בעולם התקשורת ישנו כלל בסיסי: אם העלית נושא לדיון והנושא הפך לשיחת היום, כנראה שנגעת בנקודה חשובה. סיפורו של משה רבי במגזין בשבוע שעבר - "אבא היה מכה בי ללא רחמים, עם כל הכוח; ואמא? מסמנת לו להמשיך" עורר הדים רבים והיה לשיחת היום בכל מקום אפשרי.
>> למגזין המלא - כנסו עכשיו <<
מכמות התגובה העצומה שהגיעה לשולחן המערכת דבר אחד ברור: הפצע הזה כואב, שותת דם, והצלקת הזו של המכות וההשפלות אותן קיבלו אותם ילדים, חרוטה על לוח ליבם ומסרבת להישכח. התגובות מלמדות אותנו על הכאב הנורא שעבר על אותם ילדים, ולא עוזב אותם גם כשהם עוברים את גילו של האיש שהיכה בהם ללא רחם.
אתם יכולים לדבר עם אנשים בני 50, אולם כשהם מספרים לכם על האלימות אותה הם חוו בילדותם - תוכלו לראות בעיניים שלהם את הילד בן ה-9 שעומד חסר אונים ומושפל מול הסדיסט שמכה בו ללא רחם ונהנה מכל דמעה שזולגת מעינו הקטנה. הצלקת הזו לא מפסיקה להיפתח, והלב לא מפסיק לדמם.
• • •
אם עברתם את גיל ה-40, רוב הסיכויים שהכאת תלמידים במוסד שבו למדתם עדיין נחשבה לאקט חינוכי לחלוטין, ובחלק גדול מתלמודי התורה ואף בבתי הספר שאינם חרדיים נהגו להכות את התלמידים במידה ובמשורה - ולא בפרץ אלימות ואובדן שליטה. הכאת תלמידים לשם חינוך נחשבה במשך שנים רבות כאקט חינוכי לגיטימי ויעיל, וילדים רבים אינם כועסים על ההורים שהיכו אותם - תוך שהם מודים כי "המכות הגיעו לי ביושר". לא על המכות האלו אנחנו מדברים.
בחלק ממוסדות הלימוד שבהם הותרה הרצועה וניתנה הרשות למלמדים להלקות, היו את המלמדים שנהגו להדר במצווה זו יותר מכולם. היו את אלו שנהגו להכות בצורה יוצאת דופן תוך שהם משתמשים בכלים מכלים שונים, ונותנים דרור ליצרם על חשבון הילדים האומללים שנשמתם הולקאה לנצח.
אולי אתם סקפטיים, או חושבים שמדובר ב'מודרניות' אותה אנחנו מנסים להחדיר למגזר - אולם אם הייתם פוגשים את אותם מבוגרים כפי שאני פגשתי, ורואים את הכאב הנורא שלהם גם כעבור עשרות שנים - כשהם מצליחים בכל תחום בחייהם אולם לא שוכחים את ה'רבה' שהשפיל אותם מול כל הכיתה, תוך שהצבע אוזל להם מהפנים והם רועדים בכל גופם - הייתם מבינים שמדובר בטרגדיה, ובצעד הרסני שפגע בנשמות יקרות בעם ישראל.
לו יכולתי - הייתי נותן לכם לשמוע את העדויות כפי שאני שמעתי. הייתם מזעזעים, כנראה דומעים, ומשתוקקים לחבק את הילד הקטן שעמד מושפל מול כיתה שלימה, ולפעמים אף לא שולט בעצמו מרוב פחד. המילים קטנות מכדי להסביר את הסיטואציה, ונאלץ להסתמך על יכולת ההבנה והדמיון שלכם כדי שתבינו במה דברים אמורים.
• • •
אבל לפני הכל חשוב לחדד - למה אנחנו מציפים את הנושא הזה?
הרי יש לא מעט אנשים שעלולים לטעון שלא בצדק שמדובר בנורמה רווחת במגזר החרדי, ואף להאשים את כל המגזר החרדי באלימות ובפגיעה פיזית בילדים - למרות שהדבר כלל לא נכון, והרוב המוחץ של המלמדים וההורים פעלו כשורה ונהגו בצורה הוגנת וישרה, ועשו הכל בכדי לגדל את הילדים בצורה הבריאה ביותר.
אולם טראומה חברתית חשוב להציף, ובמיוחד לאור העובדה שאנשים שחוו אלימות עלולים לראות בטראומה הזו 'שיטה' ולהמשיך ולנהוג באותה אלימות גם כלפי ילדיהם ותלמידיהם. אם אתם לא יודעים להוקיע את ה'שיטה' הזו אתם עלולים ללקות בה בעצמכם.
