פרק ו': אנו עוסקים בפולמוס אודות דברי ההיסטוריון היינריך גרץ על "משיח כתקופה" ו"עם ישראל יגאל את עצמו" ולא "משיח אישי", ועל עדות הגאון רבי אלעזר הורוויץ בעל "יד אלעזר" רב ואב"ד וינה לטובתו בבית המשפט הנוצרי.
- הרבאיי הרפורמי שהתנגד לעלייה לארץ ישראל מחמת "שלושת השבועות"
- מלחמות הרפורמים בקונסרבטיבים: "צבוע ועוכר ישראל"
- כך תלמיד החתם סופר הגן על היינריך גְרֶץ הקונסרבטיבי בבית המשפט
- העדות שהסעירה: אין יהדות רפורמית ואורתודוקסית אלא - דת אחידה
- 'פערנעליכען משיח'; תגובת תלמיד החת"ס שנטען שכפר בביאת משיח
כפי שכתבנו בפרקים הקודמים מעל מאה ועשרים גדולי ישראל נדהמו מדברים אלו של ביטול אחד העיקרים שיסד רבינו הרמב"ם על אמונה של משיח כדמות, ונכתב כתב חריף כנגד גרץ שביטל את אמונת המשיח.
כפי שהזכרנו הגאון בעל 'יד אלעזר' שתמך בגרץ נחשב כאחד מגדולי ישראל, ואף הוא מוזכר במשנה ברורה (ביאור הלכה סימן של"א סעיף א ד"ה ופורעין ומוצצין), מה שנחשב לחותמת הכשר מאת מרן החפץ חיים וכדברי מרן שה"ת הגר"ח קנייבסקי.
מי שהתייחס בהרחבה לפולמוס אודות הביקורת הנוקבת של מעל 120 רבנים נגד גישתם של אב"ד וינה רבי אלעזר הורביץ, ודרשן העיר יצחק נח מנהיימער, הוא כתב העת "ביכורים" שמוגדר בפי עורכיו "כתב עת תורני ספרותי עם לוח מנהגים". ביכורים הודפס בעיר וינה בשנים תרכ"ד-תרכ"ה (1865-1864).
סביר להניח שכתב עת תורני שיוצא בעיר וינה צידד בעד שני הרבנים שתמכו בגרץ, ואכן כך הוה.
"ביכורים" הודפס שנה אחת בלבד והספיק לפרסם מאמרים רבים מאת ראשי תחום מדעי-היהדות באותה עת, ביניהם ר' שלמה יהודה רפפורט[1], יצחק שמואל רג'יו, אברהם גיגר, משה שטיינשניידר, שמואל דוד לוצאטו[2], ואחרים, שבימינו רובם מוגדרים על קו התפר בין הרפורמים, קונסרבטיבים, לאורתודוקסים (וראה בהערות למטה בקצרה מקורות לכאן ולכאן ועל היחס של גדולי ישראל הבן איש חי, המלבי"ם, הכתב והקבלה, מרן הגר"מ פינשטין והגר"מ מאזוז לשי"ר ושד"ל).
מספר עורכים היו ל"ביכורים". נפתלי קעללער ויצחק בלומנפלד. "ביכורים" לדברי עורכיו הוקדש ל"מחקרי תורה וחכמה".
ב"ביכורים" נטען שהדרשן מנהיימר לא הגיב למחאה האדירה נגדו, אלא רק רבי אלעזר הורוויץ במכתב ארוך (כפי שהבאנו בפרקים הקודמים). לדבריהם הדרשן מנהיימר היה זקן מידי בשביל: "לקיים והצדיקו את הצדיק, באמת דברי למותר המה, כי זה כביר הכירו וידעו יושבי תבל את האמת כשמש בצהרים, כי נקיים הרבנים גם שניהם מכל חטא ואשמה, וכי רק עת מצוא שמרו ראשי הרבנים המרעישים (אשר רובם אל הארקטאדקסים החדשים) לנקר את עיני הבריות לחשובי באמת נקרע ישראל לקרעים".
לדברי "ביכורים" הרבנים שיצאו נגד רבני וינה נפלו במלכודת: "אם גם הרב מקראקא[3] נלכד ברשת מרמה מצד רב אחד, או הוא בעצמו ידע כי אין פה מלה אחת אמתית".
