הבחור המיוחד, תרתי משמע, אביחי בן ברוך הלך השבוע לעולמו באופן מפתיע והוא בן 31 בלבד. אביחי היה נשמה טהורה שרק עשה טוב לסביבתו. בילדותו, אימצו הוריו את אשתו לעתיד קרן, ויחד הם גדלו זה לצד זו. כשהם התבגרו, החליטו הוריו לחתן אותם יחד וכך קם לו הזוג הכי חמוד בסביבה. יחד הם בנו בית לתפארת, תוך שהם עושים עבודת המידות בינם לבין עצמם ועם זולתם ומתפקדים נהדר יחד, מהווים השראה לסובבים.
>> המגזין המלא - פרשת אמור
כדי להכיר יותר מי היה אביחי ז"ל, ביקשנו לשוחח עם שרה ינוקה, מי שהייתה מורה שלו במערך הדיור צוהר הלב וכיום יועצת במערך דיור ומטפלת גוף ונפש.
"אני מכירה את המשפחה עוד שהייתי מורה בבית הספר", פותחת שרה, "הם היו תלמידים שלי. בהמשך עזרתי להם במערך הדיור. כך שאני מכירה אותם (את אביחי וקרן. א"ט) עוד מילדותם".
עצוב שהוא נפטר...
"כן. מאוד. הלם", עונה שרה ונאנחת. "יש בנו עצב, והרגשות עוד בערבוביה".
ספרי לנו נא על אביחי, לרוב הקוראים, כמוני, שאינם מכירים אותו?
"אביחי ז"ל היה בעל תסמונת דאון, קצת יותר מהקלאסי. זאת אומרת יותר דומיננטי מהסטנדרט. בחור משכמו ומעלה. היה לו יכולת מדהימה לסנגר על עצמו ולדאוג שרצונותיו יתממשו".
"היה יום הולדת לאחד מבני מערך הדיור?", שואלת שרה ומיד עונה: "הוא היה דואג להיות מוזמן. הוא היה חלק מכל דבר במערכת. עד כדי כך הוא הגשים את חלומותיו שהוא דאג לעצמו להיות עוזר של ראש העיר צפת. הוא פנה למי שצריך ושיתף את החלום שלו. הוא באמת הגשים את כל מה שהוא רוצה".
"וכחלק מזה, הזוגיות הנהדרת של אשתו ושלו הייתה החלום שלו. הוא רצה את זה ודיבר על זה, עד שהוא הגיע לזה. הוא עשה דרך ארוכה ויפה", מסכמת שרה.
איך באמת מצליחים לנהל זוגיות כזאת?
"הם היו כמו אחים לאורך השנים. הוריו אימצו אותה והם גדלו יחד. לאט לאט התערבנו ועשינו שיתופי פעולה ביניהם. לדוגמה: הבאנו מישהי שתעשה להם חוג כלכלת בית משותף, לימדנו אותם להכין דברים ביד. אחר כך הבאנו מטפלת ריגשית שתעשה להם טיפול משותף. גרמנו להם שיעלו את הרגשות שיש ביניהם, כמו גם חילוקי הדעות וכדומה. המטפלת לימדה אותם להביע את הרגשות שלהם בקול ולשתף אותם אחד לשני".
שרה ממשיכה לספר: "במקום להסתגר, קרן למדה להביע את עצמה. היא למדה להגיד מה היא מבקשת מאביחי. הם למדו לבקש את הצרכים שהם צריכים. בפרט לילדים מיוחדים, כללים זה דבר חשוב – כך הם הגיעו לכללים. הרי לא הכל זורם ספונטני כמו אצל בני זוג רגילים ולכן לימדנו את אביחי שכאשר הוא נוסע עם חברים למסעדה – להביא לה משהו טעים. הוא היה עושה את זה מעצמו אבל עד שזה קרה הוא קיבל הרבה הכוונה של הצוות. כל פעם שהוא היה מביא לה משהו זה היה משמח אותה מאוד.
"הרכזת לימדה אותו שישאל את קרן כל פעם שהוא חזר מהעבודה איך את מרגישה. אמרו לו שיגיד לה משפט של אהבה. הוא למד לעשות את זה באמת לאורך השנים".
ידעתם שזה יבוא? הבנתי שהוא נפטר בפתאומיות?
"הוא היה בריא, לעולם הוא לא היה חולה. לא חלמנו שזה יקרה. זכורה לי רק פעם אחת שהוא עלה על שולחן ואמר שהוא לא מרגיש טוב. אבל לא ידעתי שהפעם זה יבוא למצב של עד כדי אשפוז".
איך קרן קיבלה את הבשורה הקשה?