אך למרות זאת חשוב לי לשוב ולהדגיש: מרבית ההורים והמלמדים חינכו את ילדיהם בכבוד ובהערכה, היו אכפתיים כלפיהם ומסרו את נפשם עבור רווחתם של הילדים. מדובר במקרים שאינם מלמדים על הכלל, ונא אל תהפכו את הסיפורים האלו לכתב אישום נגד מוסדות הלימוד - שמרביתם ככולם טיפחו את הילדים ביד אוהבת, ושמרו על כבודם באהבה.
• • •
אני מכיר סיפורים מפעימים על הורים שוויתרו על קריירות מבטיחות ועל משרות נחשקות רק בכדי לדאוג לרווחתם של הילדים שלהם.
אני מכיר מלמדים מופלאים שעשו כל שהיה בידם בכדי שהילדים עליהם הם מופקדים יזכו לילדות המאושרת ביותר שניתן לציין. מדובר בכמות זניחה של מתעללים - אולם ההשפעה שלה הייתה הרסנית והותירה חותם נוראי בלב של אותם ילדים.
כמות התגובות שהגבתם אתם הגולשים על הסיפור אותו תיאר בכישרון משה רבי מלמדת על כך שהנושא הזה נגע בליבם של רבים. התגובות היו כואבות, ועדויות נוספות הגיעו לשולחן המערכת והציגו סיפורים על היו הורים ומחנכים שלקחו את המנהג הזה לקצה, ונהגו להפליא את מכותיהם באכזריות רבה - הרבה מעבר למכות קלות שנועדו לחנך.
כך כתב לנו אחד הגולשים ש"אמי נהגה להפליא בי את מכותיה בכל פעם שהיא ראתה את החדר שלי לא מסודר, או כשעשיתי דבר שלא תאם את ציפיותיה. היא נהגה להרביץ לי ללא התראה מוקדמת, ובשלב מסוים התחלתי למצמץ מרוב פחד - ועד היום אני סובל מתיקים בעיניים שנגרמו בשל הפחד מהמכות שיכלו להפתיע אותי בכל עת".
גולשת אחרת חשפה כי "אני עברתי את זה עם אחים שלי, מכות עם קולב, מקל גומי מזרונים, גזירת ציפורניים לעומק. אף פעם לא טיפלנו ופחדנו לדבר. פעם שמתי על עצמי כמה סוודרים כדי להרגיש פחות את המכות. היא שמה לב ואמרה לי להוריד. היום אני אמא בעצמי והילדים שלי כ"כ אהובים ומוגנים. לפעמים כואב לי שלא זכיתי גם לכזאת אהבה".
גולש אחר דווקא ניסה לדון את הוריו לכף זכות: "אבא היה מכה בי בלי רחמים", הוא מספר, "המקרה לכשעצמו מזעזע, לא נשכח לשנייה שהכול משמים חוץ מיראת שמים, כך כתוב, אני חושב שיש לנו במדינה הזו עוד מאות של מקרים כאלו, אני לא יכול לדון את ההורים, כי כשהם עשו את מה שהם עשו, הם חשבו שהם צודקים, אפשר לכתוב עוד הרבה, המרחם הוא ירחם על עמו ישראל, שבת שלום".
קורא נוסף צידד בזכותם של הוריו, תוך שהוא כותב ש"גם אני חטפתי". בהמשך הוא כותב ש"היו שוברים עלי מקלות. אבל במצב רגיל דאגו לי הרבה. זה הדרך שלהם לחנך, הם לא ידעו משהו אחר. הם עשו את זה מאהבה כדי לחנך, לא מתוך שנאה לענות או להכאיב. במשך החיים דאגו לי וחיתנו אותי, והשקיעו בי. אין לי שום כעם עליהם. להיפך אני אוהב אותם. אם הם דאגו לך וגידלו אותך - ואתה כועס עליהם, אני מרחם עליך".
גם גולשת נוספת שהגיבה, מעידה על סיפור דומה שבו היא קיבלה מכות אכזריות גם במקרים שבהם היא לא חצתה גבולות בצורה דרמטית. "גם אני הייתי ילדה מוכה", היא מעיזה לספר, "בעיקר על שלא סיימתי את האוכל... הוחזקתי ב"מעצר" בשירותים כמעט מידי יום עם צלחת האוכל עד שאסיים לאכול. אם לא סיימתי בערב כשאבי היה מגיע קיבלתי ממנו מכות חזקות עם החגורה או הנעל. כשלא הצלחתי ללמוד את לוח הכפל בוזיתי בהשפלות על כך שאחי הקטן יודע לשנן בעל פה את לוח הכפל".
