תקופה של הכרעות שדורשות מנהיגות
כל מי שנושא זוג עיניים בראשו, יודע שהציבור החרדי בארץ עומד בתקופה שבה הוא זקוק למנהיגות. סוגיות רבות וכבדות משקל עומדות על הפרק, די להתבונן על מסעות ההסתה בחודשים האחרונים נגדנו כדי להבין את הלבה הרותחת שאנו יושבים עליה.
כדי לדעת כיצד עלינו להתנהל אל מול גלים כאלו שעוד יבואו, אנו זקוקים למנהיגות פנימית שתדע לנווט את הציבור החרדי בצורה מושכלת ועם הרבה סייעתא דשמיא ויושר לב. כל עוד לא תקום מנהיגות כזו, לא נדע כיצד עלינו לפעול ולעמוד מול הציבור הכללי.
וזה לא רק בגלל ההסתה החיצונית. גם בציבור החרדי פנימה, המספרים הגדלים של הציבור, והתופעות שפעם היו בשוליים והפכו למרכז בין היתר בגלל המספרים שגדלו, הציפו סוגיות שדורשות הכרעות ציבוריות מבוססות. צריך להכיר בכך שהתהליכים של השינויים בתחומים הללו קורים מאליהם, מול עינינו, בין אם תהיה מנהיגות שתדע להכריע בהם ובין אם לאו. ההבדל יהיה רק בשאלה כיצד הם יתרחשו - האם בצורה מבוקרת וראויה, או מתוך איבוד שליטה מוסרי, ערכי, ואידיאולוגי.
אם חשוב לכם, אני יכול למנות את הסוגיות המרכזיות שדורשות הכרעה ומנהיגות. אם זה בסוגיות הגיוס לצבא, השותפות בעולם העבודה והכלכלה והלימודים האקדמיים, הסלולר הכשר והאינטרנט, היחס הפנימי בתוך בית המדרש לחרדים עובדים, לימודי ליבה והמעורבות של משרד החינוך במוסדות החינוך היסודיים, היקף תקציבי התמיכה הממשלתיים ועוד ועוד.
אני בטוח שיש לא מעט אנשים שקראו את השורות שכתבתי כאן ונזעקו בליבם. געוואלד, אסור שינויים ואין שום תהליכים, לא צריך שום הכרעה, וחלילה וחלילה וחלילה. זה בסדר. אתם יכולים להירגע. אני מתכוון בעיקר לאנשים שיודעים שאני לא מנסה לקרוא להחלטות כאלו או אחרות, אלא רק להציב את סימני השאלה.
חייבים להכיר בכך שיש שאלות שטרם נפתרו. ובה בעת שהתחזית הדמוגרפית מראה שהשאלות הללו עתידות להפוך תוך כך וכך שנים משאלות ערכיות לשאלות קיומיות, אזי ברור שאנחנו צריכים להידרש להם ולא רק להסתפק בזעקות לתוך כל מיקרופון מזדמן: "למה אתם שואלים רק אותנו ולא את הערבים שהיו בממשלה הקודמת?".
הצורך במנהיגות נדרש כדי לבחון את התהליכים שמתרחשים מאליהם, ולגבש עמדה אידאולוגית ברורה כיצד להוביל אותם ולא רק להיגרר אחריהם במחאה רפה ומאמרי מערכת מגוחכים על ביטול הדרכון החרדי.
מהי מנהיגות?
קולמוסים רבים נשתברו בשאלת המנהיגות. אבל המציאות מוכיחה ש'נהרא נהרא ופשטיה' וכל מנהיג מביא עמו סל של כלים שבונים עבורו דמות של מנהיג עם הייחודיות האישית שלו.
עם זאת, אין ספק שההגדרה הבסיסית של מנהיגות מחייבת שני תנאי סף:
א) יכולת לקבל הכרעות ראויות באומץ וביושר.
ב) יכולת להטמיע את ההחלטות הללו בדעת הקהל ולהוביל את הקהל אחריהם.
מנהיג שחסר את שתי התכונות הללו יחד לא יכול להתמודד ברגעי הכרעה, ומשכך קשה מאוד למדוד את העשייה שלו במדדים של מנהיגות.
