבוצה פנימה. ממתינים וממתינים. יש שיושבים בשקט בפינה שלהם, יש שמנהלים דיונים ערניים ויש גם שפותחים ספר. לא יודע להסביר את זה אבל דווקא מה'מזרחיסטים' יש כאן כמה שלא מבזבזים את הזמן. גמרא פתוחה נון סטופ. אני שוכב בשקט על ספסל בצד, בכל אופן זה יום ראשון אחרי לילה שלא ישנתי בו יותר מידי.

אני מגלה שמדובר בקבוצה ענקית. מחזור ענק של מעל ל-80 מתגייסים. צעירים, מבוגרים, חרדים, חסידים, חב"דניקים, נשואים, רווקים וגם כמה שבבניקים. טוב, לא יודע מה הגדרה המדויקת לשבבניקים, אבל אני לא מכיר הרבה חרדים צעירים עם קעקוע על היד.

המון חובשים בוגרי מד"א, יושבים מעשנים וצוחקים יחד. קבוצות קבוצות. שיחות עם אנשים מגלה לי שהרבה עושים טירונות במטרה להיות נהגי אמבולנס בעורף, חובשים במילואים, אבל יש גם קבוצה שמתגייסת לפיקוד העורף למטרות אחרות. מה בדיוק? גם הם לא יודעים להגיד לי. אני שוכב על ספסל, לידי ברסלבר מצפת עם פאות מדובללות. 'לאיפה הגעתי', חשבתי לעצמי.

ניגשת אלי חיילת: "סורי, מה אתם עושים כאן?". היא קצת בלחץ מכמות החרדים שהשתלטו על הרחבה. אני צוחק איתה: "באנו להחליף את כל אלו שלא מתגייסים בגלל הרפורמה המשפטית".

"אתה רציני?", היא נלחצת. ואני מסביר לה שלא. זה רק טירונות שלב ב' לא משהו רציני מידי, אבל "זה מה שאנחנו עושים למען המדינה".

הזמן ממשיך לזחול, אחרי שעתיים המתנה מעלים אותנו לאוטובוסים. כמה דקות נסיעה ואנו מוכנסים פנימה אל תוך המחנה. 2 חיילות מבקשות שנסתדר בשורות ואנחנו צוחקים בקול. 'מי יגיד לנו איך לעמוד, מי'. מניחים את התיקים והפקלאות בחדר אחסון ומשם לתוך אולם גדול, להמתנה נוספת.

"שבו בכיסאות", צועק עלינו חייל צעיר ואנחנו יושבים. אבל כמה אפשר לשבת. אז זזים לפה וזזים לשם. בכניסה למבנה חיילים לא נותנים לצאת. אני שומע חיילת מדברת בטלפון: "למה אני צריכה לשמור על ערימת אנשים בני שישים?". וואללה צודקת.

מורידים אותנו לחדרי המתנה תת קרקעיים. ושוב מעלים אותנו למעלה. זה השלב שהטרלול מתחיל להרים ראש. מתחילים לצחקק. להתלונן, לעשות הצגות. אין כמו חוויה משותפת של סבל בשביל להדביק בין האנשים. אחד מאתנו מכריז על תחרות שכיבות שמיכה, אבל אנחנו מדי עייפים לשטויות מהסוג הזה.

ושוב עוברים מקום. חלקנו מועלים בחזרה לחדר הישיבות למעלה שם מגלים שיש קבוצה אחת שכבר קיבלו מדים. נקרענו מצחוק, איך חסיד גור הפך ברגע אחד לחרדק ואיך משגיח בישיבה בירושלים נראה כמו ליצן עם כומתה ירוקה.

"לא לצלם אותי", מזהירים כמה וכמה. הרגישות גדולה. יש כאלו שאכפת להם, יש כאלו שלא. יש כאן אחד מגיד שיעור בישיבה חסידית, אומנם חב"דניק שם זו פחות בעיה, אבל לדבריו, עכשיו אמצע זמן הלימודים והוא לא רוצה שידעו להיכן נעלם. יש כאן עוד אחד שגר בגאולה: "זה מה שחסר לי בשביל שיעיפו אותי מהשכונה".

אני אישית לא חושש. אני לא עושה משהו רע ולא משהו שנוגד את הערכים והמסורת. אז נכון שצה"ל הוא לא תמיד דבר להתגאות בו, אבל אני לא מתבייש. ולמרות זו, הילדים שלי במוסדות חינוך קלאסיים. זה לא מה שיעזור לבת שלי להיכנס לסמינר אז אשתי ביקשה שלא אפרסם תמונות שלי. "מה יש לנו להרוויח מזה?", היא אמרה, "רק צרות". צודקת. אני כנראה היחיד מכל המשפחה שלי (11 אחים ואחיות) וכל המשפחה המורחבת שהתגייס, גם אם זה רק לשלב ב'. מניח שאני גם היחיד מכל הבניין שלי ומהבודדים בשכונה.