"הייתי שותפה לבשורה והיא אכן לא הייתה קלה כלל. כל הזמן הזה שהוא היה מאושפז היא דאגה לו. כל הזמן היא שאלה 'מה שלום בעלי?'. בבוקר של הפטירה הרחקנו אותה מכולן שתקבל את הבשורה בצורה תקינה.
"לקחנו אותה לבית שלנו וכל הצוות שמטפל בהם הגיע להיות איתה. התחלנו להגיד לה שהוא מאוד מאוד חולה. היה לה בהלה. אחרי כמה דקות אמרנו לה שהוא כבר לא במרכז הרפואי. אז היא שאלה כמה פעמים 'אז איפה הוא?'. אמא שלה אמרה לה שהוא עלה לשמיים. ברגע הזה היא פרצה בבכי עמוק. בד בבד לצער, היה מדהים לראות את הלב שעובד בלי קשר למגבלות שכלית".
"היא שאלה הרבה שאלות ובעיקר 'מי יהיה איתי?'. היא אמרה: 'אני רוצה שהמשיח יבוא ויביא אותו'".
שרה לוקחת נשימה וממשיכה לספר על הרגעים הקשים: "אחרי הפטירה של אח שלה המאומץ – אורי, גם היה לה משבר גדול וטיפלתי בה. בזמנו עלה הרבה כאב על האובדן שלה. באותה תקופה היא מיאנה להינחם. באיזשהו שלב עיכלה את זה. עכשיו זה התחבר לה שוב והיא אמרה 'הוא ביחד עם אורי. המשיח יביא אותם ביחד'".
לא קל להיות בסיטואציה הזאת...
"כן. זה היה יום קשה מאוד. אחד הקשים שלי. מטלטל מאוד וכואב. לראות את האמא וגם את האישה. וזה לא רק הם, זה כל המשפחה שמסביב. וגם אנחנו, הצוות, קשה לנו עם האובדן".
טרגדיה נוראה. מה עושים הלאה?
שרה נאנחת. "אנחנו עדיין בעיצומו של השבר. תפסת אותי כשאנחנו בדרך לנחם את המשפחה. אני מניחה שקרן תפתח דף חדש. לכאורה, כרגע, היא תשתלב בדירות אחרות אבל ייתכן שיום אחד היא תרצה להקים בית חדש. אני מאמינה שהיא יכולה. היא מסוגלת", בקולה של שרה אמונה חזקה, "אך כרגע אנחנו עדיין לא שמה. אנחנו עוד כואבים והמומים".
לסיום, תוכלי לספר לי סיפור עליהם, משהו שיחבר את הקוראים לדמותו של אביחי ז"ל?
שרה חושבת מספר דקות. "במקום לספר סיפורים גדולים, אני רוצה דווקא לספר על היום יום שלהם", היא מפתיעה. "אביחי לא היה הולך לישון כשהיא לא הייתה בבית. הוא היה מחכה לה עד שהיא תחזור ואז היה הולך לישון איתה. היה להם נאמנות אחד לשני.
"לפני כמה שנים נסענו לקברי צדיקים באוקראינה, כל לילה ישנו במקום אחר. היינו צריכים להתארגן מבחינת חדרים שהם יוכלו לישון יחד. לילה אחד היינו במלון כלשהו שלא היו לנו הרבה ברירות אלא לשים אותה עם חברות שלה – שהיא מילא מכירה כי כולם גדלים יחד במערך הדיור – ואותו עם חברים שלו. זה היה הלילה הקשה ביותר בטיול הזה. קרן לא יכלה להפסיק לבכות. היא אמרה 'אני רוצה לישון עם בעלי'. עשינו מאמצים גדולים והצלחנו לסדר שיישנו יחד. זה היה בנפשם. התפעלנו מהם ממש".
שרה מסכמת: "ייקח זמן ארוך לשקם את קרן, כמו כל דבר בחינוך המיוחד ובטח בטרגדיה כזאת".
לסיום, חשוב לשרה להוסיף עוד מילה טובה על אביחי ז"ל: "הוא עשה עם עצמו עבודה מאוד יסודית. מטבע הדברים, בני החינוך המיוחד אוהבים להיות מנהלים. יש להם את התכונה הזאת שהם דואגים לעצמם יותר. אבל הם עבדו על זה של לפרגן אחד לשני ולהחמיא יותר.
"אם יש משהו שאנחנו רוצים לעשות לעילוי נשמתו זה ללמוד לכבד זה את זו זו את זה, כמו שאביחי ז"ל כיבד מאוד את קרן".
ויהיו דברים לעילוי נשמתו הטהורה.