פרק י': ירחון 'הנאמן' יצא לאור בטלז בתחילת המאה הקודמת בין השנים תרפ"ח - תרצ"ב והוקדש לדור הצעיר בעריכתו של ר' יצחק שמולביץ.
בחודש ניסן תרפ"ט גיליון טו שנה הובא מאמר ביקורתי כנגד שיר המתמיד של המשורר חיים נחמן ביאליק.
- רב העיר שחזר בתשובה בזכות שירי חיים נחמן ביאליק
- יחסו של מרן החזון איש לספר 'מולדת' שכתב ביאליק
- כך התגלגלה ההמצאה שהחזון איש ציטט את... ביאליק
- האם הנצי"ב מוולוז'ין נתן "הסכמה" ל"שיר המתמיד" של ביאליק?
- הפולמוס על ביאליק; מחלוקת בין תלמידי הגר"מ מאזוז לגר"י יוסף
- הסופר החרדי טען: זה הנזק שעשה "שיר המתמיד" של ביאליק
- כך "שיר המתמיד" של ביאליק מנע גיוס בחורי ישיבות
- ההבטחה של חיים נחמן ביאליק לרבי חיים מבריסק - שמנעה גיוס בני ישיבות
- "המתמיד" שקיבל חמש לירות מהמשורר חיים נחמן ביאליק
הירחון, שהודפס לאחר שנים רבות שהמשכילים עשו שמות בבחורי הישיבה, ללא כמעט תגובה הולמת מהצד החרדי (למעט הגלגול הראשון של עיתון הפלס שקדם לו), ניסה לשכנע ככל יכולתו את הנוער החרדי, לבל ילמדו מהמשכילים ובעלי בריתם הרפורמים שר"י.
הכותב שהסתתר תחת השם שי כתב: "עשרות בשנים זייפה הספרות המשכילית והלאומית את חיי עם ישראל בהאירה אותם בהארה בלתי נכונה ומכוונת רק להדיח את בית ישראל מעל גבולם מעל מורשת אבותיהם "ולהכשירם" לקראת קבלת "תורתם" החדשה 'ככל תורת הגוים בית ישראל'".
והמשיך: "הסופרים האל שיצאו מהישיבה כי "שנו ופרשו" נשאו אתם בצאתם או רעל של שנאה ובוז לבית חנוכם מלפנים, או רעל של בטול ולעד אליו, וכולם כאחד מביטים על בן הישיבה הממית עצמו באהלה של תורה כעל אומלל ואובד".
לדברי הכותב שי, הסופרים המשכילים לא הביטו בעין טובה על בחורי הישיבה: "וגם אלה מהם המכירים באיזה מידה שהיא את ערכו וגדלו של בן התורה – מביטים עליו כעל אדם שאינו מן הישוב "לא מעלמא הדין" השייך לנחלת העבר ונעים ונדים לו ברחמיהם המרובים...".
מסתבר, שהיו זמנים שבחורי ישיבות העריצו את שיר המתמיד, וסברו שהוא נכתב כדי לפרגן לבחורי ישיבה. הכותב שי בירחון הנאמן דייק מלשונו של ביאליק, שלא כך הוא, וביאליק החביא בין השורות "טעם לפגם", וכך המשך דבריו:
"הנה למשל מקדיש המשורר ח. מ. ביאליק כמה שירים לתיאור ביהמ"ד והישיבה ובהם הוא משמיע לנו כמה דברי הערצה וכבוד למבצרי ישראל אלה "שהם בית היוצר לנשמת האומה" – "מחבא רוח איתן מקלט עם עולמים" וכיוצא בזה – בכל זאת אתה מרגיש "טעם לפגם" בקראך את הדברים "היפים" האלה, ויש אשר עצם התמונות ואפני ציורם מחזקים בך את הרגשתך זו, מרגיש אתה כי לא אח אוהב וידיד נאמן מדבר מתוך גרונו של המשורר, רק אח נפשע ובורח מן המערכה החפץ להצדיק פעלו בהראותו לעיני אחרים את אותה המערכה בצורה אחרת חשכה מקולקלת...".