אגב, גם בקורס קבלת הכומתה וסיום המסלול - היו כאלו שהביאו משפחה. היו כאלו שהתרגשו עד דמעות. אצלי אישית, אמא שלי שאלה אותי אם זה חשוב לי. עניתי שלא קריטי בשביל לסחוב אותם ולהוציא את אבי מבית המדרש. בואו לא נקדש את צה"ל יותר ממה שהוא באמת. יותר דגש על לעשות את מה שצריך ופחות אתוס וסיפורי מורשת. זו ההתאמה לחרדים, לא רק הכשר הבד"צ ואזור נטול בנות.

תפילת מנחה. הנוסח הוא על פי החזן. כשאני ניגש לחייל בכניסה ושואל אותו "מתי אנחנו מקבלים מדים?", הוא עונה לי: "לא רלוונטי".

"מה לא רלוונטי?", שאלתי אותו

והוא צועק עלי בחזרה: "אמרתי לך לא רלוונטי! מה לא הבנת?".

הנה תורינו. נכנסים לחדר ארוך חיילים וחיילות מאחורי דלפקים. כל אחד מקבל מכנסיים, חולצה, חגורה, נעליים, גופיה ותיק גדול שנקרא קיטבג בשביל להכניס בתוכו את כל הציוד. משם לחיילת נוספת שנותנת לו גם כומתה, גרביים ושקית של ציוד. לי בטעות היא נתנה פעמיים. מה שהציל את חבר שלי מעונש אחרי שהוא איבד את הכומתה שלו.

נכנסנו לחדר והתחלנו להתלבש.

"מההההה קורה כאן?", צעק החייל האחראי, "אמרתי לכם להתלבש???".

"לא ידענו שלא מתלבשים״, הצטדקנו.

"לא כל דבר אני צריך להגיד לכם!".

כאן הוא נתן הנחיות. איך לובשים ואיך מתלבשים. לרגע הרגשתי חניך בחינוך מיוחד אבל האמת שעד לאותו רגע לא ידעתי איך מסתדרים עם החגורה המוזרה הזו וגם, איך לעזאזל סוגרים את הכפתורים במכנסיים המטופשות האלו. "למה אין רוכסן נורמלי?", שאלתי את החייל והוא השיב לי עם "לא רלוונטי".

איציק, מסתבך. משהו לא מסתדר עם הנעליים שלו. הוא קושר אותם שוב ושוב. כולם מנסים לעזור עד שאחד החיילים קולט שהוא קיבל 2 נעליים בגדלים שונות. "זה שאתם חיילים, לא אומר שאתם חייבים להיות מטומטמים, תבדקו את המידות", צועק עלינו החייל.

ארוחת צהריים. לוקחים אותנו בשורה ארוכה של זוגות לחדר אוכל. "אנחנו לחוצים בזמן", צועק המפקד. "פתחו שעון, 10 דקות סיימתם לאכול". אוכלים בטירוף רק בשביל לסיים ולחזור לאותו מקום בשביל המתנה ארוכה נוספת.

ושוב פעם המתנה ארוכה. ושוב פעם לאוטובוסים. עכשיו על מדים. לאיפה לוקחים אותנו? אף אחד לא ממש ידע. האמת שהיינו די מטורללים. אבל זו הייתה רק ההתחלה. המפקד שליווה אותנו על האוטובוס צעק עלינו, הסביר לנו איך צריך לדבר למפקד לא באדוני ולא באחי ובטח לא בשם פרטי. "אתם אומרים 'הקשב המפקד' ואם הוא רוצה הוא יקשיב". אנחנו צחקנו מההנחיה המטופשת הזו. צחקנו והוא צעק עלינו שזה לא מצחיק. אבל לא הפסקנו לגחך על העזות של ילד בן 18 לצעוק על אנשים שחלקם יכולים להיות אבא שלו.

מגיעים לבסיס. מחנה רחבעם של פיקוד העורף באזור רמלה. איך שאנחנו יורדים מהאוטובוס מתחילות השאגות. להסתדר בח'. להסתדר בשלשות. להסתדר ברביעיות. רוצו לכאן ורוצו לשם.

"אני אומר פתחו שעון", צעק המפקד, "ואתם חוזרים אחרי בקול. פתחו שעון".

הוא: "פתחו שעון"

אנחנו: "פתחו שעון"

"20 שניות ואתם מסתדרים בח' (בצורת ח)".

