שיחת הטלפון הזו לא הייתה לי פשוטה.
האצבעות שלי רעדו כשהן הקלידו את המספרים, וכמעט התפללתי שהאיש לא יענה.
>> המגזין המלא - פרשת אמור
לא ידעתי אם אשמע קול של איש רע או טוב, ידעתי רק שלפני כמה עשרות שנים הוא גרם לכאב נורא לאדם שאני אוהב ומעריך. כשמכרי היה ילד ואותו אדם שימש כ'רבי' בחיידר בו הוא למד - מכרי חווה אותו כאדם סדיסט ומרושע, ואיחל לו את כל הרע שבעולם.
אם אותו חבר לא שכח גם כעבור כמה עשרות שנים - אני מניח שהפגיעה הייתה יוצאת דופן בחומרתה. רובנו נוטים לסלוח למורים שלנו, ואם הפגיעה לא נשכחה ולא נסלחה, אתם יכולים להיות בטוחים שמדובר במקרה קיצוני של רב'ה שהתעלל בצורה יוצאת דופן.
•
- אבא היה מכה בי ללא רחמים, עם כל הכוח; ואמא? מסמנת לו להמשיך • סיפור מטלטל
- "הוא תפס את ראש הילד והטיח אותו בארון תוך שהוא צורח" | עדויות מצמררות
•
"הלו", ענה לי קול של אישה.
וידאתי שהגעתי למשפחה הנכונה, וביקשתי לשוחח עם אותו 'רב'ה'.
"מי רוצה אותו?", היא שאלה, ולא ממש ידעתי מה לומר.
"קוראים לי ישראל גינצבורג, אבל הוא לא מכיר אותי", אמרתי.
שיחת הטלפון הועברה. קול ירושלמי מובהק ענה לי מעבר לקו.
•
סיפרתי לאיש שמדובר במקרה של 'קפידא', שמישהו מאד מקפיד עליו - ושיערתי שיהודי יעדיף לדעת מי מקפיד עליו ולא לטרוק את הטלפון. ביקשתי להיפגש אתו אך הוא סירב בתוקף. הוא דרש לדעת פרטים ואני העדפתי שלא לספק פרטים מדויקים, ולבסוף החלטנו לשוחח בטלפון.
השיחה התארכה מעבר לשעה תמימה, והייתה שונה לחלוטין מהתסריט שדמיינתי לפני כן. ציפיתי לפגוש את השטן, או לפחות למצוא נקודות שטניות ומרושעות, אבל כנראה שצריך להיות נוכח בשעת מעשה בכיתה בכדי לקלוט נכון את הסיטואציה ולא לשוחח על כך בשיחת ערב נינוחה. אבל אם תשאלו אותי - הייתה נקודה אחת שהדליקה אצלי נורה אדומה בוהקת.
"יש יהודי שלא רוצה להזדהות בשמו", אמרתי לו, "וכשאתה היית רב'ה ב... פגעת בו בצורה חמורה. אני לא יודע מה היה שם, אבל אם הוא זוכר את הסיפור ההוא במשך כל כך הרבה שנים אתה יכול להבין שכנראה הוא חטף מנחת זרועך בצורה יוצאת דופן", ניסיתי לפתוח את השיחה, ולנסות לשמוע עד כמה המילים שלי מכאיבות לו. בכל זאת לא מדובר בבן אדם צעיר.
"תראה, אני לא יודע במי מדובר, ולכן אני לא יכול להתייחס למקרה", הוא השיב בקור רוח. "אני רק יכול לספר לך שהבן של אחד מאדמו"רי גור קיבל פעם ביס מהרבי שלו, וכשהוא בא להתלונן לרבי אמר לו אביו: 'אני לא יודע מה אתה עשית לרבי שככה הצלחת לעצבן אותו...', אם תביא לי את השמות ואת פרטי המקרה אני בטח אזכור, יכול להיות שאני חושב שהייתי בסדר, ויכול להיות שלא הייתי בסדר ואני אתנצל ואבקש סליחה".
אני קצת מרים גבה על קור הרוח שבו הוא מדבר על התנצלות, ואני מנסה לבדוק אם יש סימנים של כאב בקול שלו:
"לא נעים לי שאני ככה נופל עליך", אני אומר לו, "זה בטח לא נחמד לשמוע שאחד הילדים שלימדת פגוע ממך כל כך הרבה שנים. זה בטח גורם לך להרגיש לא נעים"...
"לא, זה בסדר גמור", הוא אומר לי בקול רגוע ויציב. "אם צריך אני יכול לבקש סליחה, אבל יש סיכוי טוב שבכלל עשיתי את הדבר שנכון לעשות. עברו אצלי כל כך הרבה תלמידים ובדרך כלל אני חושב שהייתי בסדר. אולי לא הייתי הרב'ה הכי טוב אבל גם לא הכי גרוע".