לדברי הכותב שי, ישנם זיופים מצד אמנים שדי בקו קטן בציור, להופכו מצחוק לבכי, וכך הוא רומז על שיר המתמיד:
"אמנם הזיוף הכי מסוכן הוא זיופו של משורר או צייר אמן כידוע יש ביד צייר אמן למשל להפך ברשימת קו קטן אחד או בנטייתו הקלה מאפן הבעה אחד של התמונה להופכו כמו מצחוק לבכי ולהפך במקרה זה מסמן לנו הציר את כל הקוים הדרושים להביע את תמונת הצחוק אולם לבסוף הוא מטה קצת אחר הקוים והרשם יצא מהופך...".
לטענת הכותב שי בירחון הנאמן הטלזאי, שיר המתמיד הינו רמאות, זיוף, וסרסור של העובדות, והקוראים התמימים אינם מכירים זאת, והם מרומים ונכשלים:
"כזה הוא כוחו של משורר אמן מתאר הוא למשל קו לקו רשימה לרשימה תמונה מחיי הישיבה העלולה להראותה בכל זיוה והדרה - אך הנה העברה קלה במכחול השירה והתמונה יוצאת אחרת לגמרי, נהפכה הקערה על פיה הקורא המבקר מכיר את הכונה המסותרת שבתוך השיטין ובין השיטין את הטיה המיוחדת לרמות לזיף לסרס את העובדות והכל בשירה באמנות ובדבורים של גבוהות, אך הקוראים התמימים והם הרוב אינם מכירים את זה – ע"כ הם מרומים ונכשלים".
שי מביא ראיות לדבריו שביאליק כתב בציניות תוך כדי פגיעה בבני הישיבות, ממכתב שכתב ביאליק ל"אחד העם" בשנת תרל"ט (1879), בו נכתב שהחיים של בני הישיבה הם עברו ובטלו מן העולם ואין להם עוד בכלל מקום, וכך כותב ביאליק (עפ"ל):
"השקפה זו מתאשרת באופן ברור למדי מתוך אחד המכתבים של ח. נ. ביאליק אל "אחד העם" שנתפרסם לא מכבר ברבעון "קרית ספר הי"ל בירושלים" (חוברות א- ב תרפ"ח) אשר כתבו בשנת 1879 ושלחו עם "המתמיד" להדפיסו ב"השלוח" הוא מוסר לעורך איזה באורים לפואימה והסבה ש ה נ י ע ת ו לכתב אותה אנו נותנים בזה קטעים אחדים ממכתבו: "המתמיד שלי אינו מבקש תכלית ותועלת מעבודתו, לא בעדו ולא בעד אחרים, ועל כל אינו חושב את עצמו למשעבד... ואין זה למורת רוחו מפני שכך צריך להיות, ובכלל איננו מביט על עצמו כעל אומלל הוא מוצא חיים בעולם העבר ובטל, הוא הקדיש את עצמו לעבודתו בפנתו בחשכה מבלי לדעת כי החיים האלה הם שרים ומשונים וגועים שכבר עברו ובטלו מן העולם ואין להם עוד בכלל מקום".
ממשיך ביאליק במכתבו לאחד העם, וטוען שהמתמיד הוא מתבדל מתענוגות העולם הזה, ואין עוד צעירים בשום אומה שעושים זאת, וכותב שהוא כתב את המתמיד עקב כך שרק צעירים יהודים מאבדים את חי הבחרות שלהם עקב היותם עסוקים בדברים בטלים, וכך דבריו המלאים (עפ"ל), כפי שצוטטו בירחון הנאמן:
"ואנחנו כשרואים אנו את העבודה החשאית והמתמידה הזאת את ההתבדלות מכל תענוגי העולם בעצם אביב החיים את כבישת יצרו בנוגע לשאיפותיו הכי פשוטות וטבעיות וכל זה בלי שום תקוה לתוצאות גדולות וחשובות ביחס ליסורים, כשאנו רואים את כל התכונות האלה שרק אצל צעירים עברים אפשר לפגשם ואין דוגמתם אצל אומה אחרת – איננו יכולים מבלי להאנח במרירות: חבל שכל זה מאבדים על דברים בטלים נדחף מאנחה זו כתבתי את המתמיד את אותה האנחה שמעתי ע"י הנגון באותו הלמוד המיוחד למתמידים כאלה".
