נאמנם של גדולי ישראל שהפך לפובליציסט החרדי הראשון

פרק א': חוקר החסידות הנודע ר' אהרן מרקוס נולד בשנת תר"ג (1843) ונפטר בשנת תרע"ו (1916).

הרב מרקוס שבסוף ימיו נמנה על תנועת 'אגודת ישראל', בראשית חייו היה מראשוני ה'תנועה הציונית' בגליציה, והיה בקשרים עם בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים. לבסוף עזב מרקוס את הרצל, ונמנה על סופרי היהדות החרדית, וזכה שאת ספריו מצטטים רבים וטובים.

לימים התקרב הרב מרקוס לחסידות רדומסק והיה מקורב לגה"ק רבי שלמה הכהן רבינוביץ' בעל ה"תפארת שלמה" זי"ע, ואח"כ לגה"ק רבי דוד משה פרידמן האדמו"ר מצ'ורטקוב זי"ע. לפרנסתו עסק הרב מרקוס בהנהלת חשבונות וממסחר ביינות יקבי "כרמל מזרחי".

ספרים רבים פרסם מרקוס, המפורסם בהם הוא ספר "החסידות" (החסידיסמוס) שבתחילה הדפיסו בשפה הגרמנית (תרס"א 1901) ותורגם לעברית על ידי ר' משה שנפלד בשנת תשי"ד (1954) אותו כתב מרקוס בתור חסיד רדומסק נלהב.

כאמור ר' אהרן מרקוס בעברו היה מראשוני ה"ציונים" בגליציה, וביחד עם בנו של החת"ם סופר - הגאון רבי שמעון סופר הקים את ארגון "ראש פינה" בקרקוב, ואף שימש ציר בקונגרס הציוני הראשון, וישב בבימת הנשיאות לצידו של חוזה מדינת היהודים בנימין זאב הרצל.

הרב מרקוס התכתב עם ראשי הציונות הרצל ועם מקס נורדאו – וכבר אז ניכר בו כישרונו בכתיבה, ומיוזמתו ובמימונו האישי הודפס 'כתב עת' ציוני בגרמנית, במשך שנתיים.

הרצל העריך את מרקוס, והזכירו במכתביו לרב הראשי של וינה, הרב ד"ר משה גִידֶמַן, שגם הוא בתחילה העריך את הרצל ורעיונותיו אולם לבסוף יצא חוצץ כנגד הרצל והתנועה הציונית.

כמו הרב גידמן, הרב מרקוס שינה את היחס להרצל, לא לפני שמרקוס ניסה ליצור חזית של רבנים ואדמו"רים מגליציה, בוקובינה, מפולין ומרוסיה, להצטרף להסתדרות הציונית. אולם כיון שהרצל סירב להיפגש עם כ"ק האדמו"ר מצ'ורטקוב, פרש מרקוס בזעם מן ההסתדרות הציונית.

ספרו "החסידות", הינו מפורסם ביותר וגדולי ישראל מזכירים אותו. ספר 'החסידות' זכה לתרגום לעברית מאת הג"ר משה שנפלד נאמנם של גדולי ישראל, מרנן החזון איש, והגרי"ז סולובייצ'יק מבריסק.

הרב שנפלד (חי ופעל בין השנים תרס"ז- תשל"ה, 1907- 1975) נחשב לפּוּבְּליציסט החרדי הראשון בארץ ישראל שפעל בהכוונתם הישירה של מרנן החזון איש, והרב מבריסק זי"ע.

אנקדוטה מעניינת אודותיו סופר. הגרי"ז מבריסק שאל אותו איך הוא זוכה במאמריו הרבים לכוון לדעת תורה, והשיב הרב שנפלד כי הוא בודק מה ההמון חושב, ואז מסיק את ההיפך לפי הכלל הידוע: "דעת בעל בתים הפוכה מדעת תורה". (ע"פ השמועה).

הרב שנפלד פרסם את הגיגיו בביטאונה של צעירי אגודת ישראל "דגלנו", אותו קראו מרנן החזון איש והרב מבריסק ונהנו ביותר כפי שמעיד הרב שלמה לורנץ בספרו 'במחיצתם'.

הרב שנפלד בספריו האשים את ההנהגה הציונית שלא עסקו להציל את היהדות החרדית בתקופת השואה האיומה.

בין ספריו המפורסמים הם: 'ילקוט דעת תורה', 'שרופי הכבשנים מאשימים' ו'ילדי טהרן מאשימים'.

זכות גדולה חב הציבור החרדי לרב שנפלד, שכן הרב שנפלד היה ממכונני הספרות החרדית בשפה העברית בארץ ישראל. שנפלד ערך מחדש, השמיט צנזר ותיקן לעברית את הסיפורים ההיסטוריים של הרב ד"ר מאיר להמן שכתב סיפורים שמותאמים לתקופתו. כל זאת עשה ר' משה שנפלד למען ילדי ישראל, שיהיה להם ספרי קריאה לבל ירעו בשדות זרים ר"ל.

אחד מהפרטים שהרב שנפלד צנזר, הוא את פרטי הפרשה הכאובה אודות פרישתו המהדהדת של הרה"צ ר' דב בער פרידמן בנו של הגה"ק רבי ישראל פרידמן מרוז'ין מאדמו"רות. הפרשה צונזרה לראשונה בשנת תשי"ד כשרבי משה שנפלד הדפיס את ספר 'החסידות', וצונזרה שוב במהדורה שניה בשנת תש"מ, בהסרת חמישה עשר עמודים (!) נוספים[1].

במאמריו ר' משה שנפלד עמל להחדיר להמון העם את מושגי "דעת תורה" ו"גדול הדור", מושגים שלא היו מובנים מאליהם טרם תקופתו.

נסיים בעדות מאת הרב שלמה לורנץ כתב בזיכרונותיו (במחיצתם א, עמ' 565) שבעת שחלה הרב משה שנפלד ש"מרן הגרי"ז מבריסק חיבבו ואמר עליו שהוא קולע במאמריו לדעת תורה", כתב למרן הסטייפלר שהוא חושש שמא הוא סובל מהמחלה הקשה ומייסורים נוראים משום שבמאמריו שהתפרסמו ברבים פגע באנשים מחוגי היהדות החרדית שהשתייכו לפלג הידוע בפשרנותו כנגד דעת גדולי התורה. מרן השיב לו: "ברור שאין ייסורים באים על אדם כעונש על מצוות ומעשים טובים. כל המאמרים שלך הם לזיכוי הרבים ולקידוש שם שמים, ועל זה אין ייסורים באים".

המשך יבוא...

[1] לגולשנו היקרים אמליץ ברגע זה לרוץ לחנויות ולרכוש את ספר 'החסידות' מהדורת תש"מ בהקדם האפשרי, שכן מי יודע מה יגלו מהדירי המהדורה השלישית בשעה שירצו להדפיס את ספר זה מחדש, ואולי יצנזרו עמודים נוספים מהספר.

• לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com