עוד נטען ב"ביכורים" שחלק מהרבנים חזרו בהם, ואף צטטו מספר מכתבי הכחשה.
עורך "ביכורים" מתפלמס עם הרבנים שמחו כנגד מצדדי גרץ שטען שאין לישראל 'משיח אישי', בטענה שהרי חלק מחז"ל האמינו במשיח כללי, ולא אישי, והאם אנו נגדיר את האמורא רבי הלל ככופר?!
הדברים נכתבו בעקבות דבריו של האמורא רבי הלל במסכת סנהדרין (דף צ"ט, עמוד א') "ר' הלל אומר: אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה... אמר רב יוסף: "שרא ליה מריה לרבי הלל" [ימחל לרבי הלל אדונו, ה'], וכך דברי כתב העת "ביכורים":
"ומה עשו לר' הלל באמרו אין להם משיח לישראל? האם דינו לשטאאטסאנואלט? [התובע הכללי] האם תקעו בשופר הגדול וכתבו פראטעסט? או האם הלקוהו ברצועה ובמעלים של רגליהם כמעשה החסידים בקלויז? לא! רק שרי ליה מריה אמרו".
תגובה לטענות הכזב של כתב העת 'ביכורים' המשכילי
יצוין שדברים אלו מוטב שלא נאמרו ומדובר בהבל ורעות רוח. שכן ברור שלבית שמאי מותר לסבור כנגד בית הלל, ואף חכמיהם יושבים כעת בגן עדן, למרות שמי שבימינו ינהג כפי פסקי בית שמאי, יוגדר כמחלל שבת.
ברור שמי שינהג בימינו לאכול בשר עוף בחלב, כפי שנהגו במקומו של ר' יוסי הגלילי (חולין קטז ע"א), יוקע ככופר מעל כל במה תורנית.
אותם משכילים ב"ביכורים" לא ידעו שביהדות הנאמנה כל עוד לא נפסקה ההלכה, מותר לגדולי ישראל לחלוק האחד על השני, ומותר לתלמידיהם בחייהם לנהוג כמותם. מה שאין כן לאחר שנפסקה ההלכה אסור לנהוג כמותם, והולכים לפי הרוב, וכך גם בענייני אמונה כמשיח אישי, או כ"תקופה".
והרי רבינו הרמב"ם הנשר הגדול כתב באחד מעיקריו שהאמונה בביאת משיח, היא אחד מעיקרי האמונה, ולאור זאת, דעתו של האמורא ר' הלל בימינו מוגדרת ככפירה לאחר שעיקרי הרמב"ם[4] התקבלו אצל כל הפוסקים, כך שדברי "ביכורים" שטען שהיחס לגרץ, הדרשן מנהיימר ואב"ד וינה רבי אלעזר הורוויץ היה צריך להיות "שרי לי מריה", ולא צריך להגיע לבית משפט כפי שאירע, היא לא נכונה, כי אלו עברו על ההלכה שפסק רבנו הרמב"ם.
סובלנות או קנאות?!
"ביכורים" טוען שההבדל בין העם היהודי לשאר הדתות היא בסובלנות לשבעים פנים לתורה, ולא כפי שהיה בימות הרמב"ם שמתנגדיו הלכו לכנסייה הנוצרית ובקשו מהם לשרוף את ספריו, כיון שמבחינתם הוא היה כופר. כידוע הסוף המזעזע היה שהכנסייה הגיע ושרפה לא רק את ספרי הרמב"ם, אלא גם את תלמוד בבלי וירושלמי ושאר ספרים, וכך דבריו:
"זה הוא כבודנו וזה מראה יתרון אמונתנו על אמונות אחרות, וכל רב ישר ונאמן לאלקיו ולעמו ולתורתו בודאי יאמר כן אם ישאלו את פיו כי אוי נא לנו אם אויבנו פלילים בדבר הנוגע לאמונת לבבנו אשר ינקנוה בחלב אמתינו! שערת מי לא תסמר בזכרו את אשר עשה המקנא ר' שלמה בן אברהם ממונטפיליר אחרי מות הרמב"ם ז"ל בעת אשר סערת הריב לחימה יצאה על דבר הספרים "מדע", ו"מורה נבוכים", כי מסר את דין הספרים האלה לכמרי הדאמיניקאנער שופטי האינקוויזיציאן, אך מה היה אחרית הדבר? לא על הספרים האלה לבד, כי אם גם על כל ספרי ישראל והתלמוד בראשם יצא הקצף, וישרפום בראש כל חוצות".