עם זאת, צריך להכיר בכך שלצד דמותו של המנהיג ישנה דמות נוספת של שומר הגחלת. שומרי הגחלת הם אלו שאינם מנהיגים בהווייתם והעשייה שלהם לא ממוקדת בהנהגה ציבורית. כאשר שרביט ההנהגה ניתן בידם הם בוחרים להשתמש בו רק כדי להמשיך לשמור על קווי ההנהגה כפי שהם קיבלו לידם. הם לא מושכים את הקהל אחריהם להכרעות קשות ומורכבות וגם כאשר אלו נופלות לידיהם מכורח המציאות, הם מעדיפים לנהל אותם בשקט ללא הד ציבורי שעלול להזיק לענייניות של קבלת ההכרעה.
יש הבדל ברור מאוד בין מנהיגות ציבורית חזקה ובטוחה, לבין התנהלות של שומרי גחלת שרואים בתפקידם מחויבות גבוהה לשמירה על הגחלת האידיאולוגית בלבד. מאידך, ברור שיש גם איזון מבורך ובריא מאוד בין מנהיגים שמובילים תהליכים סוערים, לבין מנהיגים שמעניקים לקהלם תקופה של רוגע ויציבות גם מול התמודדויות גדולות.
היעדר מנהיגות
במבט כללי על הציבור הליטאי ניתן לומר שמרן הרב שך זצ"ל היה היחיד שהוביל אותו מתוך עמדת מנהיגות חזקה ומשמעותית. בשנים האחרונות, ההכרעה המנהיגותית הבולטת ביותר היתה ההכרעה של מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל לצאת למלחמה כנגד אנשי "עץ" - תלמידי הגר"ש אויערבך זצוק"ל, והגיבוי שמרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל נתן למאבק הזה בדמות מכתבים ואמירות בעלות משקל ציבורי חריף מאוד. מלבד המאבק הזה, מרבית ההכרעות הציבוריות בשנים האחרונות נעשו רק בשקט ובהסתרה, והקו שהנחה אותם היה קו של שמירה על הגחלת ולא קו של מנהיגות ציבורית אמיצה.
(אי אפשר שלא לציין את מנהיגותו הבולטת של הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל בתחומים חינוכיים שבהם הוא הוביל קו מהפכני שהותיר חותם עמוק על לבבות הציבור בנושא היחס לנוער נושר שמתרחק משמירת תורה ומצוות, ובאופן כללי בגישה חינוכית מקרבת בדרכי נועם על פי טבעו של התלמיד).
לא ניתן להשלים את הדיבור על סוגיית המנהיגות מבלי להזכיר את העובדה הבסיסית ביותר שעיקר אמונתו של הציבור החרדי בשאלות אלו מבוססת על אמונה תמימה וישרה בהכרעה שמתקבלת על פי דעת תורה. אולם אין סתירה בכך שדעת תורה יכולה להורות לעיתים על הכרעה מנהיגותית, ולעיתים על הכרעה ציבורית שקטה יותר בצורה של שמירה על הגחלת בלבד.
בני ביתם של גדולי ישראל
מאז תקופת הרב שך, ואף בתקופתו הוא גופא, בני ביתם של גדולי ישראל היו מעורבים ברמה כזו או אחרת בהצבת השאלות על שולחנם. מטבע הדברים, ובהתחשב בגילם המתקדם של הרבנים בשנים שבהן האחריות מוטלת על כתפיהם, הם נזקקים לסיוע ולמישהו שינהל את סדר היום ואת הבית שלהם. על מי שנבחר לשמש בתפקיד זה, הוטלה האחריות להביא את הדברים בפני גדולי הדור עצמם.
קולות מסוימים בציבור, ניסו לערער על הנוהג הזה וטענו שהוא מהווה פתח להכנסת שיקולים זרים או חלילה אינטרסים אישיים של הנכדים ובני הבית. אני אישית מעולם לא התחברתי לטיעון הזה, בין היתר מתוך היכרות אישית מסוימת עם חלק מבני הבית של הרבנים וההבנה שלהם את גודל האחריות שמונחת על כתפיהם. אולי הנושא הזה מצדיק מאמר נפרד שינתח את הצדדים השונים. אבל בשורה התחתונה ניתן לראות כי לאורך השנים, האמון של הציבור בהחלטות של גדולי ישראל לא נפגם למרות הטענות שהושמעו כלפי הנכדים.
אם נבחן את הדברים במבט של מנהיגות מול שמירה על הגחלת, הרי ברור שבני ביתם של הרבנים אינם יכולים לשאת על כתפיהם אחריות מנהיגותית כלשהיא. ככל שהדברים נתונים להשפעתם, כוחם התמצה ביכולת לשמור על הגחלת של האידאולוגיה הציבורית בלבד ללא כל יכולת הכרעה אמיתית.
