"שונאים" ו"מחבלים"? הכירו את ה"אדומים" וה"לבנים" והציפורים שנשרפו בחיים

>> המגזין המלא - פרשת בהר בחוקותי

מכירים את העיירה היהודית, בה היו שני רבנים, שנחלקו האחד על השני, וגרמו למחלוקת? בטח שאתם מכירים. אתם יהודים כשרים ולא חסרו עיירות יהודית בגולה בהם היה מחלוקות בין הרבנים.

ה"אדומים" וה"לבנים", ר' דב מנחם רגנסבורד ור' משה גולד

בעיר זמברוב נפטר רבה של העיר – רבי ליפא חיים, והרבנות עברה לחתנו רבי דב מנחם רגנסברג. הרב המנוח היה מקובל על כלל הקהילה, והצטיין בנועם מידותיו, בחוכמה, ומסירות לצאן מרעיתו, לבד מלמדנותו הגדולה ובקיאותו בכל מכמני התורה.

חתנו הצעיר הרב רגנבסרג שהתמנה במקומו, היה קנאי, ולא מקובל בעיר הנחשבה למתקדמת, והתנגד לכל דבר חדש. המשכילים והמתקדמים שהתפללו בבית הכנסת החדש, שכונה "הלבן", התנגדו לרב החדש, ובראשם היו ר' בנימין הכהן, אברהם אבא ראקובסקי, שלמה בלומרוזן ועוד.

המצדדים ברבי דב מנחם רגנסברג היו מתפללי בית המדרש הישן, שכונה "האדום", על שום צבע קירותיו החיצון שהיה אדום, לעומת בית המדרש החדש שקירותיו היו לבנים. כעת העיר התחלקה לשני קבוצות. ה"אדומים" תומכי הרב רגנסברג, ו"הלבנים", המתנגדים.

כמו בכל העיירות באותן שנים כיהנו שני רבנים, האחד תלמיד חכם מטעם הקהילה, והשני "רב מטעם" שהיה בקיא בשפת המדינה, וניהל את קשרי החוץ של הקהילה עם השלטונות.

כפילות זו של רבנים, גרמה לבעיות רבות, בשל כפל המשכורות, שכן את שני הרבנים הקהילה הייתה צריכה לממן. מעטים מהקהילות מינו ל'רב מטעם' רופאי שיניים, עורכי דין, או מורה בבית הספר הרשמי של העיר, זאת כדי למנוע כפילות משכורת. בדרך כלל הרב מטעם היה עם הארץ מדאוריתא.

בעיר זמברוב כיהן רבי משה גולד כ'רב מטעם', ובשינוי מרוב המקומות הרב גולד, היה תלמיד חכם, חתנו של הרה"ק מקופצ'ובה. הרב גולד החשיב את עצמו כרב הגון, ולא וויתר על זכויותיו מטעם השלטונות. בשינוי מרוב הרבנים מטעם שחוץ מחתימה על הוראותיו של הרב הרוחני של בני הקהילה, לא עשו מאומה, הרב גולד דרש שהוא יסדר חופה וקידושין, ובברית שלא הזמינוהו והעדיפו את הרב הרוחני, הרב גולד סירב לחתום על טופס הלידה.

כך יצא שקבוצת האדומים שלא תמכה בחתנו של הרב המנוח, מצאו להם לרב את הרב מטעם, רבי משה גולד, לעומת הלבנים שהעדיפו את הרב רגנסברג.

כמו בימינו, מחלוקות בין שני רבנים, גרמו לחילול שם שמים גדול. אירע שאחד מרבני 'הלבנים' ר' צבי בורשטיין תרם כתיבת ספר תורה לבית המדרש הישן, להנציח את שם אשתו חיה לבית דאנציג ממשפחתו של ה'חיי אדם'. הרב בורשטיין מימן סופר סת"ם ירא שמים, שכתב על עור עגל משובח ספר תורה מהודר.

סיום כתיבת ספר התורה והכנסת תורה לוותה באירוע חגיגי והמוני. תזמורת ניגנה, וכל העיר צהלה ושמחה. ספר התורה הוכנס לארון הקודש. באירוע נאם הרב של 'הלבנים' רבי משה גולד, הרב רקובסקי ועוד. אולם למחרת צער גדול אפף את העיירה, והשמש בבואו לבית המדרש כשפתח את ארון הקודש הבחין כי ספר התורה החדש נגנב על ידי מתנגדי הרב, כנראה בידי קבוצת 'האדומים'.

כל העיר הייתה כמרקחה, כי שערורייה כזאת עוד לא נעשתה בישראל לגנוב ספר תורה מבית המדרש ולחלל ולבזות את הקודש. כמובן שהרב רגנסברג של קבוצת ה'אדומים' מחה בנבלה שנעשתה, אולם הציבור האשימו בעניין זה, שלא הטיל חרם על הגנבים שיחזירו את ספר התורה - דבר שלא נעשה.

ה"לבנים" וה"אדומים" האשימו זה את זה בחילול ה', והמשטרה הזמברובאית והלומזאית חקרה את כל בני העיירה, אולם העלו חרס בכפיהם, וצדיקי העיירה שלא צידדו במחלוקות היו בטוחים שעקב חרון האף, פורענות גדולה עתידה להתרגש ולבוא על כל בני העיר בגלל החטאים והפושעים.

בינתיים, חותנו של רבי משה גולד, רבה של קבוצת ה"לבנים", שהיה רב בקוֹפְּצֶ'וֶוה, עזב לעת זקנה את הרבנות, וגר אצל בתו בזמברוב. הרב הישיש היה גדול בתורה וביראה ועסק גם בקבלה מעשית. ימים ולילות היה יושב בבית המדרש ושוקד על התורה. בשמע הבשורה המרה של גניבת ספר התורה, זעק הרב ומרט את שערות ראשו, ישב על הרצפה ופרץ בבכי תמרורים.

הוא היה בטוח כי צרה גדולה תתרגש ותבוא לבני העיר, וחובה עליו לבטלה טרם תכלה את כל בני העיר מחמת ביזוי ספר התורה שהתרחש בבית הכנסת.

כעת, קוראים יקרים, אזהרת צפיה להמשך הכתבה:

סיפר מבהיל זה הובא בספר יזכור לקהילת זאמברוב, שם סופר שהמקובל הישיש חותנו של רב קבוצת "הלבנים" מהם נגנב ספר התורה, סבר שחובה להקריב קורבן לריבון העולמים לכפר על החטא וכדי לשכך את חמתו, וכך לא יעיר את אפו.