"ביכורים" זועם על השיתוף פעולה בין הנוצרים לחרדים האורתודוקסים ששניהם נפגעו ממאמרו של גרץ שאין משיח אישי ליהודים, אלא משיח כללי, ובתור אנלוגיה הוא טוען שכך היה אצל מתנגדי הרמב"ם שנעזרו בכנסייה כדי לשרוף את ספריו, והמדובר בגדולי הראשונים שפנו לכנסייה. בעניין זה מענין את שכתב רבי אברהם בן הרמב"ם בספר "מלחמות השם" על מתנגדי אביו ששיתפו פעולה עם הנוצרים והוא כותב משפט מבהיל: "ובודאי יעזרו אותם הנוצרים, כי אמונתם אינה רחוקה מאמונתם".
מעניין שרבים בהיסטוריה היהודית שנערך עליהם מחלוקת ושרפו את ספריהם תלמידיהם ערכו אנלוגיה לשריפת ספרי הרמב"ם בידי מתנגדיו. כך החסידים כתבו זאת כשהליטאים שרפו את ספרי הבעש"ט ותלמידיו. וכך תלמידי הגר"ע יוסף אמרו זאת על רבם כשנטען שחכמי עירק שרפו את ספרו בתואנה שחלק על האריז"ל.
כתב העת "ביכורים" ממשיך וטוען שברגע שיש מחלוקת בין פרשנים בנושא מסוים, לא ניתן לומר על יהודי בן ימינו שינהג כמו אחד מהם, שהוא כופר, וכפי שאם היו שואלים את הרמב"ם האם ישבע על המגשים את האל הסבור שיש לו גוף ותמונה, האם הוא מין – הרמב"ם יענה בוודאי הן, - לעומת הראב"ד שהיה נשבע להפך כי "גדולים וטובים ממנו האמינו כך", - וברור שאפשר לנהוג כפי שפסק הראב"ד, והאמת הינה אבסולוטית לצד אחד בלבד.
וכך כותב ביכורים: "רוב הישרים בלבותם אשר עיניהם בלתי טרוטות מעשן קנאת הדת בודאי ידונו גם את הרב מנהיימער כמו את הרב הורביץ לכף זכות, כי באמת קדשו שם שמים בשער המשפט באמרם כי מצד אמונתנו אין להעניש את האיש החוקר החפשי אשר רוח חקירתו הולכתנו שולל".
המעניין שהדרשן מנהיימר לא הגיב למחאות כנגדו, ואף בדרשה בבית כנסת לאחר פרסום דבריהם של מאה עשרים רבנים נגדו, הוא דיבר על אחדות.
[1] וראה בקצרה את היחס האוהד לשי"ר מאת גדולי ישראל הפוסק דארה"ב מרן רבי משה פיינשטיין, והגאון רבי מאיר מאזוז ראש ישיבת 'כסא רחמים'.
[2] יצוין ששד"ל שכל ימיו התהלך בין משכילים לחרדים, הזכירוהו מספר גדולי ישראל, כדוגמת הגאון רבי חיים בלייח, אב"ד ורבה של תלסמאן באלג'יריה.
המלבי"ם בספרו "הכרמל". הגאון רבי יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג בעל ה'כתב והקבלה' בבראשית יט ה, כא י, כה כג.
הגאון הבן איש חי - רבי יוסף חיים מבבל בפתיחה ראשונה לספר עוד יוסף חי (דרושים).
ובדורנו הגאון רבי מאיר מאזוז בספר 'אילת אהבים' (בני ברק תשס"ז) ובחידושיו לקידושין (ל' ע"א, עמוד ל"ז מדפי הספר) בזה הלשון: "ואף שאגרות הנ"ל מלאים בכמה מקומות דברים זרים ומרים כלענה, מכל מקום מילי מעלייתא דאית בהו דרשינן להו בפירקא, וקבל האמת ממי שאמרה".
[3] כוונתם על הגר"ש סופר.
[4] לכה"פ עיקר זה
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com