מעבר לכך, הרצון הבסיסי של בני הבית הוא לשמר את כוחם ואת מעמדו של הרב שמכוחו הם פועלים, ולכן ככל שיש להם השפעה על החלטות שמתקבלות אז באופן טבעי הם יבחרו לברוח מהכרעות מנהיגותיות קשות שעלולות להביא למאבק ציבורי, ולבחור לשמור על הגחלת בשקט ובבטחה שלא תסכן את מעמדם הציבורי
גם בכך אין כל פסול, כיוון שככל שהדברים נותרו תלויים ומחכים להכרעתם של גדולי ישראל עצמם, הרי שבסופו של דבר דעת תורה היא זו שהכריעה בין הצדדים השונים, גם אם בכוחו של מי שסייע להציב את השאלה לא היה בכדי להעמיד את ההכרעה על תילה כראוי.
המשכיות ההנהגה הליטאית – תשאירו לגדולי ישראל את כוח ההכרעה
כיום, המשכיות ההנהגה הליטאית עומדת בפני סימן שאלה. במבט ראשוני, יתכן וסימן השאלה הזה טומן בחובו גם צדדים חיוביים. הוא יכול לתת ביטוי לצרכים האמיתיים של הציבור שמבקש הכרה והכרעה.
במפתיע, בתוך התהליך של בניית המשכיות להנהגה, קמה במוצהר קבוצת בעלי אינטרס שמבקשת לנווט לכיוונו של אחד מגדולי ראשי הישיבות. מבלי להביע דעה אפילו בקצה הציפורן בשאלה מיהו הרב שצריך לקבל את ההנהגה על כתפיו, צריך להכיר בכך שהקבוצה הזו מנסה להשפיע בכל הכלים העומדים לרשותה בכדי שכח ההנהגה יגיע לידיו של אותו רב ולא רבנים אחרים.
המהלך שלהם, איננו מתמצה בהשפעה על קביעת זהות הממשיך, אלא מהווה חלק ממהלך ארוך שנים שמטרתו לבנות מוקד כוח עצמאי שישפיע על תהליכים ציבוריים בהתבסס על נאמנים ואנשי מפתח ששולטים במערכות ציבוריות שונות כמו בביטאון, במערכת החינוך, ועוד.
ישנה ביקורת רבה על מוסריות המהלך של בניית מוקד כוח עצמאי. מה הקייס המוסרי של אדם שמבקש לעצמו בפומבי שליטה ציבורית מבלי שיש לו כל עילה לכך? מהיכן האנשים הללו נטלו את העוז לגנוב לעצמם שררה ציבורית מבלי שאף אחד בחר בהם? אין להם שום אחריות ציבורית או סייעתא דשמיא למלא תפקיד כזה ואף אחד לא ביקש מהם למלא תפקיד כלשהוא.
אולי ניתן להרהר בזכותם המוסרית בטיעונים כאלו ואחרים, אך זהו איננו הדיון שאני מבקש לפתוח כאן מעל במה זו. אני מבקש להפנות זרקור לנקודה אחת בלבד: במבט רחב, ככל שתתקיים קבוצת כוח עצמאית שתשפיע על הליכי קבלת החלטות ציבוריות, הרי שבנקודת התפר שבין מנהיגות לבין שמירה על הגחלת, האינטרס הצר שלה תמיד יבקש להתנהל בצורה של שמירה על הגחלת בלבד ולברוח הרחק הרחק מכל אפשרות של הכרעות מנהיגותיות.
הדי אן איי הבסיסי ביותר של מוקד כוח עצמאי הוא לא די אן איי של מנהיגות. מנהיגות סותרת את קיומו במובן הבסיסי ביותר. ככל שעורכי ולבלרי עיתון הם אלו שיכתבו את ההשקפה ולא גדולי ישראל, הרי ברור שההשקפה הטהורה תחתור תמיד לשקט תעשייתי מתמשך ולא להכרעות אמיתיות בשאלות שעל הפרק.
אנו נמצאים בתקופה שבה אין לנו את הפריבילגיה לוותר אף לא על קמצוץ של מנהיגות. האחריות הציבורית, המוסריות, והערכיות, מחייבים אותנו לתת את הדעת על סוגיות חשובות שעומדות על הפרק ולא להתעלם מהם.
אסור לנו לתת לקבוצת כוח עצמאית להרחיק אותנו מהכרעות אמיתיות ומנהיגותיות שיתקבלו על פי דעת תורה בלבד ללא שום מעורבות של בעלי אינטרס.