אז רצנו והסתדרנו. אבל כמובן שלא יכולנו לעשות את זה בעשרים שניות כך שבכל פעם הריצו אותנו למבנה וחזור. רצנו וחזרנו ורצנו עד שהוא צעק שבחיים הוא לא ראה כזו קבוצה של מטומטמים. והוא עוד חשב שהוא מקבל אנשים בוגרים ונורמליים, אבל הוא מצטער לגלות שאין לנו טיפה סדר ומשמעת.

ושוב פעם תרגילי סדר ומשמעת. מחלקים אותנו לכיתות ולמחלקות. לקח לי כמה ימים להבין מי זה מ"כ (מפקד כיתה), מ"מ (מפקד מחלקה) ומ"פ שמפקד על המ"מים, המ"כים, יש לו גם סגני מ"פים. בשלב הראשון היינו במתח מכל חייל גם אם הוא היה רק הסרס"פ שאחראי על הניקיון.

אנחנו לומדים איך לקבל את המ"פ בכבוד. נבחר נציג, זה שעומד בסוף המסדר וצריך לצעוק: "לקבלת המפקד פלוגת יהונתן תימתח להקשב. שתיים שלוש הקשב", וכולם צועקים "הקשבבב".

המפקד מגיע, מתברר שהוא לא מפקד העל הוא רק המ"מ. אבל הוא לא סתם מ"מ הוא מ"מ מוביל. לכן הוא כנראה צועק ומאיים עלינו הכי הרבה. "אני לא רוצה לצעוק אבל לצערי אתם מאכזבים, מעולם לא ראיתי כזו זילזול וחוסר משמעת, מה זה הבושה הזו????!!!".

אני כבר מתחיל להשתכנע שאנחנו ממש גרועים. אבל אז מסדרים אותנו בשורות ומעלים אותנו לכיתה הפלוגתית. "להימתח במקום, אין פלאפונים ואין דיבורים", צועק המפקד. אנחנו מתוחים. הוא נכנס נותן לנו כמה מילות תוכחה. נכנסים עוד כמה מפקדים כל אחד עם הצעקות שלו. בין לבין היו גם כמה מילים על הזכות שלנו ועל כך שכל הכבוד לנו שלמרות שיש לנו עבודה ומשפחה, החלטנו להתגייס. "אבל מהרגע שאתם כאן אתם רכוש צה"ל. אין משחקים ואין עיגולי פינות". שורת הנחיות ואזהרות ובסופם האמירה שזמני הגעה זה קודש. כולם כאן על הבוקר ב-9:00. אבוי ואבוי למי שיאחר או יעדר. "אני לא רוצה להגיע לעונשים, אבל אנחנו גם נדיח את מי שלא רציני".

אני קצת נלחץ. הבטיחו לי שתהיה אפשרות לעבוד בין לבין ורק לפני שבוע וחצי נולד לי בן, לא עשינו לו עדיין ברית בגלל צהבת. אבל באחד הימים הבאים בע"ה יהיה ברית וברור לי שלא אגיע לבסיס באותו יום. "כל מי שיודע, שיש לו משהו באחד הימים הקרובים והוא לא יכול להגיע שיכתוב את זה עכשיו על דף ויביא למפקד שלו. אחר כך לא יהיו שחרורים", מעדכן המ"פ. הוא גם מספר לנו על העורך דין ששירת במחזור הקודם שלא קיבל אישור לאף אחת מהיציאות שלו למרות כל זה שהיה עסוק.

שאלתי את המפקד על הברית של הבן שלי, הוא ענה שהוא יבדוק וכרגע זה לא רלוונטי.

היום נגמר. ממשיכים לטרטר אותנו. לאחר מעשה הבנתי שזה סתם. הייתה תקלה עם האוטובוסים והם היו צריכים למלא את הזמן בתעסוקה. בין ריצה לריצה מרוב לחץ 2 חיילים נתקלים אחד בשני ואחד נופל ופותח את הראש, קיבל גימל - יום חופש. והנה סוף סוף מסדר יציאה. "אתם רכוש צה"ל. שעה אחרי היציאה אתם מעדכנים מיקום ובכל מקרה מעדכנים הגעה הביתה. באוטובוסים לא לובשים אוזניות ב-2 אוזניים. חובשים לא יוצאים לאירועים בלי לעדכן את המפקד. לא לוקחים ולא עולים על טרמפים. מסתובבים בחוץ רק על מדי א' ובכל מקרה רפואי - תשכחו מהקופת חולים שלכם, רק ביקור רופא ולעדכן את המפקד. נתראה מחר ב-9 אפס אפס".

הגעתי הביתה באחת עשרה בלילה ועכשיו אני צריך לנסות להסביר לאשתי איך היה.

המשך יבוא...