מגיב לדברים הכותב שי בירחון הנאמן הטלזאי:
"מי שקרא את ה"מתמיד" ויקרא כעת את הדברים האלה ימצא הרבה סימוכים להשקפות המובעות במכתב הזה בתוך השיר גופא, מה שאפשר היה להבחין גם בלי עזרת המכתב הזה אך הקו החדש שהמכתב מוסיף הוא זה כי כל אותם פסקי השיר המביעים את אותה השקפה המובעת במכתב אינם דברי רגש ושירה סתם, כשאר הדברים שבשיר, כי אם מורכבים בשיר בכוונה תחילה כדי שהשיר ב כ ל ל ו ת ו יביע את האנחה המרה של המשורר על שכוחות כאלה מאבדים על דברים בטלים".
למרות דברים אלו שביאליק כתב במפורש בגנות בני הישיבות, בירחון הנאמן הטלזאי שאלו, היאך ביאליק כותב באותו שיר, שבחים עצומים לבני הישיבה??
"ואם ישאל השואל: איך מתאמת השקפה זו המתייחסת בבטול גמור אל הנלמד והנעשה בין כתלי הישיבה אל המובע בדברים אלה למשל: "הפה בית היוצר לנשמת האומה? הפה מקור דמיה הנוטעים בה חיי עולמים".
התשובה היא שכל השבחים לעולם הישיבות הם היו בשלב הראשון, לפני שההשכלה תפסה את ביאליק והוציאה אותו מחיי הרוח היהודית המסורתית:
"הנה על זה ישנה תשובה אחת והיא: כל זה היה ל פ נ י ם לפנים בטרם ש"גז הליל והשמש האירה", אבל כעת אחרי שהאירה "שמש ההשכלה" לנו – "החיים ה א ל ה הם שרים משונים וגועים שכבר עברו ובטלו מהעולם ואים להם בכלל עוד מקום".. ובכל אין כל סתירה...".
מכאן והלאה מתלונן הכותב שי בירחון הנאמן שהיהדות החרדית זנחה את תשובת המשקל וחיי הספרות לאנחות, והשאירה אותם לאנשי ההשכלה:
"ומה עושים אנחנו בכדי להגן על בני הנעורים שלנו בפני הרעל וההרס המפעפע מתוך הספרות הזאת? מסתפקים אנו על פי רוב בגערות קצף ובקריאות בטול וחסל! ובנתיים הלך הארס, הלך והתפשט הלך וחדר ללבות צעירים ורבים הם עד לאין קץ החללים שנפלו ועצמותיהם אלי שאול נפזרו...".
המאמר מסתיים בהבטחה לתשובת המשקל לסופרים המשכילים שרוחם של בני הנוער באותם הימים העריצה, והחרמה של הספרות המשכילית:
"הקץ למצב נורא זה! שחרור גמור ומוחלט משעבודה ומזיקתה של "ספרות" מרעילה זו רוצחת נפשות בנינו ובנותינו ומיוצרינו קרני האור והזהר שבחיי התורה שלנו ואת הנעלה והנשגב הנצחי והאלוקי שבחיי בני התורה – זוהי תעודתינו בעתיד הקרוב! אם יהי כזאת הבטחת ה' שמורה לנו, אחד מכם מאה ירדופו ומאה רבבה ואלי לא מצטרך לרדוף כי שוב ישובו אלינו! המאור שבנו יחזירם למוטב!".
מי כמו ירחון הנאמן שיצא חוצץ כנגד ביאליק בתקופה בה בני הנוער נסחף רח"ל אחריו ואחרי שיריו, וזכה שהשיב למוטב רבים לעולמה של תורה, וחשף את דברי ביאליק בגנות בני הישיבות.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com