אתה יודע שבעבר נהגו להכות את הילדים והיום כבר לא עושים את זה. אתה חושב שזה טוב שהפסיקו להרביץ? ניסיתי כיוון אחר, אבל הוא התחמק מהשאלה באלגנטיות והעדיף לתקוף את המצב הנוכחי:
"היום יש כאלו שמדברים לילדים בצורה כל כך לא יפה שזה הרבה יותר גרוע. פצעים בלב הרבה יותר קשים מפצעים עם הידיים. אתה יודע שפעם היה נהוג להרביץ עם מקל, ופעם אחד המנהלים אמר לי שכשאתה מרביץ עם היד אתה יודע לפחות להפסיק כשאתה מרגיש שהיד שלך כואבת, וכשאתה מרביץ עם מקל אתה לא מרגיש מתי אתה מגזים. באותו הרגע שברתי את המקל והרבצתי רק עם הידיים".
אבל היום אתה מסתדר בלי מכות?
"כן, יש לי היום שיטות הרבה יותר יעילות. פעם למשל הייתי מעניש ילדים שלא הגיעו לחיידר ותירצו תירוצים. היום למדתי פשוט לדרוש מהם אישור רופא, מתוך הבנה שהם לא יכולים לרמות את הרופא. היה פעם ילד שתירץ תירוצים בלי סוף וכשדרשתי אישור רופא הוא הבין מצוין שהסיפורים האלו לא יעבדו שוב".
אז אם באמת אפשר להסתדר בלי המכות - האם יתכן שהמכות שנתתם פעם לא ממש היו מוצדקות, ועשיתם עוול לילדים?
"אולי. אבל הבעיה היא שהיום יש מלמדים שמכאיבים רגשית. אני למשל מודע לזה שהעיניים שלי מאד מפחידות, ואני יודע שמבט שלי יכול להפחיד הרבה יותר ממכות. אני משתדל שלא לנעוץ את העיניים המפחידות שלי יותר מדי בילדים, כי אני יודע שזה מכאיב להם מאד".
כשאתה מסתכל לאחור, יש רגעים שאתה מסתכל ומתחרט עליהם ולא מבין איך נתת לעצמך להרביץ ככה?
"לא הייתי מאלו שהכי מרביצים, היו מלמדים שהרביצו הרבה יותר ממני. אני חושב שהייתי איפשהו באמצע, לא מאלו שמרבים להרביץ ולא מאלו שלא מרביצים בכלל.
ככלל, בעשרות השנים האחרונות בכל פעם שחזרתי מהחיידר כתבתי יומן ובו כתבתי איך היה באותו היום, את מי הענשתי ולמה. היה מקרה פעם של ילד שלא הרשיתי לו להגיע לאיזושהי בר מצווה והוא בא אלי אחרי שנים וכעס עלי. ביקשתי ממנו את התאריך, הסתכלתי ביומן ואמרתי לו: 'גם היום הייתי פועל באותה הצורה ולא הייתי מרשה לך להגיע לבר מצווה', כשראיתי את השיקולים שהיו לי באותו הזמן וידעתי שהם היו מוצדקים".
אני מנסה להבין, איך זה יכול להיות שאין רגעים שאתה מתחרט עליהם? לא הייתה אף פעם שהתפרצת יותר משהיית צריך? זה קורה לכולם, לא?
"אני אף פעם לא מתפרץ. אני אגלה לך סוד: בימים שאני עצבני אני בכלל לא מעניש, אם הילדים ידעו את זה הם ינצלו אותי, אבל בימים שאני מגיע לחיידר לא רגוע אני לא אעניש ילדים על שום דבר כי אני יודע שלא מגיע להם לקבל עונש רק בגלל שאני עצבני".
אני מנסה להבין איך זה שאדם שאני סומך על העדות שלו טוען שבעיניו אתה מסמל את כל הרע שבעולם, והוא אפילו רואה בך סדיסט - בעוד שאתה מתאר התנהגות מאד רגועה ושקולה. האם יכול להיות שהצורה שבה אתה, כאדם מבוגר, חווית סיטואציות - שונה מהצורה שבה כילד הוא חווה את אותם הדברים?
"אני לא יודע על איזה מקרה אתה מדבר, אבל הורים מגיעים אלי ואומרים לי שאני בניתי את הילד שלהם. מעולם לא הגיעו אלי בטענות דומות, ואף אחד לא אמר לי שפגעתי בו או הענשתי אותו שלא בצדק. להיפך, הורה אחד פעם ניגש אלי יחד עם הבן שלו שהיום הוא אברך רציני ואמר לי שהעונשים שלי בנו את הבן שלו. היה פעם גם אדם מבוגר שבא אלי בטענות על זה שמעולם לא נתתי לו עונש שיכל להעמיד אותו במקום...