• • •
קוראים נוספים פנו אלינו באופן אישי ושיתפו אותנו בחוויות אלימות מצמררות אותן הן חוו כילדים קטנים על-ידי המלמדים בחיידר, כשלרוב אף לא מדובר בתלמידים שחצו כל גבול אפשרי.
כך משתף אותנו אחד הגולשים כי המלמד נהג להניח את הסטנדר על ראשו ולאיים עליו במכות נוספות ובסדרת השפלות נוספת, כשמדובר בתלמיד שלא הקשיב לשיעור ברמה שהניחה את דעתו של המלמד. ככלל, שימוש באביזרים נוספים מלבד הידיים בכדי להכות את הילדים - מלמד על עליית מדרגה בענישה הפיזית, ומהווה נורה אדומה בוהקת המלמדת על פרץ אלימות הטמון בחובו של אותו מלמד מלבד חינוכו של הילד.
"אני לא אשכח לעולם כל מכה ומכה שחטפתי", שיתף אותנו אחד מהקוראים הוותיקים. לטענתו הוא זוכר כל מכה, כשעל חלק מהמכות הוא מוכן לעבור ולסלוח, אך "בחלק מהמקרים אני לא סולח למלמדים ואני נוקף לחובתם כל מכה ומכה", הוא אומר בכאב נורא.
"יימח שמו וזכרו", מתאר לנו אחד הגולשים, כשהוא נזכר במה שחטף מהרב'ה של כתה ז'. "שיתלשו לו ציפורן ציפורן לאט ובלי הרדמה". איחולים שמתארים את עומק האכזריות של אותו מלמד.
גולש נוסף משתף בכאב: "זוכר מלמד שהרביץ לי סטירות לפנים מול כל הכיתה. בכיתי הרבה, זה באמת כאב, בעיקר ההשפלה כי לא עשיתי כלום. הרב ראה אותי בוכה במדרגות ואמר לי משפט שנחרט לי גם שנים רבות אחרי. 'זה בריא לבכות, זה מנקה את העיניים', הוא אמר לי ברשעות אופיינית".
"אצלי היה אחד פסיכופט רציני שקרא לעצמו 'הרבי הרחמן', לא פחות", מספר לנו אחד הגולשים, "וכשהוא היה מרביץ לילדים - אם כל הכיתה הייתה צועקת מספיק חזק, הרבי הרחמן היה מרביץ פחות... אם לא, הוא היה משתולל... הפסיכופט הזה עדיין מלמד. הוא העניק לילדים שמות גנאי ולעג שרדפו אותם מכיתה ג' עד כיתה ח'. איש מחריד".
והנה, סיפור מטלטל נוסף, של אחד הגולשים: "זה היה בכיתה ח', אני זוכר את זה כמו עכשיו. הגיע ממלא מקום והיה ילד שישב לצד הארון ונרדם. אותו 'אברך נאצי', תפס את ראש הילד והטיח אותו בארון בלי סוף תוך שהוא צורח: 'שלאאאאאף נישט!!!!!!!'". לדבריו, "מי שחושב שזה לא קיים היום, אז יש מקומות מאד מסוימים שהדברים האלה קיימים ולא בטוח שלמישהו שם אכפת".
סיפורים נוספים נערמו על שולחן המערכת, אולם המסר כנראה כבר ברור: מאחורי כל מבוגר שהוכה מסתתר ילד שזוכר היטב את פצעי הילדות, והפצעים מוסיפים ושותתים דם. המכות האכזריות נצרבו על ליבם של הילדים הרכים, והם לנצח לא ישכחו את ההתעללות שהם עברו.
• • •
ואם אתם נוהגים להכות את ילדיכם באלימות, או שאתם מכירים מקרוב מישהו שנוהג להכות את ילדיו בצורה ברוטאלית, תספרו לו את הסיפורים האלו, ותסבירו לו כיצד הילדים שלו יתייחסו להתנהגות שלו כשהם יגיעו לבגרות, ועד כמה הכאב הזה מותיר צלקת גדולה ומכוערת שלא תשכח לנצח.
גם אם קשה לכם להפסיק להכות את ילדיכם - אולי בשל כך שאתם עצמכם עברתם חיים קשים, או שעברתם אלימות קשה, תעשו הכל בכדי לפתור את זה.
פנו לאיש מקצוע שיסייע לכם להתמודד עם האלימות שמתפרצת בכם כדי לנתב אותה למקומות הנכונים, ואף להתמודד עם הרגשות הקשים שמבעבעים בכם. כי אם לא תעשו הכל בכדי להפסיק את מעגל האלימות הזה - אין מחיר לכאב שאתם וחניכיכם תחוו בתקופת הבגרות, כשהילדים יזכרו היטב את הסבל שהם עברו תחת ידכם.