הסיפור הבא יצמרר אתכם.
אם יש לכם לב חלש אתם מוזמנים להכין חפיסת טישו, אולם מדובר בסיפור גבורה של משפחה שמתמודדת באמונה יוקדת ובגבורה גדולה עם האסון הנורא שפקד אותם.
>> למגזין המלא - כנסו
לפעמים אסונות לא צפויים מביאים דרכי התמודדות לא שגרתיים, והדרך שבה הם בחרו להתמודד תכניס לכם בוקס לבטן הרכה.
• • •
"לפני כשנה נפטר הבן שלנו", מספרת האמא, ומשתפת באסון הקשה. "מי שלא עבר את האסון הנורא של פטירת ילד לא יכול להבין באיזה כאב מדובר. אסון שמקרין על כל תחום בחיים, אולם בין הרגעים הקשים – יש את הרגעים שקשים במיוחד: התאריכים הסימבוליים שמציפים אותך בים של כאב שאי אפשר להסביר את אפס קצהו למי שלא עבר אותו", היא אומרת.
"כל הורה חווה במהלך השנה הראשונה את התחושות הקשות שיש סביב תאריך יום ההולדת של הילד שנפטר, אולם כשהתאריך נופל על אירוע משמעותי יותר כמו בר מצווה / בת מצווה / מספרים עגולים או במקרה כמו שלנו חלאקה - זה הרבה יותר קשוח", מוסיף האבא.
אתמול, הם היו אמורים לחגוג לבנם, מחמד ליבם, יוסף חננאל את החלאקה שלו, והאירוע הזה שב והציף את הכאב הגדול:
"אני זוכרת כמו היום את יום ההולדת הקודם שלו - כחודש לפני הפטירה. הוא היה בגן הפרטי שהיה לי בבית עבור שכבת הגיל שלו, והיה לי חשוב ממש להיות עם הילדים כמה שיותר. הוא היה ילד יפה תואר ששבה את כל רואיו עם חן וקסם מיוחד. שיער זהוב, כל כך חששתי מהחלאקה שלו - איך אצליח להיפרד מכל התלתלים הזהובים... לא דמיינתי לעצמי שיום יבוא ואאלץ להיפרד - ולא רק מהם...", משתפת האם בכאב.
"כל ילד בשכונה שאני רואה שהסתפר - הבטן שלי מתהפכת והלב נשרף מגעגועים. בלכתו הוא הותיר חלל שאף ילד שיבוא אחריו ואף ילד שקיים בבית - לא יוכל למלא. כל ילד הוא עולם ומלואו. עצם מעצמותינו, בשר מבשרינו. משתדלים לנסות להודות על מה שיש אבל החור יישאר לנצח", מוסיף האבא.
"בליל הסדר בשעת הלל בבית הכנסת, זה היכה בי נורא, אחרי ההכנות המרובות לקראת החג אנחנו מגיעים חגיגיים לבית הכנסת, ופתאום זה הגיע, באמצע ההלל.
"החזן הגיע לפסוק ’אודך ה’ כי עניתני’ ואני נשברתי. התפרקתי, ופשוט התחלתי לבכות באמצע בית הכנסת. זה ממש לא היה נעים, בפרט שזה מצב שכולם ’מושלמים’ ושמחים בכל הטוב וכו’, ובדיוק אני גם רואה שעשו חלאקה לחבר של יוסף חננאל מהגן, שהיה גדול ממנו בכמה חודשים. זה ריסק אותי, אמרתי לה’ בלבי איפה אני ואיפה הפסוק, אני ממש לא רואה איך אני מודה לך על העינוי הזה, אולי עוד כמה תהפוכות וזמנים מתחלפים עד שאגיע למצב הזה, אבל בינתיים רק שורף לי נורא בתוך הלב. עד סוף התפילה לא הצלחתי להתאושש מהתחושה הזו.
"וזה היה רק תחילתו של ליל הסדר... עוד לפני שהגענו לליל הסדר בעצמו, לשירת 'מה נשתנה' ולילה הזה שמוקדש כולו לילדים...".
"בכל רגע בחיים זה מכה. בבוקר כשמארגנים ילד אחד פחות, בבישולים, בכביסות, הרגעים המשפחתיים הכל כך כיפים של הביחד, כבר לעולם לא יחזרו להיות אותו הדבר... בכל פעם שנשאר אוכל מארוחת הצהרים, אנחנו מסתכלים על האוכל שנותר עם צביטה בלב וחושבים בליבנו שזאת המנה שהיתה אמורה להיות ליוסף...", מוסיפה האמא בכאב.
