פרק י"ב: משנתו ההלכתית של 'העילוי ממוֹטֶלֶה', הגאון רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים רבה של העיר לוֹמְזָ'ה (נפטר בשנת תר"ע 1910).
מפורסמת המחלוקת ההלכתית בעניין אמירת קַדִּישׁ יתום, האם רק יחיד אומרו או כמה ביחד.
- אוהבים לצלם ולהצטלם? 'העילוי ממוֹטֶלֶה' אוסר זאת בתוקף: "גורמים הרהורי עבירה"
- מותר להצטלם? הפוסק האוקראיני התיר, אחד מגאוני עדות המזרח אסר
- אלו התמונות בהן יש רוח טומאה - על פי המקובלים
- פולמוס תמונות הרבנים: תמונת הרבי שהצילה והקמיע שעורר סערה
- העילוי ממוטלה וה"עניינים" שנעשו ברפת הבקר כדי לברך את הבהמות
- האם חופה בבית קברות עשויה לעצור את המגיפה? "זוהי שטות"
- הביקורת של המשכיל נגד 'חופת מגיפה': "נהפך לבי בקרבי וכלימה כיסתה פניי"
- "חופה שחורה": החתן שברח באמצע וזה שניסה להטביע עצמו במקווה
- איש החברה קדישא הניח מטבע ביד - והנפטר סגר את ידו
- קברה של הרבנית נפתח - והמקל הקדוש שנקבר לצדה נעלם
- מהתנ"ך ועד המים המתוקים: הפולמוס הראשון בהיסטוריה על 'זכויות יוצרים'
דעות האוסרים סבורים שכמה אבלים שאומרים קדיש יחדיו, הם בדיוק כמו כמה חזנים בתפילה בו זמנית, דבר שאסור בתכלית האיסור ע"פ ההלכה. (ראה 'דברות מרדכי' מדיני קדיש יתום האבל כש"ץ. הרב מרדכי שפירא. מודיעין עילית תשע"ו).
ברם, מנהג חסידים, ספרדים ותימנים לאומרו ביחד, והספרדים אפילו מברכים 'ברכו' כמה יתומים בבת אחת.
אצל הליטאים המנהג שונה, ובמרבית בתי הכנסת החשובים נקטו כשיטת החזון איש שרק יתום אחד אומר את אמירת הקדיש.
ככלל, הליטאים מקמצים באמירת קדישים בסיומים, לעומת הספרדים שמרבים בקדישים יותר מאחיהם הליטאים.
בעניין זה מענין לקרוא את פסקו של הגרמצ"ה טננבוים כפי שהובא בשו"ת 'דברי מלכיאל' שתוקף את ההמון שמרבים בקדישים ומריבים בבית המדרש ומכים האחד את השני בעד אמירת קדיש, ואינם מבינים שהעילוי נשמה הכי טוב ליקיריהם, הוא לעבור על המידות.
מפורסם המעשה העסיסי על זקן תימני שהרבה בקדישים, ולא עזר כמה שהסבירו לו שהדבר אסור הלכתית. עד שהגיע אליו דיין חשוב והבהיר לו שע"פ ההלכה אין לומר 'קדיש דרבנן' בסיום כל וורט שהוא שומע. אורו עיניו של אותו ישיש ואמר:
"כבוד הרב אמר דבר תורה, הבה נאמר קדיש", והחל למלמל את הנוסח המפורסם: "רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר... ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר, יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא!".
מעשה זה מבהיר לנו כפשוטו את דברי הרב טננבוים: "נואלו ההמון לחשוב שהעיקר הוא לעבור לפני התיבה ואמירת קדיש, ויש שמרבים בקדישים בכל האפשר וכל היום עושים מה שלבם חפץ".
בהמשך דבריו הרב טננבוים כותב בצער ש"יש אשר יעשו מריבה בבית המדרש וגם יבואו לידי הכאה בעד אמירת קדיש או העברה לפני התיבה", ובעיני ראיתי בשטיבל ירושלמי מפורסם שני ישישים בעלי זקן (מבאי המקום הקבועים), שהתקוטטו על ה"עמוד" בצעקות רמות, ולא ידעו שצעד זה הוא לא גורם נחת לנשמת הנפטר, וממש כדברי הרב טננבוים: "ולא יבינו כי יצא שכרם בהפסדם".
לדברי הרב טננבוים החשיבות הגדולה לעילוי נשמת הנפטר, היא "להרבות בתורה", וכפי שגדול אחד כתב בצוואה לבניו, שביום שהם לא לומדים משניות, לא יעלו לעמוד.
וכך דבריו המלאים של הרב טננבוים (שו"ת דברי מלכיאל ח"ד סימן צו):
"נואלו ההמון לחשוב שהעיקר הוא לעבור לפני התיבה ואמירת קדיש, ויש שמרבים בקדישים בכל האפשר וכל היום עושים מה שלבם חפץ, ובאמת העיקר הוא להרבות בתורה ומע"ט להזהר מדברים האסורים, ובזה ברא מזכה אבא, ועל כגון זה נאמר טוב שמוע מזבח טוב. ויש אשר יעשו מריבה בבית המדרש וגם יבואו לידי הכאה בעד אמירת קדיש או העברה לפני התיבה ולא יבינו כי יצא שכרם בהפסדם" עכ"ל.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com