הרבאיי הרפורמי שהתנגד לעלייה לארץ ישראל מחמת "שלושת השבועות"

בעניין זה הובא בספר 'קדושה בעין הסערה' שכתבו פרופ' דורון בָּר ופרופ' קובי כהן-הטב: "עלייה לרגל למקומות קדושים ותפילה בהם, ובכותל המערבי לא תפסו חלק גדול בתפיסת העולם הדתית של הרפורמים, חברי התנועה דחו עד המחצית השנייה של שנות השלושים של המאה העשרים את מאמצי התנועה הציונית לייסד בית לאומי בארץ ישראל ולא היה להם קשר מיוחד עם ארץ ישראל".

רק בשנת תרצ"ז (1937) בקולומבוס אוהיו הכירה לראשונה התנועה הרפורמית האמריקאית בחשיבות הלאומיות היהודית ובזכותו של העם היהודי לבנות "מולדת יהודית" ו"מרכז רוחני בארץ ישראל", וקבעה כי ישנה חובה לסייע בבניין ארץ ישראל, אולם לא היה זה מבחינה דתית, אלא לאומית גרידא. המצב שבימינו נשים רפורמיות מתעטפות בטלית ותפילין ברחבת הכותל, הוא על גבול הבידור.

הרפורמים הראשונים היו למדנים. אחד מהם היה משה מנדלסון המפורסם שסבר שיש איסור לעלות לארץ ישראל בגלל... שלושת השבועות שהשביעו חז"ל את עם ישראל טרם יציאתם לגלות.

וכך דבריו:

"יש לייחס את הדבר לחכמינו, שחזו מראש ושיננו לנו בתלמוד תכופות את האיסור לחשוב על שיבה בכוח... הם אסרו עלינו לעשות את הצעד הקל ביותר שיהיה מכוון לעלייה בחומה ולהתקוממותה של האומה מבלי הניסים הגדולים והמופתים היוצאים מגדר הטבע שהובטחו בכתבי הקודש" (משה מנדלסון, ספר הציונות – מבשרי הציונות, בעריכת בן ציון דינבורג, ירושלים תש"ד עמ' 183).

לפי חלק מהפרשנויות "שלוש השְׁבוּעוֹת" אוסרות על עם ישראל לעלות בצורה מאורגנת לארץ ישראל או למרוד בשלטון הגויים. השבועות הובאו במסכת כתובות, דף ק"י - קי"א לאחר שהובא הדין שאדם רשאי לכפות על אשתו, ואשה רשאית לכפות על בעלה, לעלות לארץ ישראל, וחז"ל מביאים גדולות  ונפלאות על מעלת ארץ ישראל, דוגמת "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים".

בעם ישראל תמיד היו דעות נגדיות בתוך בית המדרש, ואם חלק מחז"ל סברו שהדר בחו"ל כאילו עובד עבודה זרה, חלק אחר של חז"ל סבר בדיוק הפוך. דעתו של רב יהודה היא התנגדות גורפת לעלייה לארץ ישראל וכך דבריו: "כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה".

דעתו של רב יהודה מקבלת חיזוק מדעתו של רבי יוסי בר חנינא: "דאמר שלש שבועות הללו למה? - אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי".  

יערות עד נגדעו, ומיליוני נהרות דיו נשפכו אודות פולמוס זה של "שלושת השבועות", ואין מקומו פה. ראה לדוגמה בספר 'ויואל משה' להרבי הקדוש מסאטמר, ובספר 'התקופה הגדולה' לגאון רבי מנחם מנדל כשר.

כפי שהבאנו דעות אלו שנקטו כפשוטו את "שלושת השבועות" אינן חדשות לימינו, וכבר מאבות הרפורמה משה מנדלסון הסיק ששבועות אלו אוסרות עלייה של יהודים לארץ ישראל.

לא רק מנדלסון. אחד מהספרים הראשונים שנלחם כנגד דעותיהם הכוזבות של הרפורמים הוא ספר 'צרור החיים' לגאון רבי אברהם לוונשטם אב"ד עמדין (אמשטרדם תק"פ) שהודפס  כתשובה לספר הרפורמי הראשון 'נוגה צדק' (דסאו 1818) שפורסם שנתיים לפניו.

מעניין שהן 'צרור החיים' האורתודוקסי, והן משה מנדלסון מאבות הרפורמה היו תמימי דעים שהמדרש על 'שלושת השבועות' שהשביע הקב"ה את עם ישראל בגלות, שאחד מהם שלא יעלו לארץ ישראל, הוא רלוונטי עד ימינו, וכך דבריו של 'צרור החיים':

"אין אנו רשאים לשלוח יד ולהיעזר מעצמינו... צריכים אנו לישב השקט שאנן לבל נשנה פקודות קוח המושל אשר עלינו בכל עיר ועיר מדינה ומדינה.... אין אנו מייחלים אלא שישלחנו ברצון נפשם לירושלים עיר קודשינו... ואם לא ירצו מרצון נפשם הטוב, אף בשניה' רואים היות לאל ידינו לעלות אל ירושלים בכל הזרוע רמה, אין אנו רשאים לעשות מצדנו כל מאומה, לבל נעבור את השבועה אשר השביענו אלקי אבותינו". ('צרור החיים', אמשטרדם, תק"פ דף ע"ו ע"א).