אבל תאריך החלאקה של יוסף חננאל הציף את המשפחה ברגשות קשים במיוחד:
"מאז אנחנו חושבים עוד יותר על תאריך החלאקה שלו", מוסיפה האם. "אני מסתכלת על הבן הגדול ממנו, נזכרת בחלאקה שלו ונצבט לי הלב. אני מארגנת לו את הכיפה יום יום ואת הציצית, ויודעת שאם לא יבוא המשיח לא אזכה לחגוג חלאקה ליוסף חננאל...
"חשבתי הרבה על מה לעשות ביום הזה – היה ברור לי שלא נכון שלא להתייחס אליו. כשחווים טלטלה כזו גדולה אין איך לקבור את זה. חייבים ללמוד לחיות לצד זה. התפללתי לה' שישלח לי את הרעיון הנכון.
"והרעיון הנכון הגיע".
• • •
"בהשגחה פרטית מופלאה", מספר האבא, "יום לפני היומולדת השתתפה אשתי ביומיים של תדלוק והטענה לאמהות שכולות שארגנה חוי ליוש - אמו של הילד קותי ליוש שנפטר בשנה שעברה".
"קותי למד בחיידר של חמי שקישר בין המשפחות", מספרת אמו של יוסף חננאל ל'כיכר השבת'.
"הלכנו עם הילדים לחנות וכל אחד מהם בחר בלון גז. אני בחרתי בלון של "נסיך נולד". ניסיתי להתמקד במתנה שקיבלתי ביום הזה ופחות בכאב - כי ביום שכזה קשה לשאת את כל המשא הרגשי הזה. כל אחד מהילדים בחר בלון משלו, ואני הצעתי לכולם לכתוב מכתב ולהצמיד אותו לבלון. חילקתי לילדים פתקים יפים, וכך ישבנו וכתבנו ביחד - אני בעלי והילדים, מכתב ליוסף חננאל.
"סיפרנו לו על הגעגוע שלנו אליו, על הרגשות שלנו, על האהבה שאנחנו אוהבים אותו ועד כמה אנחנו רוצים לדעת שטוב לו ושהוא שמח. זה היה פשוט מבורך והילדים היו מאושרים. יצאנו לחצר, שרנו לו "היום יום הולדת", הצטלמנו כולם ביחד, והפרחנו את הבלונים לשמים בעיניים רטובות מדמעות.
"אנשים שראו את המכתב שכתבנו, כתבו לנו מכתבים, ושיתפו אותנו בכך שגם הם "שלחו מתנה לשמים ליוסף חננאל". אנשים שלא עברו את זה לעולם לא יבינו באיזה כאב מדובר, ואנחנו לא מאחלים לאף אחד לעבור מסע מייסר שכזה".
• • •
חשוב להזכיר שחוי ליוש - אמו של קותי שנפטר במפתיע בשנה שעברה, החליטה לנסות להרים את הכפפה, ולסייע למשפחות שעברו אסון שכזה להתמודד. כך מספרת לנו אמו של יוסף חננאל כי "חוי עם הלב הענק שלה לא יכלה לראות הכאב שלי ושל האימהות הנוספות ששכלו את ילדיהם, והיא פועלת בכדי לקדם חקיקה ופעילויות חברתיות עבור הורים שכולים ואחים שכולים. נושא ששקוף ממש ואין לו שום מענה כרגע".
"חוי גם העלתה את המכתב ששלחנו לסטטוס שלה ויצאה בפעילות של שליחת מתנות לשמיים לעילוי נשמתו שחיבקה אותנו כל כך", מסכם האב.
• • •
"אין לי איך להעביר בכלל מה היה שם אלו היו רגעים מורכבים, מצד אחד מרגש, ומנגד כואב ושורף את הנשמה. ועם כל זה תחושה חזקה של חיבור לילד שאיננו כאן מול העיניים ואינו נתפס בחושים.
"אני בטוח שב’אני’ של פעם הייתי צוחק על עצמי על מה שעשיתי עכשיו, אבל היום אני מבין שכמה שחשבתי שפעם הבנתי מה זה להיות אבא שכול (והכרתי כמה מקרוב) – לא הבנתי.
"הסביבה צריכה להבין שהיא לא מבינה. ולנסות לחבק כמה שאפשר. אולי הכי פשוט במקום להיאלם דום לגשת ולשאול האם טוב לכם שמדברים, או לא? החיבוקים האלה דרושים ממש על מנת להמשיך הלאה בחיים, ואולי גם להציע עזרה, אבל מתוך רגישות מלאה, לצרכים של המשפחה השכולה", הוא מסכם.
• • •
ואם גם אתם רוצים לשלוח מתנה ליוסף חננאל - קבלו על עצמכם קבלה טובה, ואתם יותר ממוזמנים לשתף אותנו בתגובות בקבלה שקיבלתם לעילוי נשמתו!
- לתגובות והערות: israel@kikar.co.il