"היה גם מקרה שבו היה ילד ששטפתי לו את המח שהוא ילד טוב והוא התחיל ללמוד, ובהמשך חשבתי שאני יכול קצת לצחוק אתו וירדתי עליו ממש בהומור, והוא ממש נעלב ואמר לי: 'הרבי לא למד שאסור להלבין פני חברו ברבים?'. נהייתי לבן כמו הקיר, ולמחרת אמרתי לילדים ש'הרבי עשה משהו חמור מאד', והדגשתי להם עד כמה זה לא היה ראוי ולבסוף גם ביקשתי ממנו סליחה לעיני כולם. כשצריך אין לי בעיה לבקש סליחה".
• • •
השיחה התקרבה לסיומה, ומשהו בה נראה לי משונה. הרבי דיבר איתי על צדק, יושר, ועל הערכים על פיהם הוא מחנך. הוא גם סיפר לי עד כמה הוא רבי טוב ועד כמה התלמידים שלו מצליחים, אבל משהו עורר את תשומת ליבי.
חיפשתי את הרגש שלו. את האנושיות, רציתי להרגיש את הלב שלו ולא רק לשמוע ממנו סיפורי צדיקים. החלטתי לחפש את זה, והחלטתי לעמת אותו ישירות עם השאלה הזו.
אני מרגיש קצת לא בנח, אמרתי לו. בכל זאת זו שיחה שבה אני פונה אליך ומאשים אותך, ואני בטוח שזה לא נעים לך....
"לא, זה בסדר גמור". הוא השיב, "אין לי שום בעיה עם השיחה הזאת, ואני לא מרגיש לא נעים בשיחה הזאת".
איך זה יכול להיות?, אני מתפלא באוזניו. אני במקומך הייתי מזדעזע לדעת שיש תלמיד שפגוע ממני ולא סולח לי. כששמעתי על אנשים שפגעתי בהם זה מאד הכאיב לי וטלטל אותי, ואתה שומע על אדם מבוגר שמדבר עליך בכאב נורא וטוען שהיית הרבי הכי סדיסט שהוא הכיר, ושפגעת בו פגיעה שהוא זוכר לכל החיים, וזה לא נוגע לך בלב? אני חצי שואל חצי מטיח...
"זה לא נושא של הלב", הוא אומר לי בשכלתנות מוגזמת. "או שהוא צודק או שלא, אם הוא לא צודק אז ברור שאין לי מה להרגיש שלא בנח, ואם הוא צודק אז אני אבקש ממנו סליחה. אין פה עניין של להרגיש לא בנח".
בצורה שאתה אומר את זה, זה נשמע שגם אם הוא צודק זה לא יזעזע אותך...
"כי אני משליט את השכל על הלב, אין פה מקום לרגשות", הוא אומר לי. "אם התנהגתי שלא כשורה אני יכול לבקש סליחה, אבל אין לי סיבה להרגיש רע. אין פה עניין ללב, יש פה עניין לעשות את הדבר הנכון, ואם לא עשיתי את הדבר הנכון אני אבקש ממנו סליחה", הוא אומר בנימה של עורך דין.
אני לא הייתי רוצה לשמוע סליחה ממישהו שלא מזדעזע מזה שהוא גרם לי לעוול שפגע בי שנים ארוכות וזה לא מזעזע אותו. אני בטוח שאם מישהו היה פגוע ממני ברמה הזאת לא הייתי נרדם בלילה גם אם הייתי חושב שהוא לא צודק, אני מנסה לגעת לו בלב אבל זה חסר סיכוי.
"אין פה עניין לרגשנות, זה או שהוא צודק או שלא, ואם הוא צודק אז צריך לבקש סליחה. אבל שוב, תביא את פרטי המקרה ואבדוק, יכול להיות שזה רשום ביומן שלי ויכול להיות שאני אזכר במקרה ואגלה שהעונשים שנתתי לו באמת הגיעו לו".
בשלב הזה, הוא כבר מבין שאני לא סתם פונה אליו, והוא מבקש ממני לשמוע שוב את שמי המלא.
קוראים לי ישראל גינצבורג, אני אומר לו, אני כותב ב'כיכר השבת' ואם לא יהיה אכפת לך אני רוצה לכתוב את השיחה שלנו ללא הפרטים שלך, כי כרגע הנושא הזה עלה על הפרק.
"אין לי שום בעיה", הוא מסכים מיד, "רק אשמח שתתן לי לקרוא את זה. איפה אמרת שאתה כותב את זה?".
אמרתי לו שאני מעדיף שהוא לא יקרא את זה, כדי שיהיה לי יותר נעים לכתוב את זה במיוחד בהתחשב בעובדה שלא בטוח שהוא יצא כל כך טוב כמו שהוא מתכנן.
"אין לי שום בעיה, אתה יכול לכתוב גם נגדי, רק אשמח לקרוא את זה", הוא אומר.
מסתבר שלא רק שהוא לא יודע מה זה אינטרנט, אלא שגם תיבת מייל אין לו, ומכיוון שאין לי יונות דואר זמינות כנראה שאפטר מהחובה הזאת...
• • •
- רוצים לשתף אותי בסיפורים מיוחדים? יש לכם תובנה שחשוב לכם לחדד? אתם מוזמנים לפנות אליי במייל: israel@kikar.co.il